פרשת שלח לך עוסקת ברובה בחטא המרגלים, אולם חלקה השני עוסק במצוות שונות שנאמרו לבני ישראל – פרשת הנסכים, הפרשת חלה, פרשת המקושש ומצוות ציצית. כפתיחה למצוות הנסכים אומרת התורה:
דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ מוֹשְׁבֹתֵיכֶם אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם: (במדבר, ט"ו, ב').
רבים מהפרשנים מסבירים שהפסוק מלמד שמצווה זו, הנסכים, תחול רק משעת הכניסה לארץ ישראל: דבר אל בני ישראל כי תבואו אל ארץ מושבותיכם – בא הכתוב ללמדך שלא נתחייבו ישראל בנסכים אלא מביאתם לארץ ואילך ולאחר ירושה (ספרי במדבר). הנסכים הם קרבן מנחה (סולת ויין) הבאים יחד עם קרבן עולה ושלמים.[1]
הסבר אחד למקום המצווה והפתיחה המיוחדת שלה כאן מובא בתנא דבי רבי אליהו רבה (פרשה כ"ט): …ויתאבלו העם מאד. באותה שעה אמר הקב"ה למשה לך ומרצה את אותן העניים שכבר יצא לבם מעליהם. אמר משה לפניו: רבש"ע במה ארצה אותם? אמר ליה הקב"ה למשה: לך ורצה אותם בדברי תורה שנאמר (במדבר טו) ואמרת אליהם כי תבאו אל ארץ מושבותיכם וגו' ועשיתם אשה לה' עולה או זבח וגו'… הקב"ה רואה עד כמה נפלה רוחם של ישראל ולכן מרצה אותם בציווי זה: הקשר עדיין נשמר ואתם עתידים להיכנס לארץ.
הרב בכור שור מתייחס גם הוא למצווה זו בהקשר לחטא המרגלים, אך שם את הדגש לא על ריצוי העם והקמתו מאבלו, אלא על מעשי העם ומה שהעם עצמו עשה:
לאחר שבני ישראל מקבלים את עונשם, מתארת התורה את תגובת העם: (לט) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כׇּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּתְאַבְּלוּ הָעָם מְאֹד. (מ) וַיַּשְׁכִּמוּ בַבֹּקֶר וַיַּעֲלוּ אֶל רֹאשׁ הָהָר לֵאמֹר הִנֶּנּוּ וְעָלִינוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר יְהֹוָה כִּי חָטָאנוּ. (במדבר, י"ד), בני ישראל מנסים לעלות בכל זאת לארץ – אך ניגפים בפני העמלקי והכנעני. עניין זה הוא המביא, לדעת הרב, את הציווי:
ויתאבלו העם מאד – נתנו לב על מה שעשו, ונתחרטו, כי ידעו כי הרעו, כי היה להם לבטוח בהקב״ה, וגם הגזירה היתה קשה עליהם… דבר אל בני ישראל – אחר שראה הקב״ה שחזרו בתשובה ונתחרטו על מה שעשו, אמר להם: כי תבאו אל ארץ מושבותיכם – שיתיישבו בה בניכם, ואני אתנינה לכם, ודבר עמהם על עסקי הקרבנות: אקבל קרבנכם ברצון, ותביאו לפניי סולת, ושמן, ויין, שהוא עניין ניחוח ושמחה ונדבה. וכל זאת הפרשה נאמרה אחר הגזירה, שידעו שלא געל בהם הקב״ה, אך יתרצה להם…
אבלם של בני ישראל היה הכאה על חטא, הם הבינו שטעו ולכן ניסו לעלות. עלייה זו הייתה אסורה- אך יש הבדל מהותי בינה ובין חטא המרגלים: שני המעשי היו חטאים, אך בעוד חטא המרגלים היה מתוך כוונה להתרחק מהקב"ה, חטא המעפילים היה ניסיון הפוך – לחזור ולהתקרב אליו שוב. החרטה והמעשה הם היסוד לדברי ה': אחר שראה הקב״ה שחזרו בתשובה ונתחרטו על מה שעשו.
שני רעיונות מלמד כאן הבכור שור: הראשון הוא שהקשר עם הקב"ה אינו יכול להיות חד צדדי – לאדם יש תפקיד משמעותי בהחלטה כיצד הקשר יראה: מעשי המרגלים ריחקו, מעשי המעפילים קירבו. עניין שני הוא שאי אפשר לנתק בין המעשה ובין כוונתו- גם אם המעפילים עשו שלא כהוגן, עצם הרצון החיובי נחשב להם. רק נחשוב כמה יכול להשפיע מעשה נכון שנובע ממניע נכון…
————————————————-
[1] יש בעניין שתי מחלוקות – מחלוקת רבי עקיבא ורבי ישמעאל ביחס לשאלה האם במדבר חויבו הנסכים או לא, ומחלוקת נוספת האם הנסכים הם מצווה בפני עצמה או חלק ממצוות הקורבן, ובכך נחלקו הרמב"ם שלא הביאה כמצווה בפני עצמה, ובעל הלכות גדולת שמנה אותה כמצווה נפרדת. בנוסף דנו חכמים האם מדובר על נסכים של הציבור או של היחיד.
25.00₪
המחיר המקורי היה: 120.00₪.105.00₪המחיר הנוכחי הוא: 105.00₪.
130.00₪
25.00₪
125.00₪
המחיר המקורי היה: 160.00₪.130.00₪המחיר הנוכחי הוא: 130.00₪.
35.00₪
50.00₪
35.00₪
30.00₪
120.00₪
59.00₪
95.00₪
75.00₪
120.00₪
120.00₪
70.00₪
125.00₪
