עגלת קניות

וַתְּחַיֶּיןָ אֶת-הַיְלָדִים

וַתְּחַיֶּיןָ אֶת-הַיְלָדִים

המיילדות מסרו את נפשם כדי להחיות את הילדים פיזית, אבל גם רוחנית. מזון לגוף ומזון לרוח ולנפש וחרפו נפשן כדי להציל את הדורות הבאים.

להדפסה

בשבועות האחרונים אני זוכה ללמוד וללמד את בני, אליה יעקב בן ה-9, לקרוא בתורה לקראת בר המצווה. לפני כמה שבועות החלטנו ביחד שבכל שבוע נלמד ונקרא קטע מהפרשה אשר עתידה להיות פרשת בר המצווה שלו, כך שבגיל 13 נהיה מוכנים. הלימוד המשותף הזה מעורר בשנינו חיוּת גדולה, חוויה עוצמתית שממשיכה את השרשרת של העם היהודי ומסורת הקריאה בתורה.

במסגרת קורס "ייעוד וייחוד"[1] של צה"ל, אשר הקב"ה זיכה אותי להיות אחד מהמנחים בו, סיירנו בהיכל הספר[2] במוזיאון ישראל. בקומה התחתונה של ההיכל מוצג ספר התנ"ך העתיק ביותר בעולם – "כתר ארם צובא".[3] ספר זה כתוב על קלף ו-294 מתוך491 עמודיו הגיעו לישראל. לצד הכתר מוצגים שני קטעים קטנים אשר הם חלק ממנו, אך נמצאו מאוחר יותר. ברגע שעיניי פגשו את הקטע הקטן הזה, התרגשתי מאוד וקיבלתי תובנה מרגשת במיוחד. נחזור בסוף לקטע ונקשר בין שני החלקים.

השבת אנחנו מתחילים את ספר "שמות", באחת הפרשיות, אולי הטרגיות ביותר לעם ישראל – גזרות קשות מאוד, מיסים, עבודת פרך, בניית ערי מסכנות וכיוצא. אחד מהציוויים של פרעה למיילדות העבריות היה להרוג את כל הבנים הנולדים, מייד עם צאתם מרחם אימם – עוד על האבנָיִם לסיים את חייהם:

"וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם, לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת, אֲשֶׁר שֵׁם הָאַחַת שִׁפְרָה, וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פּוּעָה. וַיֹּאמֶר, בְּיַלֶּדְכֶן אֶת-הָעִבְרִיּוֹת, וּרְאִיתֶן, עַל-הָאָבְנָיִם: אִם-בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ, וְאִם-בַּת הִוא וָחָיָה. וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת, אֶת-הָאֱלֹקִים, וְלֹא עָשׂוּ, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם; וַתְּחַיֶּיןָ אֶת-הַיְלָדִים" (שמות א, טו–יז).

התורה מלמדת שהמיילדות העבריות לא הקשיבו לציווי פרעה, אבל היא עושה זאת בכפל לשון. בתחילה כתוב שהמיילדות "לא עשו כאשר דיבר אליהן מלך מצרים", ומכאן אנו למדים שהן לא הרגו את הבנים, אז מדוע נדרשת התורה להמשיך "וַתְּחַיֶּיןָ אֶת-הַיְלָדִים"?

המדרש אומר שהתוספת באה ללמד שהמיילדות מאז גזרתו של פרעה, לא רק שיילדו את הוולד כתפקידן המקורי, אלא היו מספקות לוולד גם מים ומזון, כדי להחיות אותו, פעולה שכנראה עד אז לא הייתה חלק מתפקידן:

"ותחיין את הילדים – לא דיין שלא המיתו אותם, אלא שהיו מספקות אותם מים ומזון" (מדרש אגדה, שמות א, יז).

ייתכן מאוד שעד גזרת פרעה, המיילדות היו "רק" מיילדות את הוולדות ומכאן הייתה הדאגה של הוריהם להמשיך ולהחיות אותם לאחר הלידה. לאחר גזרת פרעה, היו המיילדות פועלות גם להחיות את הילדים באמצעות הספקת מזון ומים. ומכאן, הן לא רק נמנעו מלהרוג את הוולדות, אלא אף החיו אותם בפועל.

רבי אברהם אבן עזרא (1089-1167, ספרד) והרלב"ג (1288-1344, צרפת) אינם מצביעים על פעולה מיוחדת שעשו המיילדות, אך הם כן למדים מהתוספת שמאז גזרת פרעה המיילדות עשו כל אשר בכוחן כדי שגזרת פרעה לא תתקיים כלל – הן היו משתדלות הרבה יותר:

"ותחיינה – בכל כחן יותר ממשפטן הראשון כי מה צורך היה להאריך" (אבן עזרא, שמות א, יז).

"ותחיין את הילדים – לא די שלא המיתו אותם אבל השתדלו להחיות אותם" (ביאור מילות על התורה, שמות א, יז).

אור החיים הקדוש (1696-1743, מרוקו וא"י) מסביר שני פירושים שונים. האחד הוא, ביקשה התורה להדגיש שאם עד עכשיו היו מספקות המיילדות מים ומזון בצורה רגילה בזמן הלידה ולאחריה, הן המשיכו בזה ביתר דבקות ולא התרשמו מגזרת פרעה. ההיגיון אומר שעם הגזרה היה עליהן לפחות להוריד את התוספות שמעבר ללידה הרגילה, כדי להסתכן פחות, אבל הן המשיכו בדבקות לספק כל מה שצריך:

"ותיראן המילדות וגו – צריך לדעת למה כפל לומר ולא עשו ותחיין. ורז"ל אמרו שהיו מספקות מים ומזון. וצריך לדעת למה לא היו עושים להם כן מקודם. ואולי שיודיע הכתוב שלא פסקו מההטבה, והוא סיבת היראה שיראו את האלהים אפילו על מניעת ההטבה שהיו רגילין להטיב בסיפוק מזון ולא מלבד שלא עשו, אלא ותחיין" (אור החיים, שמות א, יז).

הפירוש השני בא ללמדנו עד כמה ביקשו המיילדות להיות זהירות. בתקופה ההיא באופן טבעי, ללא טכנולוגיה ומערכות מתקדמות, אחוז הנפטרים בזמן הלידה היה אחוז גבוה ממה שאנחנו מכירים בדורותינו. סביר להניח שהיו לא מעט תינוקות אשר מתו בלידתם מסיבות מגוונות וללא קשר לגזרת פרעה. הכתוב מספר לנו שמאז גזרת פרעה, חששו המיילדות שמא תהיה מי שתחשוב חלילה, שתינוק כלשהו מת בידיהן בכוונה מחמת גזרת פרעה ולכן הן פעלו להחיות גם תינוקות שבאופן טבעי היו מיועדים למות "מיתת עצמם". הן עשו כל מה שהן יכולות בכדי להחיות, שלא יהיה חשש, ולו הקטן ביותר, שהן חלילה הרגו תינוק אחד:  

"או לעולם כי מקודם לא נתנו דעתם על מצוה זו לספק מים ומזון, ואחר שצוה להם פרעה חששו שיהיו נחשדים אם ימות אחד מהנולדים שהם הרגוהו, לזה להוציא עצמן מהחשד השתדלו להחיות אפילו מי שימות מיתת עצמו מחסרון הסיפוק. ואולי כי זה רמז בתיבת את האלקים לרבות יציאת ידי חובת חשד בני אדם להיות נקיים מה' ומישראל" (שם).

מדרש אחר מלמד אותנו עד כמה השתדלו המיילדות בעבודתן ועשו את ההפך הגמור מציוויו של פרעה. קריאתו של המדרש בהחלט שופכת אור על התוספת שהתורה בחרה לציין באופן מפורש "וַתְּחַיֶּיןָ אֶת-הַיְלָדִים":

"לֹא דַיָּן שֶׁלֹא קִיְּמוּ אֶת דְּבָרָיו, אֶלָּא עוֹד הוֹסִיפוּ לַעֲשׂוֹת עִמָּהֶם טוֹבוֹת, יֵשׁ מֵהֶם שֶׁהָיוּ עֲנִיּוֹת, וְהוֹלְכוֹת הַמְיַלְּדוֹת וּמַגְבוֹת מַיִם וּמָזוֹן מִבָּתֵּיהֶם שֶׁל עֲשִׁירוֹת וּבָאוֹת וְנוֹתְנוֹת לָעֲנִיּוֹת, וְהֵן מְחַיּוֹת אֶת בְּנֵיהֶן… יֵשׁ מֵהֶם שֶׁרְאוּיִים לָצֵאת חִגְּרִים אוֹ סוּמִים אוֹ בַּעֲלֵי מוּמִין אוֹ לַחְתֹּךְ בּוֹ אֵבָר שֶׁיֵּצֵא יָפֶה, וּמֶה הָיוּ עוֹשׂוֹת, עוֹמְדוֹת בִּתְפִלָּה וְאוֹמְרוֹת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁלֹא קִיַּמְנוּ דְּבָרָיו שֶׁל פַּרְעֹה, דְּבָרֶיךָ אָנוּ מְבַקְּשׁוֹת לְקַיֵּם, רִבּוֹן הָעוֹלָם יֵצֵא הַוָּלָד לְשָׁלוֹם, שֶׁלֹא יִמְצְאוּ יִשְׂרָאֵל יְדֵיהֶם לְהָשִׂיחַ עָלֵינוּ, לוֹמַר הֲרֵי יָצְאוּ בַּעֲלֵי מוּמִים, שֶׁבִּקְּשׁוּ לַהֲרֹג אוֹתָם. מִיָּד הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוֹמֵעַ קוֹלָן וְיוֹצְאִין שְׁלֵמִים. אָמַר רַבִּי לֵוִי, הֲרֵי אָמַרְתָּ אֶת הַקַּלָּה אֱמֹר אֶת הַחֲמוּרָה, יֵשׁ מֵהֶן שֶׁרְאוּיִן לָמוּת בִּשְׁעַת יְצִיאָתָן, אוֹ אִמָּן לִסָּכֵּן בָּם וְלָמוּת אַחַר יְצִיאָתָן, וְהָיוּ עוֹמְדוֹת בִּתְפִלָּה וְאוֹמְרוֹת לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם תְּלֵה לָהֶם עַכְשָׁו וְתֵן לָהֶם נַפְשׁוֹתֵיהֶם, שֶׁלֹא יֹאמְרוּ יִשְׂרָאֵל, הֵן הָרְגוּ אוֹתָן. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה תְּפִלָּתָן" (שמות רבה א, טו).

המיילדות היו עושות הכול, כל מה שיכלו, כדי להחיות את הילדים, כולל תפילות לקב"ה על מצבים מסובכים ומסוכנים, הספקת מזון, מגבות ומים, פשוט הכול. בתוך הלידה וגם שבועות לאחר הלידה. "ותחיינה את הילדים" – כפשוטו הרחב ביותר.

במסגרת חיפושי המקורות, ראיתי הסבר מיוחד אשר מובא בשם "החפץ חיים", ר' ישראל מאיר הכהן (1838-1933, ראדין-בלארוס):[1]

"מסביר ה"חפץ חיים", התורה מציינת את החסד הגדול שעשו המיילדות לבנות ישראל, שהרי היה ביכולתן לפרוש ממלאכת המיילדות, ובכך היו יוצאות הן ידי שמים והן ידי מלכות. אבל הן חששו שאולי ימנה פרעה נשים אחרות למיילדות, והמיילדות החדשות תשמענה לעצת פרעה, לכן הכניסו עצמן בסכנה. וזה מה שהוסיפה התורה, שלא רק "ולא עשו כאשר דיבר אליהן מלך מצרים", אלא אף מסרו נפשם "ותחיינה את הילדים" (מדשן ביתך, גיליון מספר 227, שמות תש"פ).

המיילדות היו יכולות "להתפטר" מתפקידן ובכך אין בחובתם למלא את ציווי המלך וגם לא לעבור על ציווי שמים. אבל הן, במסירות נפש, הבינו שאם הן תעשינה דבר כזה, חלילה יכולות להיכנס מיילדות שימלאו את דבר פרעה. אתם מכירים את זה שמחליפים פקידים מסוימים, כדי שימלאו דברים שאחרים לא הסכימו למלא, אז בעבר היו כאלו שמסרו נפשם על לקיחת אחריות למען עם ישראל.

 

אני מבקש לסיים בדבריו של רבי משה מלכה[1] (1911-1977, מרוקו ופ"ת), אשר היה הרב הראשי לעיר פתח-תקווה ולחבר את זה לפתיחתנו. רבי משה מלכה מסביר מדוע היו צריכות המיילדות לספק מים לתינוקות, שהרי מים היו מצויים בכל מקום. נוסף על כך מסביר רבי משה באופן נפלא, שהתוספת הזאת, באה ללמד אותנו שהמיילדות לא הסתפקו בחיות פיזית של מים ומזון לתינוקות, אלא אף החיו את הילדים הנולדים זה עתה ברוחניות, בלימוד של דרך ארץ, של מוסר ושל מסורת אבותיהם:

"לא דיין שלא המיתו, אלא היו מספקות להם מים ומזון. יש להעיר כאן בשלמא מזון ישנה חשיבות גדולה בסיפוקו, אבל מים, הוא מצוי בכל מקום ואין שום חשיבות בסיפוקו. כי שאל אחד האברכים ותשובתי הייתה, היות והמילדות היו צריכות להחביא את הנולדים במקום מסוים מפני שוטרי פרעה, לכן היו צריכות להמציא לנולדים גם מזון וגם מים. ואפשר גם לומר שיחד עם המזון שהיו מספקות להם היו גם מלמדות אותם תורה כלומר דברי מוסר ודרך ארץ הרמוזים במים, כי אין מים אלא תורה, המילדות היו משמשות לנולדים גם מפרנסות וגם מורות, שהיו מוסרות להם כל מה שלמדו ממסורת אבותם" (באר משה, עמוד נח).

הקטע הקטן והמיוחד אשר הופיע סמוך לכתר ארם צובא, הוא בדיוק, אבל בדיוק הקטע שאני לומד בשבועות האחרונים עם בני אליה. פתאום פגעה בי בעוצמה ההבנה שלפני יותר מ-1,100 שנה ישבו על הספר הזה אב ובנו, בדיוק כמו שאנו יושבים היום, ולמדו ביחד את אותה הפרשה, אותה הקריאה, אותה השפה, אותה המסורת, אותם השורשים. הבנתי שאני מחובר למשהו עצום וגדול ממני.

השורשים, המסורת, החיבור לדורות אחורה, התורה, דרך הארץ והמוסר הם החיות שלנו, בדיוק כמו המזון והמים שלנו. המיילדות מסרו את נפשם כדי להחיות את הילדים פיזית, אבל גם רוחנית. מזון לגוף ומזון לרוח ולנפש. ברגע שנולדו התינוקות הן נלחמו על להחיות אותם בחיבור לשורשים, למסורת אבותיהם, לדרך ארץ ולמוסר יהודי. בדיוק מה שהן למדו מאבות אבותיהם, הן חרפו נפשם כדי להעביר זאת הלאה לדור הבא אשר יעביר לדור אחריו.

המשכיותה של השרשרת היא משימה לאומית מהמעלה הראשונה, ההבנה שאבות ובנים ישבנו ולמדו מאותו הספר בדיוק שממנו אנחנו לומדים היום, היא ההבנה שאין לנו שום רשות או פריבילגיה לייצר חולייה חלשה יותר בשרשרת הנצח של עם ישראל. אם המיילדות חרפו נפשם על זה תחת שלטון מלכות פרעה, מי אנחנו שנרשה לעצמנו ששרשרת זו לא תמשיך לעבור דורי דורות בארצנו שלנו, בארץ בעלת שלטון יהודי עצמאי.

שנזכה.

 

——————————————

[1] קורס "ייעוד וייחוד" הוא קורס מטכ"לי בצבא הגנה לישראל המיועד לקצינים בדרגת רב סרן, ולקצינים בדרגת סרן העומדים לקראת קבלת דרגת רב סרן. בקורס זה, עוברים הקצינים הכשרות, סדנאות, סיורים והרצאות המבררים את שאלות העומק הנוגעות לזהות, לשורשים, לממלכתיות, לכבוד האדם, לתפקידיו של צה"ל וכיוצא. אני זוכה לשמש כמנחה קבוצות בקורס זה וזאת חוויה יוצאת דופן.

[2] היכל הספר נמצא במוזאון ישראל בירושלים והוא משמש כמקום משכן לכמה מהתגליות הארכיאולוגיות החשובות ביותר בעולם, ביניהן כתבי-יד עתיקים ונדירים, כגון מגילות מדבר יהודה וכתר ארם צובא.

[3] כֶּתֶר אֲרַם צוֹבָא הוא כתב יד חשוב ביותר של התנ"ך אשר נכתב בטבריה בשנת 930 לספירה. חוקרי המקרא רואים בכתב יד זה את הנוסח המדויק ביותר של התנ"ך, בשל ההתאמה הפנימית המדויקת בין הנוסח עצמו לבין הערות המסורה הנמצאות בו. לדעת חלק מהחוקרים, זהו ספר התורה שהרמב"ם העיד על דיוקו.

[1] רבי ישראל מאיר הכהן – מהעיר ראדין. נולד בשנת 1838 ונפטר בשנת 1933. מכונה "החפץ חיים" על שם ספרו העוסק בהלכות לשון הרע. היה מחשובי הרבנים בדור שלפני השואה, מייסד וראש ישיבת ראדין ומחבר הספרים "משנה ברורה" ו-"חפץ חיים".

[1] הרב משה מלכה – נולד במרוקו על גדות נהר תּודּגא שבהרי האטלס בשנת 1911, שימש ברבנות בכמה קהילות ברחבי מרוקו. בשנת 1967 עלה לארץ ישראל וברבות השנים שימש כרבה הראשי של פתח-תקווה וחבר מועצת הרבנות הראשית. נפטר בשנת 1997.

Picture of אבי כהן סקלי

אבי כהן סקלי

אבי כהן סקלי, נולד בשנת 1979, נשוי לרינת ולהם שישה ילדים. גדל, למד ומתגורר כיום בבית שמש. נכנס לשירות הציבורי בשנת 2005 ובמסגרתו מילא שני תפקידי מנכ"ל משרד ממשלתי – מנכ"ל משרד ירושלים ומורשת ומנכ"ל משרד שוויון חברתי.
בין היתר שימש גם כראש מנהל אזורי תעשיה, כראש אגף בכיר לפיתוח כלכלי בחברה הבדואית בדרום, יועץ כלכלי בלשכת מנכ"ל משרד ראש הממשלה ובמשרד האוצר.
בתפקידיו השונים היה אמון על קידום ופיתוח של סוגיות ציבוריות משמעותיות : טיפול באזרחים ותיקים עצמאיים בגלי הקורונה הראשונים, פיתוחה הכלכלי של מזרח ירושלים, פיתוח כלכלי-חברתי של החברה הערבית, העצמה דיגיטלית וטכנולוגית לרשויות מקומיות, הקמה של רשות הצעירים בישראל והקמתם של עשרות מרכזי צעירים ועוד סוגיות רבות.
במקביל לתפקידיו, הינו סגן אלוף במילואים, משרת באוגדת איו"ש ובוגר תוכניות מנהיגות שונות כמו: תוכנית "מעוז" ותוכנית "עתידים".

עוד מהאתר
דילוג לתוכן