שליחות המרגלים וחטאם

למה שלח משה את המרגלים?

בפרשת שלח לך, עם מינוי המרגלים , מחליף משה את שמו של יהושע ורש"י מסביר זאת על פי המדרש: נתפלל עליו: יה יושיעך מעצת מרגלים. הסבר זה יוצא מנקודת הנחה שחטא המרגלים היה ידוע מראש, אולם הבנה זו מעוררת קושי גדול-  אם ידע משה שיחטאו המרגלים, למה בכלל לשלוח אותם?

בנוסף לכך מתעוררת השאלה: האם הייתה סיבה בכלל לחשוד במרגלים?  שהרי אם לא הייתה סיבה לחשד- מדוע לשנות את שמו של יהושע…

המדרש בבמדבר רבה אומר כך:

שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים, וּבְכָל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר אֲנָשִׁים בְּנֵי אָדָם צַדִּיקִים הֵם… שֶׁנִּבְחֲרוּ מִכָּל יִשְׂרָאֵל מִפִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּמִפִּי משֶׁה, שֶׁכֵּן כְּתִיב (דברים א׳:כ״ג) : וַיִּיטַב בְּעֵינַי הַדָּבָר וָאֶקַּח מִכֶּם שְׁנֵים עָשָׂר אֲנָשִׁים, מִכָּאן שֶׁהָיוּ צַדִּיקִים בִּפְנֵי יִשְׂרָאֵל וּבִפְנֵי משֶׁה, וְאַף משֶׁה לֹא רָצָה לְשַׁלְּחָם מִדַּעַת עַצְמוֹ עַד שֶׁנִּמְלַךְ בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל כָּל אֶחָד וְאֶחָד, פְּלוֹנִי מִשֵּׁבֶט פְּלוֹנִי, וְאָמַר לוֹ רְאוּיִים הֵם!

אם כן אותם מרגלים נבחנו על ידי הקב"ה ומשה ונמצא שלא הייתה בכלל סיבה לחשוד שיפרו את שליחותם. אולם  כפי שנקרא בפרשה לא כך היה – בסופו של דבר הם התהפכו וחטאו, וכך מסיים המדרש את דבריו:

…וְאַחַר כָּךְ לְסוֹף אַרְבָּעִים יוֹם נֶהֶפְכוּ וְעָשׂוּ כָּל הַצָּרָה וְגָרְמוּ לְאוֹתוֹ דּוֹר שֶׁיִּלְקֶה בְּאוֹתָהּ הַמַּכָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי דוֹר תַּהְפֻּכֹת הֵמָּה, שֶׁנִּתְבָּרְרוּ צַדִּיקִים וְנִתְהַפְּכוּ..

סיומת זו משאירה אותנו בשאלה: מה הוביל להתהפכות זו? מה קרה שהוביל בסופו של דבר לחטא?

המדרש רבה בהמשך עוסק בשאלה מי היה הכוח המניע לשליחת המרגלים ומדוע:

מַהוּ שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים, אֶלָּא יִשְׂרָאֵל הֵן בִּקְּשׁוּ הַדְּבָרִים הַלָּלוּ, שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁהִגִּיעוּ לִירַשׁ אֶת הַתְּחוּמִין, אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (דברים א׳:כ״א):  רְאֵה נָתַן ה׳ אֱלֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ אֶת הָאָרֶץ, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִתְקָרְבוּ יִשְׂרָאֵל אֵצֶל משֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים א׳:כ"ב): וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם… אֶלָּא אָמְרוּ: נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְיַחְפְּרוּ לָנוּ, אֶלָּא שֶׁלֹא הֶאֱמִינוּ.

המדרש מציג את בני ישראל וחוסר אמונתם כגורם לשליחת המרגלים, הם אלו שלא האמינו והיו צריכים הוכחות לאמיתות דברי הקב"ה. ע"פ בעל המדרש, המרגלים עצמם מלכתחילה היו 'בצד' של משה – הם האמינו לדברי הקב"ה וכנראה שיצאו לשליחות רק כדי להרגיע את העם.

מדוע חטאו המרגלים?

האם לאור דברי המדרש ניתן להבין מהיכן צמח החטא? נראה שכן: מלכתחילה היו המרגלים צדיקים והם הכירו בכך שדרישת העם בשילוח המרגלים יש בו פגם אמוני, ואולי משום כך התחיל לעלות חשד בליבם- אם הקב"ה ומשה מסכימים עם השליחות למרות שידעו שהיא מצביעה על פגם בבני ישראל, אז אולי כן יש משהו בדברי בני ישראל ולכן יש לבחון את השליחות בעיניים ביקורתיות. אם הקב"ה הסכים לשליחות, מבינים המרגלים, הוא משאיר לנו לשפוט את הדברים ולהחליט מה יהיו תוצאותיה.

אנו, כבני אדם, מסתכלים על העולם לא רק בעינינו- אלא גם בשכלנו, וכך את המציאות שעומדת מולנו אנו יכולים לפרש בצורות שונות:

יכולים להיות שני בני אדם הרואים את אותה הסיטואציה וכל אחד מהם יפרש אותה בדרך שונה, ופרשנות זו תתבסס על החוויה הפנימית של האדם, ההיסטוריה והאופי שלו. כל אלו יוצרים את ה'משקפיים' שבהם הוא רואה את העולם. אותו חשד שהתגנב לליבם של המרגלים יכול היה לגרום להם לראות את הארץ דרך 'משקפיים' ביקורתיות ושליליות. המדרש מראה זאת באומרו (מדרש אגדה):

ארץ אכלת יושבי היא – למה אמר כן, לפי שכל עיר ועיר שהיו נכנסין היתה השכינה הורגת גדולי אותו העיר, והיו כל בני העיר מתעסקין בהספד, והמרגלים היו רואים אותם ולא היו שואלין להם מאין אתם באים, ובטובה שעשה להם הקב״ה לא די להם שלא אמרו שבחה, אלא אמרו גנותה.

המדרש מסביר כי למען המרגלים ובשביל שלא יטרידו אותם תושבי הארץ, הקב"ה גרם למוות בקרב יושבי הארץ, אולם מה שהם ראו בכך הוא- ארץ אוכלת יושביה! הוא הדין בפסוק: ונהי בעינינו כחגבים שעליו מעיר הנצי"ב:

שנפל לבבנו, וזה אות לנו שלא נכבשם, כדכתיב בשאול ״וירא שאול את מחנה פלשתים וירא ויחרד לבו מאד״, פירוש, ע״י שנפל מורא בלבבו, חרד לבו, שאות הוא כי לא יצליח.

הפסוק אומר- ונהי בעינינו, המרגלים ביטאו כאן כיצד הם (ולא הנפילים) תפסו את עצמם, ולכן גם מסביר הנצי"ב שדברים אלו ביטאו את תחושתם הפנימית – נפל לבבנו. נפילה זו לא הייתה המצב שבו הם יצאו לשליחות, אלא דבר שהתפתח במהלכה.

חטא לסוף ארבעים

אפשרות נוספת להבנת התהפכות לב המרגלים היא הפסיכולוגיה הלאומית שלהם והמפגש עם עמי הארץ, והמדרש מדגיש : …וְאַחַר כָּךְ לְסוֹף אַרְבָּעִים יוֹם נֶהֶפְכוּ וְעָשׂוּ כָּל הַצָּרָה וְגָרְמוּ לְאוֹתוֹ דּוֹר שֶׁיִּלְקֶה בְּאוֹתָהּ הַמַּכָּה , משמע משהו במהלך ארבעים היום והשהות בארץ היא שהובילה לחטא. צריך לזכור שאותם נשיאים עד לפני זמן לא רב היו בכלל עבדים במצרים, ולעבדות זו ישנה השפעה על האדם – היא יצרה בהם מנטליות של עבד, ומנטליות זו לא נעלמת בזמן קצר.

כאשר הנשיאים היו במדבר, מוקפים בעם כולו וחונים סביב המשכן – היה להם קל להרגיש שהם מעצמה צבאית, אולם ברגע שהגיעו לבדם לארץ ובאו במגע עם אנשיה, ראו את אנשי הצבא, המבצרים והערים מוקפות חומה – פתאום התעוררה בהם שוב מנטליות העבד. החשש והפחד מפני הנוגש והאוחז בחרב שהוטבע בהם במשך דורות- התעורר שוב. אפשר לתאר את תחושת הפחד המשתקת שאחזה בהם במילים הפשוטות:  ונהי בעינינו כחגבים.

 יש בכך להסביר גם את עונשם של כל הדור: את אותה התחושה המרגלים העבירו לבני ישראל, והעובדה שבני ישראל נדבקו באותו הפחד- גם אם הם עצמם לא ראו את הארץ ויושביה, רק מלמדת עד כמה מנטליות העבדות עדיין הייתה טבועה בהם. למעשה- זה מה שהוביל לבקשת השליחות..  דור כזה לא תהיה לו את היכולת להילחם ולכבוש את הארץ, ולכן העונש הוא גם הפתרון- להישאר במדבר עד שיקום דור חדש שיוכל להיות עצמאי מספיק בכדי לכבוש אותה.

אם כן ראינו שהנשיאים לא יצאו במטרה לחטא, אך המפגש עם הארץ היא שעוררה בהם את הצורך לבחון בצורה סקפטית את מה שעיניהם רואות, והיא שעוררה בהם שוב את הפחדים העמוקים שנטבעו בהם עוד במצרים. העונש, עם כל חומרתו, היה מתבקש- יש צורך בדור אחר שיקום לכבוש את הארץ.

במובן זה החטא עצמו אינו נתפס כחמור כל כך – אם הקב"ה ברגע אחד היה הורג את כל העם ח"ו, ברור היה שיש כאן עונש קיצוני. לעומת זאת הקב"ה מושך את העונש על פני ארבעים שנה, שנים בהם יוכלו אותם אנשים לגדל את ילדיהם ולחיות 'כאילו' אין עונש. לאחר מכן בניהם שגדלו במדבר יוכלו להמשיך לבוא אל הארץ.