עגלת קניות

לצייר את החזון

הדבר החשוב ביותר שמנהיג יכול לתת לאנשים הוא חזון, תמונת מבט של עולם טוב יותר המצפה לנו בעתיד. היכולת לצייר תמונה כזו איננה קלה.

הדפס

כשהיינו בצבא, נדרשנו מפעם לפעם לעבור מבחני כושר, שכללו בין היתר ריצות ארוכות, אותן היינו צריכים לסיים בזמן מסוים. אלו היו מבחנים לא קלים, שגרמו לנו לא פעם להגיע לקצה היכולות הפיזיות שלנו. אינני יכול לשכוח כיצד הריצות היו תמיד מתחילות בתנופה גדולה ובלהט, שהתבטאו בקריאות עידוד של החיילים לעצמם ולחבריהם. אבל אחרי זמן לא רב, כל הקולות השתתקו. כשהקושי התחיל להתגבר והשרירים החלו לכאוב, כל חייל התרכז בכאב שלו ובקושי שלו. את השאגות החליפו התנשפויות כבדות, אישיות ושקטות.

החלק הקשה ביותר הגיע בדרך כלל ברבע השלישי של המסלול. זה היה החלק שבו התרחקנו מספיק מקו ההתחלה כדי להתעייף והיינו רחוקים מספיק מקו הסיום כדי להבין שהמבחן לא הולך להסתיים בקרוב. שלב זה היה האתגר האמיתי: האם נצליח להתגבר על העייפות ועל הכאב? האם נמשיך באותו הקצב?

באופן מפתיע, דווקא כשהיינו מגיעים לחלק האחרון של המסלול, אז נדמה היה שהגוף חצה את גבול הסיבולת שלו, היינו מקבלים כוח בלתי מוסבר ולעתים אפילו מצליחים להעלות את הקצב. ופתאום קריאות של מוטיבציה החלו שוב להישמע. חיילים החלו לעודד האחד את השני ואפילו לדחוף את חבריהם מאחור.

איך הנס הזה התרחש? מה השתנה מהרבע השלישי לרביעי? דבר אחד קרה: בחלק האחרון היינו רואים את קו הסיום. כשרואים את הסוף ומבינים שעוד רגע המבחן מסתיים מקבלים כוח. המוח מבין שהוא לא צריך לשמור עוד כוחות להמשך אלא זה הזמן לתת את כל מה שיש, כי הנה זה נגמר. כשמצליחים לראות את היעד פתאום מקבלים כוח להמשיך בדרך.

התובנה הזו האירה לי מחדש את פרשת המרגלים. רבים תוהים מה גרם לאותם ראשי שבטים להוציא את דיבת הארץ רעה, אבל אותי מטרידה שאלה אחרת: מדוע משה בכלל שלח אותם? אם גם כך בעוד מספר ימים עומדים להיכנס לארץ, מדוע משה זקוק לאנשים שיספרו לו איך הארץ נראית? אם נקרא את הפרשה כחלק ממסלול מנהיגותו של משה אולי נוכל למצוא לכך את התשובה.

*

הפרשה פותחת בציווי של אלוהים למשה לשלוח אנשים אל הארץ:

וידבר ה' אל משה לאמר. שלח לך אנשים ויתרו את ארץ כנען אשר אני נתן לבני ישראל איש אחד איש אחד למטה אבתיו תשלחו כל נשיא בהם.

נשים לב: בניגוד לאופן שבו יספר משה את הסיפור בספר דברים, לא מדובר כאן במרגלים וודאי שלא היתה זאת היוזמה של בני ישראל. מרגלים אמורים להיות אנשים אנונימיים, לא נשיאים, ומספרם צריך להיות מועט, לא שנים עשר. גם היוזמה באה מאלוהים שאומר למשה "שלח לך", כלומר מדובר באינטרס של משה, בדבר שנעשה עבורו.

גם מההנחיות שמוסר משה לאותם אנשים, ניכר שלא מדובר במלאכת ריגול:

וישלח אתם משה לתור את ארץ כנען ויאמר אליהם עלו זה בנגב ועליתם את ההר. וראיתם את הארץ מה היא ואת העם היושב עליה החזק הוא הרפה המעט הוא אם רב. ומה הארץ אשר הוא יושב בה הטובה היא אם רעה ומה הערים אשר הוא יושב בהנה הבמחנים אם במבצרים. ומה הארץ השמנה היא אם רזה היש בה עץ אם אין והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ.

אילו היה מדובר במלאכת ריגול, משה לא היה מתעניין לשמוע האם הארץ היא טובה או רעה ואם יש בה עץ או לא. במלאכת ריגול, מה שחשוב לשמוע הוא דרכי הגישה אל הערים ואל מרכזי הצבא. אפשר למצוא לכך דוגמה מספר שופטים. כאשר בני יוסף רוצים לכבוש את בית אל הם תופסים אדם שיצא מן העיר ומבקשים ממנו "הראנו נא את מבוא העיר". המבואות והדרכים הראשיות והצדדיות הם הנתונים החשובים עבור מי שמבקש לכבוש מקום.

אבל משה כאמור מבקש משהו אחר. הוא רוצה שאותם אנשים יציירו לו את הארץ. כמו תייר שמצלם נופים ואתרים ומוסר דיווח על מה שרואות עיניו במקום החדש, כך משה מבקש מאותם אנשים שיספרו לו בדיוק איך הארץ נראית ומה האיכות שלה, איך העמים שיושבים בה נראים ומה צורת הערים שלהם. משה רוצה כמו תמונה של הארץ, ואף מעבר לכך: הוא רוצה שיביאו לו מפרי הארץ כדי לראות את היבול שצומח בה. משה מעוניין בהמחשה שתראה לו מהי ארץ כנען.

*

אמנם, כשאותם אנשים ישובו מן הארץ וידווחו על מסעם, מוטיב הראיה ישוב ויופיע בדבריהם: "ויראום את פרי הארץ", "וגם ילידי הענק ראינו שם", "וכל העם אשר ראינו בתוכה אנשי מידות", "ושם ראינו את הנפילים". לכך אפשר לחבר מוטיב נוסף, שמופיע בדבריהם ושקשור לראיה – העיניים. "ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם".

הדיווח של האנשים הוא אפוא מאד ויזואלי. בניגוד למרגלים ששלח יהושע ליריחו, אשר דיווחו על הלוך הרוח ששמעו אצל יושבי הארץ, האנשים ששלח משה מספרים מה הם ראו בעיניהם. הם לא יצרו כל קשר עם תושבי הארץ אלא רק דיווחו בצורה פיגורטיבית כיצד הם נראים ומהי צורת הערים שבהן הם יושבים.

מדוע משה היה זקוק לדיווח הזה? במה הוא תרם למסע לכיוון הארץ?

דומני שקשה יהיה לנתק את דבריו של משה לאנשים התרים את הארץ, לבקשה אחרת שהעלה בפרשת 'בהעלתך' לאדם חשוב אחר, הלא הוא חותנו:

ויאמר משה לחובב בן רעואל המדיני חותן משה נוסעים אנחנו אל המקום אשר אמר ה' אותו אתן לכם… אל נא תעזוב אותנו כי על כן ידעת חנותנו במדבר והיית לנו לעיניים. והיה כי תלך עמנו והיה הטוב ההוא אשר ייטיב ה' עמנו והטבנו לך.

משה מבקש מחובב שיישאר במחנה ישראל כי משה זקוק לעיניים. המפרשים נוטים לפרש את הביטוי "והיית לנו לעיניים" באופן אלגורי, כעניין המסמל חכמה ועצה או כדבר בעל חביבות יתירה, אבל אין זה בטוח שצריך להוציא כאן את המקרא מידי פשוטו. ייתכן שמשה מעוניין בחובב כי הוא ראה דברים שעם ישראל לא ראה. ייתכן שחובב ראה כבר את הארץ בכמה ממסעותיו במדבר וגם את הדרכים המובילות אליה, ומשה מעוניין להיעזר בו לצורך כך. למרות הארון ועמוד הענן שמובילים את העם במסעותיו, משה זקוק לאדם שראה את היעד מבחינה מוחשית, שיוביל יחד איתו את העם.

*

במקרא לא מסופר האם חובב הגיב בחיוב למשה או לא. אבל כן אנחנו מוצאים את משה בפרשת 'בהעלותך' נקלע למשבר מנהיגות בו הוא שוב מבקש מאלוהים סיוע: "לא אוכל אנכי לבדי לשאת את כל העם הזה כי כבד ממני". במקרה הזה, אלוהים נענה לו בחיוב כאשר מינה שבעים זקנים שקיבלו מרוחו והתחילו להוביל איתו את העם.

ייתכן שעל הרצף הזה אפשר גם להבין את שליחת האנשים לתור את הארץ. אלוהים רואה את הקושי של משה להחזיק את משא העם עליו. הוא רואה את הצורך שלו באדם שיהיה לו לעיניים ושומע את הקושי שלו להתמודד עם תלונות בני ישראל בדרך. על כן הוא מורה לו להקדים ולשלוח אנשים לארץ כנען כדי שיראו לו אותה. כמו אותם חיילים רצים, שמקבלים תוספת כוח כשהם רואים את קו הסיום, כך משה עצמו ואולי גם עם ישראל כולו יזכו בתוספת כוח אילו יקבלו כבר כעת, במדבר, תמונה של הארץ שאליה הם הולכים להיכנס.

במלים אחרות, פרשת התרים (ולא המרגלים) היתה אמורה לחזק אצל משה את אותו רכיב, שהוא תנאי יסודי למנהיגות – החזון. חזון, כשמו כן הוא. הוא תמונה של המציאות העתידית שאליה מבקשים להגיע. וזו משימתו המרכזית של מנהיג. כמי שנטועים בכאן ובעכשיו, קשה לאנשים רגילים לצייר בדעתם את העתיד. קשה להם לראות שיכול להיות אחרת. תפקידה של מנהיגות הוא לצייר את התמונה הזאת. לתת לאנשים מבט אל העתיד, אל מה שיכול להיות, וכך לגייס אותם למסע לעבר מימושו.

אבל כדי שזה יקרה המנהיג צריך לראות למרחוק. עד כה, אלוהים רק סיפר למשה שארץ כנען היא טובה ורחבה וארץ זבת חלב ודבש, אבל כל זה היה בתיאוריה. כדי שמשה יצלח את אתגר המנהיגות במהלך המסע במדבר עליו להצליח לראות את הארץ. עליו לראות את קו הסיום, כדי לאזור כוח ולעודד את העם להמשיך במסע ולא להתייאש בדרך. מבחינה זו, שליחת האנשים היתה בעיקר עבור משה. "שלח לך".

*

מסופר על דוד בן גוריון, שכאשר הוא כיהן כמזכיר ההסתדרות הכללית של העובדים בשנות העשרים של המאה העשרים, פנו אליו מובטלים ובקשו ממנו "מנהיג, תן לחם". בן גוריון השיב להם: "לחם אין לי לתת לכם, אבל חזון יש לי".

הדבר החשוב ביותר שמנהיג יכול לתת לאנשים הוא חזון, תמונת מבט של עולם טוב יותר המצפה לנו בעתיד. היכולת לצייר תמונה כזו איננה קלה. איננו יודעים מה צופן העתיד, ורוב בני האדם נוטים לזרום עם המציאות ולתת לגורל להכתיב להם את עתידם. כאן מקומו של המנהיג להתערב ולצייר עבורם את העתיד שאליו הם היו רוצים להגיע. אם אפשר לצייר את המציאות הזו, ניתן יהיה להגיע אליה. שום דבר לא מובטח, אבל כמו במסלול ריצה, אם נראה את היעד פתאום נזכה בכוחות שיאפשרו לנו להגיע לשם.

זה אולי הפשר העמוק של הפרוייקט הנבואי. נביא הוא זה שצופה לרחוק ויכול לצייר עבורנו את המציאות העתידית. כך ישעיהו מצייר עבורנו תמונה של אחרית הימים בה כל העמים עולים לבית ה' בירושלים, כך יחזקאל נותן לנו ציור של בית המקדש העתידי, וכך הנביא זכריה מתאר כיצד ישבו עוד זקנים וזקנות בחוצות ירושלים. החזון הנבואי מעניק לנו מבט אל העתיד ובכך מקל עלינו את הדרך לשם.

מכאן גם יכול ללמוד כל אדם למסע חייו האישיים. הצעד הראשון להגשמת חלומות הוא היכולת לצייר אותם. אם נדמיין בעיני רוחנו את המציאות שאליה אנו רוצים להגיע, נמצא את עצמנו בדרך לשם מהר מהצפוי. הראיה הבהירה נותנת לנו כוחות שלא ידענו שקיימים בנו ומעוררת את המוטיבציה. צריך פשוט להמשיך כל הזמן להסתכל ולראות.

*

משה רבנו קיבל את השיעור הזה מאלוהים, כששלח אנשים לארץ כדי שיציירו לו אותה ובכך יחזקו את רוחו ואת מנהיגותו. אבל כידוע, הסיפור התגלגל למקום אחר, לאחר שאותם אנשים הסיתו את העם למרוד במשה ובאלוהים. תגובתו של משה, באופן לא מפתיע, היתה השפלת המבט:    

ויפול משה ואהרן על פניהם לפני כל קהל עדת בני ישראל.

העיניים שנישאו למרחוק נפלו כעת למטה, אל עפר המדבר, אל הכאן והעכשיו. משה ואהרן לא הצליחו להתמודד עם העם, והעונש לא איחר לבא: "כל מנאצי לא יראוה". מי שאינו מצליח לראות את החלום, גם לא יזכה להגשימו, ועל עם ישראל נגזר למות במדבר. רק כשיקום דור אחר, דור של חזון, שמסוגל לחלום וגם לראות, נזכה להיכנס לארץ ולממש בה את כל הטוב אשר דיבר ה' על ישראל.

Picture of הרב ד"ר עידו פכטר

הרב ד"ר עידו פכטר

נשוי ואב לארבעה. בעל תואר שלישי במחשבת ישראל ומתמחה בתחומי דת ומדינה והתפתחותה של היהדות האורתודוקסית החדשה בארץ ובחו"ל. כיהן כרב קהילת ישראל הצעיר ברמת פולג, נתניה. מרבני צוהר, רכז תחום דת ומדינה בתנועת נאמני תורה ועבודה ומקים מיזם 'תכלת- יהדות של השראה'.

עוד מהאתר
דילוג לתוכן