כולנו עדים מעת לעת לחילופי הנהגות, חילופי משרות בכירות בשוק החופשי או בסקטור הציבורי. מעטות מאוד הפעמים שבהן נשמע פרגון בין ההנהגה הנכנסת ליוצאת. אדרבה, לעיתים הנכנס לתפקיד מוודא שכולם מכירים בכך שלפני היכנסו לתפקיד, שרר המצב הגרוע ביותר והוא בא להציל את המצב. כמובן. המערכת מרוסקת, הוא טוען. לאנשים נדמה לפעמים, שכך הצלחתם בתפקיד תוכר כמשמעותית יותר.

בדומה לכך קשה למצוא פרגון מצד ההנהגה היוצאת, לזו הנכנסת. אנשים שפורשים מתפקידים דואגים פעמים רבות להמעיט בערכם של הבאים אחריהם, ולנסות להקטין בעיני הציבור את פעולותיהם. אחרת, מישהו עוד עלול לעלות על הישגיהם, חלילה. גם אם המינוי של אותו מחליף נכון למדינה, לחברה ולעם – יש שידאגו להקטין ולמזער. תופעה זו היא רק דוגמה אחת קטנה ופשוטה לפרשיות ציבוריות שבהן האינטרס הפרטי והאישי גובר על האינטרס הלאומי והכללי. איני מכוון בדברים אלו רק לשכבה של המנהיגים, ונראה שהדברים מוכרים וידועים.

ספר שמות, המכונה גם "ספר הגאולה", מגולל את יציאת בני ישראל מארץ מצרים אחרי 210 שנים[1] מאז ירידת יעקב ובניו. בפרשתנו, מבקש הקב"ה ממשה רבנו, בהיותו בן שמונים שנה, לצאת לשליחות חייו ולהוציא את בני ישראל מארץ מצרים:

 וְעַתָּה, הִנֵּה צַעֲקַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל בָּאָה אֵלָי; וְגַם-רָאִיתִי, אֶת-הַלַּחַץ, אֲשֶׁר מִצְרַיִם, לֹחֲצִים אֹתָם. וְעַתָּה לְכָה, וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל-פַּרְעֹה; וְהוֹצֵא אֶת-עַמִּי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, מִמִּצְרָיִם. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, אֶל-הָאֱלֹקים, מִי אָנֹכִי, כִּי אֵלֵךְ אֶל-פַּרְעֹה; וְכִי אוֹצִיא אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מִמִּצְרָיִם (שמות ג, ט–יא).

[1] רש"י על הפסוק בפרשתנו: "וַיֵּלֶךְ אִישׁ, מִבֵּית לֵוִי; וַיִּקַּח, אֶת-בַּת-לֵוִי" (שמות ב, א), מסביר את מנין השנים: "ויקח את בת לוי- פָּרוּשׁ הָיָה מִמֶּנָּה מִפְּנֵי גְּזֵרַת פַּרְעֹה, וְהֶחֱזִירָהּ וְעָשָׂה בָהּ לִקּוּחִין שְׁנִיִּים, וְאַף הִיא נֶהֶפְכָה לִהְיוֹת נַעֲרָה; וּבַת ק"ל שָׁנָה הָיְתָה, שֶׁנּוֹלְדָה בְּבוֹאָם לְמִצְרַיִם בֵּין הַחוֹמוֹת, וּמָאתַיִם וָעֶשֶׂר נִשְׁתַּהוּ שָׁם, וּכְשֶׁיָּצְאוּ הָיָה מֹשֶׁה בֶּן שְׁמוֹנִים שָׁנָה, אִם כֵּן כְּשֶׁנִּתְעַבְּרָה מִמֶּנּוּ הָיְתָה בַּת מֵאָה וּשְׁלוֹשִׁים וְקוֹרֵא אוֹתָהּ בַּת לֵוִי".