על חגבים ונמלים

התנהגות במסגרת משחקי ספורט יכולה ללמד רבות על מנהיגות ודרכי ניהול. עד לפני כמה שנים זכיתי ליטול חלק (כחובבן גמור) במשחקי כדורסל תחרותיים בליגות נמוכות, שם למדתי דבר משמעותי. עד היום לא ברור לי למה לקח לי כל כך הרבה זמן להבין זאת: איך שתתייחס לעצמך עם עלייתך למגרש – כך יתייחס אליך היריב. העוצמה והביטחון העצמי שלך יובילו ליחס תואם מצד יריבך. גם בעולם הניהול – כאשר תגיע למשא ומתן בטוח בעצמך, חזק מנטלית ומוכן, כך יראה אותך הצד השני. היחס שלך כלפי עצמך יוביל ליחס מתאים מצד אנשיך במקום העבודה, מצד מנהליך ומצד הסביבה כולה.

במרכזה של פרשת "שלח-לך" נמצא אחד האירועים המשמעותיים ביותר שחוו בני ישראל במדבר. האירוע שבעקבותיו נגזר על בני ישראל להסתובב במשך ארבעים שנה במדבר ולא להיכנס לארץ ישראל מיד: חטא המרגלים.

כאשר המרגלים חוזרים מראיית הארץ במשך ארבעים יום, הם מדווחים לעם את הדברים הבאים:

וַיָּשֻׁבוּ, מִתּוּר הָאָרֶץ, מִקֵּץ, אַרְבָּעִים יוֹם… וַיְסַפְּרוּ-לוֹ, וַיֹּאמְרוּ, בָּאנוּ, אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ; וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, הִוא–וְזֶה-פִּרְיָהּ. אֶפֶס כִּי-עַז הָעָם, הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ; וְהֶעָרִים, בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד, וְגַם-יְלִדֵי הָעֲנָק, רָאִינוּ שָׁם…. וַיֹּצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ, אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ, אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר:  הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ, אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא, וְכָל-הָעָם אֲשֶׁר-רָאִינוּ בְתוֹכָהּ, אַנְשֵׁי מִדּוֹת. וְשָׁם רָאִינוּ, אֶת-הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק–מִן-הַנְּפִלִים; וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים, וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם. (במדבר יג, כה-לג)

בפסוקים מעטים כל כך מתארים המרגלים פחד גדול כל כך. המונחים של מידות שאינן מוכרות לעם ישראל חוזרים שוב ושוב. תיאורים של "ארץ הענקים" חוזרים ונשנים בכמה אופנים: "נפילים", "אנשי מידות", "ילידי הענק". הרמב"ן (1194-1270, ספרד ועכו), מסביר שתכלית תיאורים אלה הייתה לטעת פחד בבני ישראל:

ושם ראינו את הנפילים שלשת בני ענק והם מן הנפלים הקדמונים אשר שמעתם עליהם כי המה הגבורים אשר מעולם אנשי השם ולפי שהיה ענין הנפילים שבדורות נח נודע בעולם, הזכירו להם שאלו בני הענק מהם, כדי ליראם ולבהלם. ולכך אמרו עתה ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם.

נמלים כאנשים

מטרתם של המרגלים הייתה לגרום לתבהלה ולפחד עצום בבני ישראל. לכן, במסגרת התיאור לא מסתפקים המרגלים בלדווח את שראו, אלא גם מעניקים לעובדות פרשנות מטעמם. כך, למשל, הם מציגים כיצד לדעתם אנשי הארץ תפסו אותם, וקובעים: "וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים, וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם".

מאיפה המרגלים יודעים כיצד "הענקים" בארץ ישראל התייחסו אליהם? רש"י מביא את דברי הגמרא, ואומר שהמרגלים שמעו את הענקים אומרים שהם רואים נמלים, ומכאן הסיקו את מסקנתם:

וכן היינו בעיניהם. שָׁמַעְנוּ אוֹמְרִים זֶה לָזֶה, נְמָלִים יֵשׁ בַּכְּרָמִים כַּאֲנָשִׁים.

הענקים הסתכלו על הכרמים, ראו את המרגלים הולכים בתוכם, והם היו כה קטנים מנקודת ראותם עד שנדמה להם שאלו נמלים או חגבים בצורת אנשים. המחשבה של הענקים שמדובר בנמלים או בחגבים ולא באנשים הצילה את המרגלים, כמו שמסביר רבי עובדיה ספורנו (1468-1550, איטליה):

וכן היינו בעיניהם כחגבים או פחות מזה ובשביל זה לא קמו עלינו כי לא החשיבו אותנו ויבז בעיניהם להרע לנו.

מכל מקום, דברי המרגלים מבוססים על דברי הענקים עצמם.

עוד מהאתר

וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ

לא ראו איש את אחיו

על תכלית המסעות

לא תאכל כל תועבה

אברהם ויתרו- מדוע ניתנה תורה בפרשת יתרו?

שלטון הרוב ושלטון העם

כיצד נופלים לקטנות אמונה?

איך עשרת המרגלים, שעליהם העידה התורה בתחילת הפרשה ש"כולם אנשים, ראשי בני ישראל המה" (במדבר יג, ג; ופירש רש"י "שהיו חשובים וכשרים") מגיעים למצב שבו הם לא רק מקטינים את עצמם, אלא גם מפרשים את תפיסת האחר אותם בקטנות שכזו ובחוסר אמונה?

הנצי"ב מוולוז'ין (1816-1893, פולין) בפירושו "העמק דבר" מסביר שמסקנתם נבעה מפחד:

ונהי בעינינו כחגבים – שנפל לבבנו. וזה אות לנו שלא נכבשם כדכתיב בשאול: "וירא שאול את מחנה פלשתים וירא ויחרד לבו מאד". פי׳ ע״י שנפל מורא בלבבו. חרד לבו שאות הוא כי לא יצליח.

רבי לוי יצחק מברדיצ'ב (1740-1810, פולין ואוקראינה), בפירושו "קדושת לוי", מסביר שמה שגרם למרגלים להגיע למצב זה לא היה הפחד, אלא העובדה שהסירו מעל עצמם עול מלכות שמים. כלב בן יפונה תר את הארץ יחד איתם, אך דבק בקב"ה, ולכן דיבר מתוך אמונה:

"ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם" – פירש רש"י שמענו אומרים נמלים יש בכרמים. ולכאורה קשה הלא בפסוק כתיב חגבים. והנראה, כי הכלל כשישראל עושין רצון הבורא ברוך הוא אז כביכול יש עליות למלכות הבורא ברוך הוא. וזהו הרמז ויהס כלב עלה נעלה, כלומר עלה יהיה עליות למלכותו נעלה כשיהיה לנו עליות לעשות רצון הבורא ברוך הוא. וזהו שרמז רש"י בכאן, כי המרגלים פרקו מעליהם עול מלכותו יתברך.

גם רבי עובדיה מברטנורא (1445-1515, איטליה וירושלים), בפירושו על התורה, מבחין בפער בין הכתוב שמשתמש במונח "חגבים" ובין המדרש שמשתמש במונח "נמלים". הוא מסביר את הכלל שבו פתחנו במילים מדויקות – המחשבות שלנו משפיעות על האופן בו אנחנו נתפסים, אך באופן מועצם שבעתיים:

"וכן היינו בעיניהם, שמענום אומרים נמלים יש בכרם כאנשים". קשה דהא כתיב כחגבים ולמה אמר רש"י נמלים – שקטנים יותר מחגבים? ונראה לי שכן דרך בני אדם המהלכים במקום נמוך שהם בעצמם נראים קטנים לגבי הגבוהין עליהם והגבוהין רואין אותם יותר קטנים ממה שהנמוכים נראים בעיניהם, ולכך אמר ונהי בעינינו כחגבים שאנחנו הנמוכים היינו בעינינו כחגבים אבל בעיניהם שהיו גבוהים היינו כנמלים שהם יותר קטנים מחגבים ומה שכתוב וכן רצה לומר בערך הזה היינו בעיניהם והיינו נמלים ואם הנמוך נראה כחגבים הגבוה רואה אותו כנמלים. 

אם אני חושב שאני חגב לעומת אחר, אז האחר רואה אותי כנמלה – שהיא קטנה הרבה יותר מחגב.

להכיר בערך עצמו

המדרש, אגב, מתאר את כעסו של הקב"ה על המרגלים:

וכן היינו בעיניהם – יודעים הייתם מה עשיתי אתכם לעיניהם? מי יאמר שלא הייתם בעיניהם כמלאכים? מה גרמתם לעצמכם? (במדבר רבה טז, יא)

אומר הקב"ה למרגלים: מי אמר שהענקים מסתכלים עליכם כחגבים? אולי גרמתי לענקים לראות בכם מלאכים, בדיוק ההפך ממה שאתם חושבים? למה תפיסת החולשה, הרפיסות וחוסר האמונה?

נסיים בדבריו של הרב שאול ישראלי זצ"ל (1909-1995, ישראל), ראש ישיבת מרכז הרב, אשר מסביר את ההשלכות שיש לאובדן האמונה של האדם בערך עצמו:

כשאדם מאבד את אמונתו בערך עצמו, עד כי הוא רואה את עצמו כ"חגב", חושב הוא בטעות שגם הזולת רואה בו "חגב", למרות שייתכן והזולת חושב עליו ההיפך מכך. כשהאדם מעריך את עצמו פחות ממה שהוא באמת, הוא נתפס למחשבה מוטעית שגם הזולת מסתכל עליו כך. ומכאן שחשוב לו לאדם להכיר בערך עצמו, לא למטרת גאווה ושחצנות, אלא על מנת שלא לטעות בתפיסתו ע"י הזולת, תפיסה העלולה להביא לרפיון רוחו ועלולה להשפיע על כוחו לפעול… ענקי הרוח מתחילים להסתכל על עצמם בביטול ובלעג, הם רואים את עצמם כחגבים. לעומת זאת, וכתוצאה מזה, הם רואים את האחרים כבני ענק. הם אינם רואים, אינם יכולים לראות, מה שראו יהושע וכלב, כי ענק זה עומד על כרעי תרנגולת, כי העמים אכולים שנאה ותחרות הדדית, שהשלטון מפורר, שהתרבות רקובה, שהתועבות עשו בהם כלה. 'סר צלם מעליהם וה' אתנו'….. זה היה החטא! הביטול העצמי, חוסר ההערכה של הסגולתיות הישראלית, של כוחות הנפש העצומים הגנוזים בעם זה, זהו שהוליד את הפחד בפני התנגשות עם עמי נכר ועם תרבויות נכר. זהו שהוליד את הבהלה שלא יוכלו להחזיק מעמד כשיבאו במגע עם בעיות מדינה.  ("ונהי בעיננו כחגבים", תשי"ד)

שנזכה לראות את המציאות כמו שהיא, להאמין ביכולתנו להשפיע על הנדרש, ולצלוח את האתגרים והמשברים הרבים. זה מתחיל ונגמר בהסתכלות שלנו על עצמנו ועל אמונתנו.