מדרש אחר מלמד אותנו עד כמה השתדלו המיילדות בעבודתן ועשו את ההפך הגמור מציוויו של פרעה. קריאתו של המדרש בהחלט שופכת אור על התוספת שהתורה בחרה לציין באופן מפורש "וַתְּחַיֶּיןָ אֶת-הַיְלָדִים":

"לֹא דַיָּן שֶׁלֹא קִיְּמוּ אֶת דְּבָרָיו, אֶלָּא עוֹד הוֹסִיפוּ לַעֲשׂוֹת עִמָּהֶם טוֹבוֹת, יֵשׁ מֵהֶם שֶׁהָיוּ עֲנִיּוֹת, וְהוֹלְכוֹת הַמְיַלְּדוֹת וּמַגְבוֹת מַיִם וּמָזוֹן מִבָּתֵּיהֶם שֶׁל עֲשִׁירוֹת וּבָאוֹת וְנוֹתְנוֹת לָעֲנִיּוֹת, וְהֵן מְחַיּוֹת אֶת בְּנֵיהֶן… יֵשׁ מֵהֶם שֶׁרְאוּיִים לָצֵאת חִגְּרִים אוֹ סוּמִים אוֹ בַּעֲלֵי מוּמִין אוֹ לַחְתֹּךְ בּוֹ אֵבָר שֶׁיֵּצֵא יָפֶה, וּמֶה הָיוּ עוֹשׂוֹת, עוֹמְדוֹת בִּתְפִלָּה וְאוֹמְרוֹת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁלֹא קִיַּמְנוּ דְּבָרָיו שֶׁל פַּרְעֹה, דְּבָרֶיךָ אָנוּ מְבַקְּשׁוֹת לְקַיֵּם, רִבּוֹן הָעוֹלָם יֵצֵא הַוָּלָד לְשָׁלוֹם, שֶׁלֹא יִמְצְאוּ יִשְׂרָאֵל יְדֵיהֶם לְהָשִׂיחַ עָלֵינוּ, לוֹמַר הֲרֵי יָצְאוּ בַּעֲלֵי מוּמִים, שֶׁבִּקְּשׁוּ לַהֲרֹג אוֹתָם. מִיָּד הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוֹמֵעַ קוֹלָן וְיוֹצְאִין שְׁלֵמִים. אָמַר רַבִּי לֵוִי, הֲרֵי אָמַרְתָּ אֶת הַקַּלָּה אֱמֹר אֶת הַחֲמוּרָה, יֵשׁ מֵהֶן שֶׁרְאוּיִן לָמוּת בִּשְׁעַת יְצִיאָתָן, אוֹ אִמָּן לִסָּכֵּן בָּם וְלָמוּת אַחַר יְצִיאָתָן, וְהָיוּ עוֹמְדוֹת בִּתְפִלָּה וְאוֹמְרוֹת לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם תְּלֵה לָהֶם עַכְשָׁו וְתֵן לָהֶם נַפְשׁוֹתֵיהֶם, שֶׁלֹא יֹאמְרוּ יִשְׂרָאֵל, הֵן הָרְגוּ אוֹתָן. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה תְּפִלָּתָן" (שמות רבה א, טו).

המיילדות היו עושות הכול, כל מה שיכלו, כדי להחיות את הילדים, כולל תפילות לקב"ה על מצבים מסובכים ומסוכנים, הספקת מזון, מגבות ומים, פשוט הכול. בתוך הלידה וגם שבועות לאחר הלידה. "ותחיינה את הילדים" – כפשוטו הרחב ביותר.

במסגרת חיפושי המקורות, ראיתי הסבר מיוחד אשר מובא בשם "החפץ חיים", ר' ישראל מאיר הכהן (1838-1933, ראדין-בלארוס):[1]

"מסביר ה"חפץ חיים", התורה מציינת את החסד הגדול שעשו המיילדות לבנות ישראל, שהרי היה ביכולתן לפרוש ממלאכת המיילדות, ובכך היו יוצאות הן ידי שמים והן ידי מלכות. אבל הן חששו שאולי ימנה פרעה נשים אחרות למיילדות, והמיילדות החדשות תשמענה לעצת פרעה, לכן הכניסו עצמן בסכנה. וזה מה שהוסיפה התורה, שלא רק "ולא עשו כאשר דיבר אליהן מלך מצרים", אלא אף מסרו נפשם "ותחיינה את הילדים" (מדשן ביתך, גיליון מספר 227, שמות תש"פ).

המיילדות היו יכולות "להתפטר" מתפקידן ובכך אין בחובתם למלא את ציווי המלך וגם לא לעבור על ציווי שמים. אבל הן, במסירות נפש, הבינו שאם הן תעשינה דבר כזה, חלילה יכולות להיכנס מיילדות שימלאו את דבר פרעה. אתם מכירים את זה שמחליפים פקידים מסוימים, כדי שימלאו דברים שאחרים לא הסכימו למלא, אז בעבר היו כאלו שמסרו נפשם על לקיחת אחריות למען עם ישראל.