המנהיג היוצא והמנהיג הנכנס
בפרשת שמות מתוארים שני מקרים של העברת מנהיגות- אחד גלוי ואחד נסתר, פעם אחת ממשה לאהרון פעם נוספת מאהרון למשה.
- אבי כהן סקלי
- אבי כהן סקלי
- פרשת שמות
כולנו עדים מעת לעת לחילופי הנהגות, חילופי משרות בכירות בשוק החופשי או בסקטור הציבורי. מעטות מאוד הפעמים שבהן נשמע פרגון בין ההנהגה הנכנסת ליוצאת. אדרבה, לעיתים הנכנס לתפקיד מוודא שכולם מכירים בכך שלפני היכנסו לתפקיד, שרר המצב הגרוע ביותר והוא בא להציל את המצב. כמובן. המערכת מרוסקת, הוא טוען. לאנשים נדמה לפעמים, שכך הצלחתם בתפקיד תוכר כמשמעותית יותר.
בדומה לכך קשה למצוא פרגון מצד ההנהגה היוצאת, לזו הנכנסת. אנשים שפורשים מתפקידים דואגים פעמים רבות להמעיט בערכם של הבאים אחריהם, ולנסות להקטין בעיני הציבור את פעולותיהם. אחרת, מישהו עוד עלול לעלות על הישגיהם, חלילה. גם אם המינוי של אותו מחליף נכון למדינה, לחברה ולעם – יש שידאגו להקטין ולמזער. תופעה זו היא רק דוגמה אחת קטנה ופשוטה לפרשיות ציבוריות שבהן האינטרס הפרטי והאישי גובר על האינטרס הלאומי והכללי. איני מכוון בדברים אלו רק לשכבה של המנהיגים, ונראה שהדברים מוכרים וידועים.
ספר שמות, המכונה גם "ספר הגאולה", מגולל את יציאת בני ישראל מארץ מצרים אחרי 210 שנים[1] מאז ירידת יעקב ובניו. בפרשתנו, מבקש הקב"ה ממשה רבנו, בהיותו בן שמונים שנה, לצאת לשליחות חייו ולהוציא את בני ישראל מארץ מצרים:
וְעַתָּה, הִנֵּה צַעֲקַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל בָּאָה אֵלָי; וְגַם-רָאִיתִי, אֶת-הַלַּחַץ, אֲשֶׁר מִצְרַיִם, לֹחֲצִים אֹתָם. וְעַתָּה לְכָה, וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל-פַּרְעֹה; וְהוֹצֵא אֶת-עַמִּי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, מִמִּצְרָיִם. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, אֶל-הָאֱלֹקים, מִי אָנֹכִי, כִּי אֵלֵךְ אֶל-פַּרְעֹה; וְכִי אוֹצִיא אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מִמִּצְרָיִם (שמות ג, ט–יא).
[1] רש"י על הפסוק בפרשתנו: "וַיֵּלֶךְ אִישׁ, מִבֵּית לֵוִי; וַיִּקַּח, אֶת-בַּת-לֵוִי" (שמות ב, א), מסביר את מנין השנים: "ויקח את בת לוי- פָּרוּשׁ הָיָה מִמֶּנָּה מִפְּנֵי גְּזֵרַת פַּרְעֹה, וְהֶחֱזִירָהּ וְעָשָׂה בָהּ לִקּוּחִין שְׁנִיִּים, וְאַף הִיא נֶהֶפְכָה לִהְיוֹת נַעֲרָה; וּבַת ק"ל שָׁנָה הָיְתָה, שֶׁנּוֹלְדָה בְּבוֹאָם לְמִצְרַיִם בֵּין הַחוֹמוֹת, וּמָאתַיִם וָעֶשֶׂר נִשְׁתַּהוּ שָׁם, וּכְשֶׁיָּצְאוּ הָיָה מֹשֶׁה בֶּן שְׁמוֹנִים שָׁנָה, אִם כֵּן כְּשֶׁנִּתְעַבְּרָה מִמֶּנּוּ הָיְתָה בַּת מֵאָה וּשְׁלוֹשִׁים וְקוֹרֵא אוֹתָהּ בַּת לֵוִי".
שלח נא ביד תשלח
משה רבנו בורח מארץ מצרים בגיל צעיר[1] ובמשך עשרות שנים חי במדיין. כאשר משה מגיע לגיל שמונים קורא לו הקב"ה לדגל, להוציא את בני ישראל מארץ מצרים. מי הנהיג את ישראל עד אז? מתברר שבמשך כל אותן שנות שעבוד הייתה לבני ישראל הנהגה. אהרון, אחיו הגדול של משה, מילא תפקיד זה ואף זכה לנבואה.
משה היה מודע לכך לגמרי. משום כך, בוויכוח שלו עם הקב"ה בנוגע לשליחותו, מובאת טענה זו כטיעון האחרון של משה אל מול הקב"ה. משה רבנו מבקש מהקב"ה – "שלח נא ביד תשלח", ורש"י מסביר למה התכוון משה: "ביד מי שאתה רגיל לשלוח, והוא אהרן". המדרש מרחיב את הדברים:
"'ויאמר בי אדני שלח נא ביד תשלח' – ורבנן אמרי: סבור אתה שהיה מעכב משה לילך אינו כן, אלא כמכבד לאהרן שהיה משה אומר: עד שלא עמדתי היה אהרן אחי מתנבא להם במצרים שמונים שנה, הוא שכתב: 'ואודע להם בארץ מצרים' (יחזקאל כ, ה). ומנין שאהרן היה מתנבא? שכן הוא אומר: 'בהיותם במצרים לבית פרעה, ובחור אותו מכל שבטי ישראל לי לכהן'. אמר משה: עכשיו אכנס בתחומו של אחי ויהיה מיצר בשביל כך לא היה מבקש לילך, מיד ויחר אף ה' במשה (שמות רבה ג, טז).
במשך עשרות שנים אהרון הוא המנהיג של בני ישראל במצרים, הוא הנושא איתם בעול מול המצרים, הוא החי בתוכם, הוא המבין את סבלותיהם, הוא זה שמוביל אותם, הוא זה שמתנבא להם והוא המנהיג. האם ראוי שעכשיו הוא יוחלף במשה?!
משה מבין את הסיטואציה, מכבד את אהרון אחיו הגדול, אולי גם חושש ממצב בלתי נעים ביחסים בינו ובין אחיו, ומבקש מהקב"ה שאת השליחות הזאת יבצע אהרון כפי שהיה עד כה. משה אינו קופץ על "המציאה" להנהיג את עם ישראל, הוא מבין שהיה מי שעשה זאת שנים לפניו ונשא בעול.
על לב אהרון
תגובתו של הקב"ה לטיעון זה הייתה קשה: "ויחר אף ה' במשה" (שמות ד, יד). הקב"ה לא רק כועס על משה, אלא גם מעניש אותו, כמו שמלמד אותנו רש"י:
"ויחר אף" – ר' יהושע בן קרחה אומר: כל חרון אף שבתורה נאמר בו רושם, וזה לא נאמר בו רושם, ולא מצינו שבא עונש על ידי אותו חרון. אמר לו רבי יוסי: אף בזו נאמר בו רושם, הלא אהרן אחיך הלוי, שהיה עתיד להיות לוי ולא כהן, והכהונה הייתי אומר לצאת ממך, מעתה לא יהיה כן, אלא הוא יהיה כוהן ואתה הלוי".
תוצאות הוויכוח ברורות: משה רבנו מאבד את הכהונה המתוכננת אשר מועברת לאהרון. אבל מדוע הקב"ה כועס כל כך על משה, בעקבות העלאת חשש וטיעון כל כך הגיוניים וסבירים? לשם כך עלינו לעיין במהותו של אהרון, דרכו ותפקידו.
ראשית, נעיין בתגובתו במקרה המדובר. הקב"ה מודיע למשה רבנו שאהרון לא רק לא יכעס, אלא אפילו ישמח בליבו. רש"י מסביר לנו שוב את המשמעות של "וראך ושמח בליבו": "לא כשאתה סבור שיהא מקפיד עליך שאתה עולה לגדולה. ומשם זכה אהרן לעדי החושן הנתון על הלב" (רש"י, שמות ד, יד).
אהרון שמח בהחלטה של הקב"ה והתגייס כל כולו למשימה תחת משה רבנו, בהובלתו ובהנהגתו, כך מעיד עליו הקב"ה בעצמו. השמחה הזאת, כיוון שהייתה אמיתית וכנה, זיכתה את אהרון לא רק בכהונה, אלא גם בנשיאת החושן על ליבו. היינו מצפים שאהרון אשר נשא בנטל עד כה לבדו, אולי לא יכעס על הבחירה של הקב"ה, אבל בטח שלא ישמח. אבל אהרון הוא מנהיג אחר, הוא שמח שאחיו מקבל את המושכות והוא עושה זאת בשמחה גדולה, על פי הציווי של הקב"ה.
שמחת האמונה והענווה
שמא תאמרו שהקב"ה גרם לאהרון לא לכעוס רק הפעם, הרי שהרמב"ן מלמד אותנו שזאת דרכו העקבית של אהרון:
"'ידעתי כי דבר ידבר הוא' – כלומר גלוי לפני שידבר בעבורך ברצונו לאהבתך, ואפילו לא ציוויתיו. וגם הנה הוא מעצמו יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו, ולא יקנא בך למעלתך על השליחות הנכבדת הזאת. ומה שהוצרך לומר לו לך לקראת משה המדברה (פסוק כז), בעבור כי הודיעו הדרך אשר יבא בה. ויתכן ששמע אהרן בצאת משה ממדין ויצא מעצמו לקראתו, ואחר כך בדרך נאמר לו לך לקראתו המדברה כי שם תמצאנו" (רמב"ן, שמות ד, יד).
אהרון יצא לקראת משה עוד הרבה לפני שהקב"ה הודיע לו על הגעת משה. הקב"ה רק כיוון אותו שיוכל למצוא את משה במדבר, ואהרון – בלי כפייה של הקב"ה – שמח במשה בליבו. הכול מיוזמתו, בעצמו ומעצמו. האמת של אהרון ברורה לחלוטין והוא בוחר ליישם אותה, גם אם זה פוגע באינטרס האישי שלו, גם אם זה אומר שכעת הוא מפנה את הבמה למנהיג החדש של עם ישראל.
אהרון יודע שברגע שהוא יפגוש את משה – הוא כבר יהיה מספר שתיים. אבל כל זה לא מונע מאהרון ללכת מיוזמתו לקראת משה. הוא יודע בבירור שמרגע שהם ייפגשו המנהיג יהיה משה, על כל המשתמע; אבל הוא מבין שהאינטרס הלאומי והגאולה של עם ישראל ניצבים מעל הכול.
וטהר לבנו
המשמעות של "וראך ושמח בליבו" היא שמחה אמיתית וכנה, שמחה עמוקה והבנה שזה מה שצריך לקרות, זה מה שהקב"ה רוצה וכך יהיה. בלי משחקי מילים, בלי כאילו, בלי מסיבות עיתונאים לא ברורות, בלי הודעות מעורפלות לעיתונות על 'הנהגתו החלולה של משה' או על 'חוסר ניסיונו בתפקידי הנהגה'.
הקב"ה מבקש ללמד את משה רבנו יסוד חשוב מאוד. אי אפשר לגאול את ישראל אם יש רבב אחד של חוסר אמת, אי אפשר לגאול את ישראל אם אין אחדות אמיתית וכנה בין המנהיגים ואנשי השטח המיישמים את מדיניותם. אי אפשר לגאול את עם ישראל אם האינטרס האישי גובר, אפילו במקצת, על האינטרס הלאומי. פשוט אי אפשר. אין שום דרך אחרת לנצח את המעצמה העולמית הקרויה מצרים. רק ביחד, רק באמת, רק מתוך ההבנה שהאינטרס האישי הוא הדבר האחרון שמעניין, ובשימת כל כוחנו לגאולתם של ישראל.
שנזכה.
——————————————
[1] חז"ל הביאו כמה שיטות בנושא זה. כך, למשל, רבנו בחיי על הפסוק בשמות ב, יד מביא שמשה היה בן שלוש עשרה בעת הריגתו של המצרי: מי שמך לאיש – ואתה עודך נער ותרצה להיות איש, ומכאן למדנו שלא היה למשה י"ג שנה שהרי בן י"ג שנה נקרא איש. יש גם שיטות של גיל עשרים וארבעים במדרשים השונים.
אבי כהן סקלי
אבי כהן סקלי, נולד בשנת 1979, נשוי לרינת ולהם שישה ילדים. גדל, למד ומתגורר כיום בבית שמש. נכנס לשירות הציבורי בשנת 2005 ובמסגרתו מילא שני תפקידי מנכ"ל משרד ממשלתי – מנכ"ל משרד ירושלים ומורשת ומנכ"ל משרד שוויון חברתי.
בין היתר שימש גם כראש מנהל אזורי תעשיה, כראש אגף בכיר לפיתוח כלכלי בחברה הבדואית בדרום, יועץ כלכלי בלשכת מנכ"ל משרד ראש הממשלה ובמשרד האוצר.
בתפקידיו השונים היה אמון על קידום ופיתוח של סוגיות ציבוריות משמעותיות : טיפול באזרחים ותיקים עצמאיים בגלי הקורונה הראשונים, פיתוחה הכלכלי של מזרח ירושלים, פיתוח כלכלי-חברתי של החברה הערבית, העצמה דיגיטלית וטכנולוגית לרשויות מקומיות, הקמה של רשות הצעירים בישראל והקמתם של עשרות מרכזי צעירים ועוד סוגיות רבות.
במקביל לתפקידיו, הינו סגן אלוף במילואים, משרת באוגדת איו"ש ובוגר תוכניות מנהיגות שונות כמו: תוכנית "מעוז" ותוכנית "עתידים".
מאמרים נוספים של מוטי מלכא