כִּי תָבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכׇל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי: שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בּוֹ מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נׇכְרִי אֲשֶׁר לֹא אָחִיךָ הוּא. (דברים, י"ז, י"ד- ט"ו)
פרשת שופטים ברובה עוסקת בציבור הלאומי ככלל ובחיי היחיד כחלק מציבור זה, ולמעשה הפרשה היא פסיפס של הנהגות שיפוטיות וחברתיות המכוונות לכלל ישראל ולמנהיגיו, ובתוך כלל מערכת החוקים הזו מופיע נושא המלך והמלוכה. סביב נושא אלו עסקו הפרשנים בשתי שאלות בעיקר: האם מצוות המלך היא מצוות עשה או שמא היא אפשרות ותלויה ברצון העם? וכיצד תופסת היהדות את נושא המלוכה?
העיסוק בשאלה הראשונה מופיע כבר בגמרא במסכת סנהדרין דף כ:[1], שם ישנה מחלוקת בין רבי יהודה ורבי נהוראי:
רבי יהודה טוען כי שלוש מצוות נצטוו בנ"י בכניסתם לארץ- להעמיד מלך, לבנות בית מקדש ולנקום בעמלק. לעומתו טוען רבי נהוראי כי אין כאן ציווי אלא הדבר נאמר: כנגד תרעומתן– משמע משום שידע הקב"ה שבנ"י ימרדו בו ויבקשו מלך אזי נכתב: ואמרת אשימה עלי מלך… ומיותר לציין כי מבחינתו אין כאן מצוות עשה. פרשני ימי הביניים נתנו ביטוי למחלוקת המופיעה בגמרא ונתייחס לשניים מהם בעיקר: ר' שלמה אפריים מלונשיטץ' – בעל הכלי יקר, ודון יצחק אברבנאל.
שתהיה אימת מלכות עליהם
נפתח בדברי בעל הכלי יקר שמסביר:
…ואומר אני דעתי בקצרה, שהרצון האלוהי יהיה שלצדק ימלוך עליהם מלך כדי להטיל מוראו על כולם, כאומרו רז"ל: הוי מתפלל בשלומה של מלכות שאלמלא מוראה וכו', ולא לצורך המשפטים, שהרי היו בתי דינים קבועים בכל עיר, אלא לצורך קיבוץ ותיקון המדינות, אך באופן שתהיה אימת מלכות עליהם, כי בזה רצה ה'.
תפקיד המלך מתמקד לדעתו לא בקביעת החוקים, אלא באכיפתם. המלך מקבל תפקיד של רשות מבצעת בתפיסת הרב, כאשר הקב"ה הוא המחוקק ובית הדין הוא השופט. הרב ממשיך ומדגיש כי מצווה זו ניתנה לתקופה שאחרי כיבוש הארץ מסיבה מכוונת:
כי לאחר ירושה וישיבה ישמן ישורון ויבעט , והאיש הישר בעינו יעשה- כשאין מלך בישראל.
כאשר אין עול של צרות וקושי, והעם יושב בארץ בשלווה וכול אחד אחראי לעצמו – כאשר נראה שהעם הגיע אל המנוחה והנחלה, דווקא אז צופה הרב שתתחיל עזיבה של העם את דרך ה'. במצב זה עתיד לקרות המתואר בפרשה: ואז וודאי יאמרו השרידים אשר ה' קורא כי עת לעשות לשאול מלך, ואמרת אשימה עלי מלך, שיהיה מוראו עלי, כי כן משמע לשון עלי – שיהיה עליון עלי ומושל ורודה בי בחזקת היד..
הרב מתאר תהליך חברתי (תהליך המזכיר את רעיון האמנה החברתית[2]) ובו בעקבות העלייה ברמת החיים החומריים העם פורק את עול ה' מעליו ונוצר מצב של כאוס חברתי, אז עתידים לקום אנשים ולדרוש מהקב"ה את החוק ואת הסדר. המענה לצורך זה הוא המלך שאחראי להשיב את הסדר על כנו ולתת תוקף לחוקי התורה- על ידי אכיפת החוקים ופסקי בית הדין.
מתוך פירושו אפשר להבין כי תהליך קבלת המלך הוא מצד אחד דרישה של העם ומצד שני הוא גם צורך של העם משום שהמלוכה היא כלי חינוכי ליישום חוקי התורה בעם ישראל, ומשום כך המלוכה כמוסד היא דרישה חיובית.
מחשבתם בחיוב המלך כוזבת
כנגד דעת הכלי יקר, עומדת דעתו של דון יצחק אברבנאל הרואה במלוכה בכלל הוא רעיון שלילי. כנגד התפיסה שמוסד המלוכה הכרחי בכדי להביא לסדר חברתי הוא אומר:
..הנה תהיה באמת מחשבתם בחיוב המלך כוזבת, לפי שאינו מהבטל שיהיו בעם מנהיגים רבים מתקבצים ומתאחדים ומסכימים בעצה אחת ועל פיהם תהיה ההנהגה והמשפט.. ולמה לא תהיה הנהגותיהם משנה לשנה כשני שכיר או פחות מזה, ובהגיע תור שופטים ושוטרים אחרים יקומו תחתיהם..
בשביל קיום החוק וסדר לא צריך מלך ואפשר ליצור שיטת ממשל שמונהגת על ידי קבוצת נבחרים המתחלפים כל כמה שנים – סוג של דמוקרטיה. הרב מביא לראיה את פירנצה וונציה- ערי המדינה האיטלקיות, שפעלו דרך זו והגיעו לשגשוג עצום.
מוסיף דון יצחק אברבנאל על הטיעון הקודם שהתייחס למלוכה באופן עקרוני ולכלל האומות, ומסביר למה עם ישראל בפרט לא נזקק למוסד זה[3]: אצל כלל האומות מטרת מוסד המלך היא לתת מענה לשלושה צרכים – הנהגה במלחמות, יצירת סדר חברתי וענישה חוקית, אולם בעם ישראל אין צורך במוסד זה משום שלצרכים אלו יש מענה גם ללא מלך:
מבחינת המלחמה- ישראל נושע בה' ולכן תפקיד מנהיג הצבא הוא חסר ערך, מבחינת הסדר החברתי – יש לעם את חוקי התורה ותפקיד המלך כמחוקק לא בא לידי ביטוי, ומבחינת הענישה – דבר זה נמסר לידי בית דין, ויוצא מכך שגם אם למלוכה יש מקום אצל הגויים, בעם ישראל אין בה צורך.
שתהיה כוונתם לשם שמיים
רבנו בחיי מביא גישה שלישית שאותה אפשר להחיל על כלל המצוות ולא רק על מצוות המלך:
..ואם כן, מוכרח הוא למנות בישראל מלך, ובלבד שתהיה כוונתם לשם שמיים לכוונת המצווה, וזה מבואר. ולשון 'שום תשים': היה יכול לומר תמנה או תקים אבל הוא מלשון 'סם', ובא לרמוז כי המלך הוא סם חיים או סם מוות, כי הוא כלול מן הכל, וזהו לשון 'שום תשים', והכל לפי הכוונה ששואלים אותו.
משמע, מינוי מלך היא מצווה, אך יש חשיבות מכרעת לסיבה שלשמה בא העם לקיים מצווה זו: האם מטרתו היא להיות ככל העמים או בכדי לחזק את שמירת דרכי התורה, וככול מעשינו גם מצווה זו צריכה להיעשות לשם שמיים או שחלילה תהפוך לסם מוות לעם כולו.
[1] סנהדרין כ ע"ב: וכן היה רבי יהודה אומר ג׳ מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ להעמיד להם מלך ולהכרית זרעו של עמלק ולבנות להם בית הבחירה. רבי נהוראי אומר לא נאמרה פרשה זו אלא כנגד תרעומתן שנאמר {דברים י״ז:י״ד} ואמרת אשימה עלי מלך וגו׳.
[2] מתוך ויקיפדיה: אמנה חברתית היא תאוריה במדעי המדינה המתארת את התהליך בו בני-אדם התקבצו לחברות מטעמים אינטרסנטיים, דבר שהוביל אותם להגביל את חירותם לפי החלטת רצון הרוב או השליט. התאוריה מדגישה כי העם הוא מקור הסמכות של שליט מסוים, וההבדל בין הוגים שונים מתרכז בעיקר סביב הנחות היסוד והטיעונים בגינם מצב מדיני עדיף על "מצב הטבע", בו אין מדינה.
[3] ר' יצחק אברבנאל: ..היא שאף שנודה היות המלך דבר מועיל והכרחי בעם לתקן הקבוץ המדיני ושמירתו, מה שהוא, הנה בעם ישראל איננו כן כי אינו צריך ולא הכרחי להם. וביאור זה הוא שצורך המלכים בעם הנה יוכלל בג' עניינים: הא' לעניין המלחמות להושיע את העם מאויביהם ולהילחם בעד ארצם, והב' הוא לסדר הנימוסים ולהניח התורות הצריכות לתיקונם, והג' להכות ולהעניש פעמים שלא כדין כפי צורך השעה אשר זה יאות אל היכולת האלוהי המוחלט אשר לו. והנה, הג' העניינים האלה האומה הישראלית לא תצטרך אליה: לא לעניין המלחמות ותשועתם מאויביהם- לפי שישראל נושע בה' והוא הנלחם להם, וכמ"ש (פ' הברכה) אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בה' מגן עזרך ואשר חרב גאותך ויכחשו אויביך לך ואתה על במותימו תדרוך. גם כי השופט הזה יוצא ובא לפניהם במלחמו' כמו שמצינו ביהושע וגדעון ושמואל ושאר השופטים. וג"כ לא היו צריכים למלך להנחת התורות והנימוסים: כי תורה צווה לנו משה וגו', וצווה הוא ית' (פ' ואתחנן) לא תוסיפו על הדבר וגו', ראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים כאשר צווני ה' אלוהי, ומי גוי גדול אשר לו אלוהים קרובים וגו', ומי גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים וגו', ולא היה ביד מלך ישראל לחדש דבר בתורה לא לגרוע ממנה! וכמ"ש עליו ולבלתי סור מן המצווה ימין ושמאל. וגם כן לא היה המלך צריך בישראל להכות ולהעניש פעמים לצורך השעה- שזה מסרו הקב"ה לב"ד הגדול מהם הסנהדרין כמו שפירשתי בפ' כי יפלא, ומלבד זה הודיענו הש"י שאם השופט כפי המשפט הצודק והמסודר יפטור אדם רשע שהוא ית' יעניש את הרשע בדינו הגדול וכמ"ש (פ' משפטי') מדבר שקר תרחק ונקי וצדיק אל תהרוג כי לא אצדיק רשע, ר"ל: מה שאתה לא תוכל להענישו כפי הדין אנכי אענישהו. הנה התבאר שג' העניינים האלה תשועת המלחמות והנחת התורה והמצות והענש וההכאה פעמים שלא כדין כלם יעשה הש"י לעמו…
——————————————
מוטי מלכא
נשוי לעדי ואב לארבעה, ומתגורר כיום בבית שמש. בעבר עסק בחינוך בעיקר במסגרות לנוער בסיכון. כיום הבעלים של 'הרמן הדפסות'.