לעצור את הסוסים

פרשת שופטים עוסקת במרביתה בסדרים הנדרשים ליצירת חברה תקינה, ראויה ומסודרת. הפרשה מפרטת את הנדרש מהשופטים ומהשוטרים, מגדירה את מגבלות כוחו של המלך, את תפקידם של הכוהנים והלוויים, את הכללים ליציאה למלחמה ומיהם המסיתים והמדיחים בחברה שאין להם מקום. ציוויים וכללים שתכליתם להביא לכך שנחיה בחברה הוגנת וצודקת. 

בנוגע למינוי המלך, התורה מתארת שעם ישראל יבקש למנות עליו "מלך ככל הגויים". התורה מסכימה לזה, אך מבהירה שכדי שהחברה תתקיים באופן ראוי, גם על המלך חלות מגבלות. גם לו יהיו גבולות גזרה שהוא לא יוכל לחצות, אם יבקש להאריך ימים על ממלכתו. שלוש מגבלות עיקריות ומצוות עשה מרכזית אחת חלות על המלך: 

"וְאָמַרְתָּ, אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ, כְּכָל-הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי…. רַק, לֹא-יַרְבֶּה-לּוֹ סוּסִים, וְלֹא-יָשִׁיב אֶת-הָעָם מִצְרַיְמָה, לְמַעַן הַרְבּוֹת סוּס; וַה', אָמַר לָכֶם, לֹא תֹסִפוּן לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה, עוֹד. וְלֹא יַרְבֶּה-לּוֹ נָשִׁים, וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ; וְכֶסֶף וְזָהָב, לֹא יַרְבֶּה-לּוֹ מְאֹד … וְֹכָתַב לוֹ אֶת-מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת, עַל-סֵפֶר, מִלִּפְנֵי, הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם. … לְבִלְתִּי רוּם-לְבָבוֹ מֵאֶחָיו, וּלְבִלְתִּי סוּר מִן-הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל-מַמְלַכְתּוֹ הוּא וּבָנָיו, בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל". (דברים יז, טו-כ) 

מכל הציוויים, מפתיע ביותר האיסור על ריבוי סוסים. מה עניינו? והאם הוא חל גם על סוסים שלא משמשים את המלך עצמו? למה התורה מדברת דווקא על מצרים, האם מותר להביא סוסים ממקומות אחרים? ומה המהות מאחורי ציווי זה?

מלך לא ככל הגויים

הבקשה למנות מלך ככל הגויים, לפי המתואר בפסוקים, תגיע היישר מהעם. הקב"ה מוכן לעצם מינוי המלך, אבל לא להיותו "מלך ככל הגויים". התורה באה ליצור הבדלה יסודית ומהותית בין שני סוגי מלכים, והבדלה זו באה לידי ביטוי בשלוש ההגבלות, כפי שמסביר רבי אברהם בן יעקב סבע, בעל צרור המור (1440-1508, ספרד ומרוקו): 

אמר לא ירבה לו סוסים – כי אחר שלא שאלו המלך לתכלית המכוון אלא להיות כגוים. וידוע כי כל מלכי הגוים יש להם שלשה כוונות במלכותם להתגדל ולהשתרר. האחד בהרבות הסוסים… לזה אמר "ולא ירבה לו סוסים". והשני להרבות נשים להתחתן במלכים רבים ולהרבות בבנים ובבנות לקחת לו מזרעו מושלים, ולזה אמר "ולא ירבה לו נשים" והשלישי להרבות כסף וזהב לבלי חוק, לעשות אוצרות וסגולות לקנות שם בכל המלכיות… ולזה אמר "וכסף וזהב לא ירבה לו מאד". ולפי שאלו הג' דברים הם קיום המלכות. הסוסים לנצח המלחמות… וכן צריך כסף וזהב לתת לאנשי הצבא. ונשים רבות ובני בנות להתחתן במלכים.  

מהות המלכות בקרב מלכי הגויים בנויה על צבא חזק (סוסים), כסף וזהב והמשך רחב של שושלת המלוכה. שלושת הדברים הללו, שהם היסוד של כל מלכות אחרת, נאסרו על מלכי ישראל באופן מוחלט. אז איך יבטיח מלך ישראל את מלכותו? עוד מעט נחזור לפירוש "צרור המור" ונראה מה התשובה לזה. 

בעל "ספר החינוך", בבואו להסביר את מהות האיסור, מפרש אילו סוגי סוסים מותר להחזיק ובאילו סוסים אסור להרבות. הוא גם מסביר מה עומד בבסיס האיסור: 

שלא ירבה המלך סוסים – שלא ירבה לו המלך שימלך עלינו סוסים זולתי הצריכים למרכבתו ומרכבת פרשיו… וענין המצוה שלא יהיו לו סוסים שירוצו לפניו לכבוד בעלמא ואפילו על סוס אחד בטל, יהיה עובר על זה. ואמנם אם יהיו לו סוסים באצטבלאות שלו מוכנים למלחמה ופעמים שירכבו עליהם פרשיו אין זה בכלל לאו זה כלל, שאין עקר הענין אלא על הצד שאמרנו, שלא ינהיג לפניו תמיד סוסים בטלים למעלה ולכבוד, אבל יהיה לו בהמה אחת לבד למרכבתו". (מצוה תצט). 

סוסים עבור הביטחון, הגנת המולדת וצרכים לאומיים אחרים – מותר להחזיק ללא מגבלה; אבל סוס אחד יותר מדיי עבור כבודו של המלך עצמו – אסור, והמלך עובר בזה על לאו. תכלית האיסור היא מניעת גאווה ושררה של המלך על העם, שלא יהיו הסוסים רצים לפני המלך לכבודו ולתפארתו. אין למלך שום סיבה להתגאות על העם שלו, גם מעליו יש מלך. הסוסים המשמשים סמל לכבודו ולכוחו של כל מלך – בהם יהיה אסור להרבות.  

התחליף לכסף ולסוסים – התורה

אז מה יעשה המלך אם שלושה דברים מהותיים כל כך למלכות אסורים עליו, כיצד יבטיח את מלכותו? נחזור להמשך פירושו של "צרור המור": 

 ואחר שמלך ישראל אין לו להרבות סוסים ונשים וכסף וזהב. איך ילחם עם אויביו בלא סוסים וכסף וזהב? וכן אם לא יהיו לו נשים רבות, אולי לא יהיה לו בן ויפסק המלכות ממנו? לזה אמר אני אתן לך תיקון לכל זה. והוא והיה כשבתו על כסא ממלכתו וכתב לו את משנה התורה. ובתורה תזכה ותחיה ויהיו לך כל אלו הדברים… וזהו והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו. ובזה ילמד ליראה את ה' ולא את המלכים. ובזה תהיה יראתו על פניו לבלתי יחטא להשתרר ולהתגאות על עם ה'. אחר שהם אחיו. וזהו לבלתי רום לבבו מאחיו. אחר שהם בני מלכים כמוהו.

הדרך של מלך ישראל לשמור על מלכותו אינה כסף וזהב, לא הבטחת שושלת של בנים ונכדים ולא ריבוי סוסים. הפתרון אחר לגמרי – דבקות בה' ובתורת ישראל, התרחקות מהכבוד ומהשררה והבנה שיש מלך מעליו, הם שיזכו אותו להמשיך את מלכותו. מלך רגיל לא רואה מלך מעליו, וכיוון שהוא מפחד ממלכים אחרים, הוא בונה צבא ענק ומחזיק אוצרות. מלך ישראל מבין שבמהות הוא שליח של הקב"ה, שיש מלך מעליו. לכן הוא ירא אותו, דבק בתורה כך שתהיה בחיקו תמיד ולא ירום לבבו מאחיו. במצב הזה הקב"ה מבטיח לו: "לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל-מַמְלַכְתּוֹ הוּא וּבָנָיו, בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל". 

דברים דומים לזה מביא רבנו בחיי (1255-1340, ספרד). לדבריו, כל המידות הטבועות במלכי הגויים אינן יכולות להתקיים במלכות ישראל:

"רק לא ירבה לו סוסים" – יאמר אף על פי שיהיה לכם מלך כשאר מלכי האומות יהיה ממעט ממדות שאר המלכים, כי יש מלכים משתדלים ברבוי סוסים ומרכבות, ומלך ישראל לא ירבה לו סוסים ולא נשים ולא כסף וזהב, יש מלכים עושין מאלו הדברים עקר ומלך ישראל יחסר ברבויים ויעשה מן התורה והיראה עקר, זהו שאמר והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו למען ילמד ליראה, יש מלכים יתגאו ברוב עשרם וגודל ממשלתם וירום לבבם על כל העולם, ומלך ישראל לבלתי רום לבבו מאחיו. ויבטיחנו הכתוב כי בקיימו זה יאריך ימים על ממלכתו. 

תכלית הציוויים הללו היא יצירת הבדל יסודי בין מלכי אומות העולם למלכי ישראל. כל מה שנובע ממידות מלכי הגויים – אסור על מלכי ישראל, והתחליף לזה הוא יראת ה', דבקות בתורה ו"לבלתי רום לבבו מאחיו". בחברה הישראלית המלך הוא שליח, אסור לו להיות גבה לב מאחיו, וכל סמל שעלול להוביל אותו למידות הגאווה, השררה והכבוד – אסור עליו.

לא לחזור למצרים

למה האיסור על ריבוי הסוסים מציין את מצרים דווקא? מצרים שימשה באותם זמנים דוגמה ומופת לדרך השררה והתאווה. היא הייתה המעצמה העולמית לתועבה ומעשים רעים. כיוון שמהות הציוויים הללו היא לייצר חיץ ברור בין מידות מלכי ישראל למידותיהם של מלכי אומות העולם, מובאת מצרים בתור דוגמה לגורם המושחת והמתועב ביותר, כפי שממשיך ומסביר רבנו בחיי: 

"וה' אמר לכם לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד" – זו מצוה לשעה כדי שלא ילמדו ישראל מעשיהם, ולפי שהיו המצריים נודעים ומפורסמים בכל תועבה כענין שכתוב: "כמעשה ארץ מצרים וגו'", לכך צוה להם כן. 

באותו אופן מפרש הרמב"ן (1194-1270, ספרד):

וטעם המצות הזאת מפני שהיו המצרים והכנענים רעים וחטאים לה' מאד, כמו שאמר: "כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו וכמעשה ארץ כנען וגו' והנה רצה ה' שלא ילמדו ישראל ממעשיהם. 

עד היום הסוס הוא סמל לכוח, לכבוד, לגאווה, לשררה ולעוצמה. גם היום מודדים רכבים לפי "כוח סוס". כדי לחיות בחברה ראויה והוגנת, עלינו לבטל ככל שאפשר את הרדיפה אחרי "הסוס", אחרי סמל הסטטוס, אחרי השגת העוצמה, הכבוד והגאווה. זה צריך להתחיל קודם כל במלך, שגם אם הוא מרבה בסוס אחד יותר מדיי, הרי שחוטא הוא. 

בכל דור ובכל תקופה ישנה "ארץ מצרים" התורנית. בעולם הגלובלי של היום, ערכים מקולקלים, תופעות פסולות, נורמות בזויות ומעשים שלא ייעשו עוברים מקצה העולם לקצהו האחר תוך דקות. בזה אנחנו צריכים להילחם, ועל זה אנחנו צריכים להיאבק כל אחד עם עצמו, כל אחד עם משפחתו וכל אחד בעירו. התרחקות מהכבוד העצמי, מהשררה, מריצוי התאוות האישיות. אין דרך אחרת לייצר חברה הוגנת וראויה. הסוס הוא רק הסמל, הקב"ה מצווה אותנו להתרחק מדרכה של "מצרים". זה נכון למנהיגות של העם, ונכון לכל אחד ואחת מאיתנו.

——————————————-

אבי כהן סקלי

אבי כהן סקלי, נולד בשנת 1979, נשוי לרינת ולהם שישה ילדים. גדל, למד ומתגורר כיום בבית שמש. נכנס לשירות הציבורי בשנת 2005 ובמסגרתו מילא שני תפקידי מנכ"ל משרד ממשלתי – מנכ"ל משרד ירושלים ומורשת ומנכ"ל משרד שוויון חברתי.
בין היתר שימש גם כראש מנהל אזורי תעשיה, כראש אגף בכיר לפיתוח כלכלי בחברה הבדואית בדרום, יועץ כלכלי בלשכת מנכ"ל משרד ראש הממשלה ובמשרד האוצר.
בתפקידיו השונים היה אמון על קידום ופיתוח של סוגיות ציבוריות משמעותיות : טיפול באזרחים ותיקים עצמאיים בגלי הקורונה הראשונים, פיתוחה הכלכלי של מזרח ירושלים, פיתוח כלכלי-חברתי של החברה הערבית, העצמה דיגיטלית וטכנולוגית לרשויות מקומיות, הקמה של רשות הצעירים בישראל והקמתם של עשרות מרכזי צעירים ועוד סוגיות רבות.
במקביל לתפקידיו, הינו סגן אלוף במילואים, משרת באוגדת איו"ש ובוגר תוכניות מנהיגות שונות כמו: תוכנית "מעוז" ותוכנית "עתידים".