המנהיגים הגדולים של עם ישראל, אלו אשר השאירו חותם משמעותי על ההיסטוריה היהודית, הגיעו למעמדם ופיתחו את מנהיגותם מתוך תפקיד רועי צאן. הבולטים שבהם הם משה רבנו ודוד המלך, אבל אפשר למצוא גם את רבי עקיבא[1] ודומיהם. מנהיגים מדיניים ורוחניים הגיעו לא פעם לרעות את האומה הישראלית, מתוך רעיית הצאן.

בפרשתנו משה בורח ממצרים ומגיע למדיין וזאת לאחר שפרעה מבקש להורגו בשל השמועה אשר הגיע לאוזנו, שמשה הרג איש מצרי. במדיין, מוצא משה את רעייתו לחיים, ושם הוא מקבל על עצמו לרעות את צאן יתרו חותנו:

"וַיִּשְׁמַע פַּרְעֹה אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה, וַיְבַקֵּשׁ לַהֲרֹג אֶת-מֹשֶׁה; וַיִּבְרַח מֹשֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה, וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ-מִדְיָן וַיֵּשֶׁב עַל-הַבְּאֵר… וַיִּתֵּן אֶת-צִפֹּרָה בִתּוֹ, לְמֹשֶׁה… וּמֹשֶׁה הָיָה רֹעֶה אֶת-צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ כֹּהֵן מִדְיָן; וַיִּנְהַג אֶת-הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר, וַיָּבֹא אֶל-הַר הָאֱלֹקים חֹרֵבָה" (שמות ב, טו–ג, א).

למה בחר משה דווקא במקצוע זה? אלו תכונות נדרשות למקצוע הזה אשר מכינות את העוסקים בו למנהיגות? ומדוע חשוב לתורה לציין זאת?

אחר המדבר

הרלב"ג, רבי לוי בן גרשום (1288-1344, צרפת), מסביר שמשה הסכים להיות רועה צאן כדי להיות רחוק מעיני אנשים שאולי יגיעו לחפשו או ירצו להסגירו לפרעה ולכן בחר משה לרעות את הצאן "אחר המדבר", רחוק ממוקדי יישוב ורחוק מאנשים:

"וינהג את הצאן אחר המדבר – הנה משה ליראתו מפרעה הסכים להיות רועה צאן כמו שכתב החכם אבן עזרא כדי שלא יראו אותו עוברים ושבים, ולזאת הסבה בעינה נהג הצאן אחר המדבר ובחר שם מרעה טוב לצאן כי במקום ההוא היה יותר בטוח שלא ימצאוהו עוברים ושבים" (ביאור המילים, שמות ג, א).

רבנו בחיי בן אשר (1255-1340, ספרד) מסביר שמשה בחר ללכת בדרכי אבותיו כרועה צאן, להמשיך את מסורת "הצדיקים הראשונים" – האבות והשבטים וכדי להתרחק משדות של אחרים המצויים יותר ביישוב, התרחק אחר המדבר. כך הצליח משה להימנע מגזל. סיבה נוספת אשר מביא רבנו בחיי לרעיית הצאן הרחק מיישוב היא העדפת המרחבים הריקים בשל בקשת משה להתבודד, ואולי אף לזכות בנבואה:

"ומשה היה רועה. אחז משה רבינו האומנות הזה כמנהג הצדיקים הראשונים, כי כן מצינו בהבל הצדיק, גם באבות העולם, גם בשבטים, והטעם כדי שיתרחק מן הישוב שהוא עלול אצל החטא, ועוד כדי להתבודד בנבואה, ומה שאמר אחר המדבר למדך הכתוב שהיה משה מתרחק מן השדות כדי שלא ירעה צאנו בשדה של אחרים ויבא לידי גזל" (רבנו בחיי, שמות ג, א).

הכלי יקר, רבי שלמה אפרים מלונטשיץ (1550-1619, צ'כיה), מסביר למה התכוון רבנו בחיי בקביעתו שבאמצעות התבודדות בעת רעיית הצאן ניתן להגיע לנבואה:

"ומשה היה רועה את צאן יתרו… אבל מכל מקום הוצרך להודיע שהיה רועה, כי רוב הנביאים באו לידי נבואה מתוך הרעיה, כי הנבואה צריכה התבודדות וע"י שיראה השמים מעשה ידי אלוקים כמו שכתוב: "כי אראה שמך מעשה אצבעותיך" כי על ידי זה תהיה כל מחשבתו במציאת השם יתברך עד אשר יערה עליו ממרום רוח ה', מה שאינו מצוי כל כך ביושב בביתו או בעושה איזו מלאכה אחרת בשדה, זולת הרועה היושב פנוי ברוב הזמנים" (כלי יקר, שמות ג, א).

בעת כתיבת שורות אלו, אני אחרי יום עמוס בצפון הארץ, שבמהלכו היו לי כמה רגעים להתבונן על הטבע העצום והמדהים. תחושה המרוממת את הנפש. המרחבים העצומים, השקט, היופי של הטבע, בהחלט מביאים את האדם להתבוננות עמוקה בקב"ה, לחיבור עצום ליצירת הבריאה המדהימה ולאלו הראויים לכך – אף הרבה יותר מזה. מהות רעיית הצאן היא הטבע, ולטבע יש יכולת לקחת אותך למקומות שטרם הכרת בעצמך, ולהכניס כוחות אדירים ברוחך ונפשך.

לסיכום עד כה, משה בוחר להיות רועה צאן כדי להתרחק מהיישוב, הן כדי שלא יכירו אותו אנשים ביישוב והן כדי להתרחק מן הגזל. יחד עם זאת, כאשר אתה יושב לבדך עם הצאן, בלי טלפונים, בלי הודעות ברשתות החברתיות, בלי חיבור לחדשות, ומתבונן לעומק במעשה אלוקים ובמציאות ה' יתברך – אפשר שתזכה לקבל רוח אלוקים.