דרישה וחקירה

עשה איתי הקב"ה חסד, ואף על פי שלא תכננתי זאת, הוא גלגל את הדברים כך שאשב עם רעייתי בסלון של חבר קרוב ומוכר, חבר מהדור הוותיק, שסיפוריו הם שם דבר בישראל. במשך כשעתיים שתינו בצמא את דבריו וסיפוריו. הזמן עבר ולא הרגשנו, ביקשנו לשמוע עוד ועוד על השנים הראשונות של הקמת המדינה, על המעברות שבהם גדלו, ולשוחח על אתגרי החברה בישראל כיום. 

הבית היה מלא בספרים, הוא עצמו כתב כמה מהם. ראיתי את הכאב הגדול על פניו כאשר סיפר על תחושתו שכיום ירד הצורך בהעמקה, למידה וחקירה. היום המידע שעובר הוא שטחי הרבה יותר, רדוד, מגמתי מאוד, ואינו נובע מתוך רצון להתמודד עם עובדות ונתונים, להעמיק ולדעת.

פרשת שופטים היא פרשת "הסדר החברתי-מדינתי" של עם ישראל. הפרשה מלאה בציוויים חברתיים ומשפטיים אשר קובעים את סדרי החברה והמשפט. דברים יסודיים ועיקריים, המשמשים סוג של מצפן לעשייה ולחיים. 

שורש אחד, שפגשנו אותו לראשונה בפרשה הקודמת (פרשת ראה), עובר כחוט השני לאורך הפרשה. הוא קובע כלל יסודי ועיקרי, המתחבר באופן ישיר לכלל היסוד הפותח את הפרשה – "צדק צדק תרדוף": 

"כִּי-יִמָּצֵא בְקִרְבְּךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ, אֲשֶׁר-ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לָךְ. אִישׁ אוֹ-אִשָּׁה, אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֶת-הָרַע בְּעֵינֵי ה'-אֱלֹקֶיךָ–לַעֲבֹר בְּרִיתוֹ… וְהֻגַּד-לְךָ, וְשָׁמָעְתָּ; וְדָרַשְׁתָּ הֵיטֵב–וְהִנֵּה אֱמֶת נָכוֹן הַדָּבָר, נֶעֶשְׂתָה הַתּוֹעֵבָה הַזֹּאת בְּיִשְׂרָאֵל. (דברים יז, א-ד) 

"וּבָאתָ, אֶל-הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם, וְאֶל-הַשֹּׁפֵט, אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם; וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ, אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט". (שם יז, ט) 

" כִּי-יָקוּם עֵד-חָמָס, בְּאִישׁ, לַעֲנוֹת בּוֹ, סָרָה. וְעָמְדוּ שְׁנֵי-הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר-לָהֶם הָרִיב, לִפְנֵי ה', לִפְנֵי הַכֹּהֲנִים וְהַשֹּׁפְטִים, אֲשֶׁר יִהְיוּ בַּיָּמִים הָהֵם. וְדָרְשׁוּ הַשֹּׁפְטִים, הֵיטֵב; וְהִנֵּה עֵד-שֶׁקֶר הָעֵד, שֶׁקֶר עָנָה בְאָחִיו". (שם יט, יח)

שלוש פעמים התורה מצווה, בכל אחד מהמצבים המפורטים כאן, לחקור ולדרוש, לחתור להשגת האמת הבהירה והברורה שלא יהיה בה שום צל של ספק. עד כמה אסור שיהיה ספק, וכמה משאבים צריך להשקיע כדי לעמוד בציווי "ודרשת", אפשר ללמוד מדבריו של רש"י: 

"ודרשת וחקרת ושאלת היטב" – מכאן למדו שבע חקירות מריבוי המקרא. כאן יש שלוש דרישה וחקירה והיטב. ושאלת, אינו מן המניין, וממנו למדו בדיקות. ובמקום אחר הוא אומר: "ודרשו השופטים היטב". ועוד במקום אחר הוא אומר:" ודרשת היטב". ולמדו היטב היטב לגזירה שווה, ליתן האמור של זה בזה. (רש"י, שם יג, טו) 

ריבוי הציוויים לימד את חז"ל שיש לחקור ולבדוק גם שבע פעמים אם צריך, לפני שמכריעים בדין, לפני שחורצים את דינו של האדם, לפני שקובעים אם הנידון זכאי בדין או לא – עד שנהיה בטוחים שהגענו לאמת, והיא תהיה בהירה לנו בלי כל ספק. 

הדרישה לדרוש ולחקור היא כה בסיסית, אך לפעמים, במיוחד מחוץ לכותלי בית המשפט, במסגרת תהליכים חברתיים יומיומיים – היא נשכחת במקרה הטוב, ובמקרה הפחות טוב לא עושים אותה בכוונה תחילה. "ספר החינוך", ספר המפרט את תרי"ג המצוות, מסביר מה מהותו של הציווי המופיע בפרשתנו, ועד כמה חשוב לדרוש ולחקור כל מקרה ודבר: 

לחקר עדות חקירה גדולה ולדרש אותה היטב בכל כחנו, כדי לדעת שרש הדבר ואמתתו על הכוון הגמור, ומיסוד ענין זה אמרו זכרונם לברכה:" הוו מתונים בדין", והכל למען נתישב על הדבר ונדע בו כל האמת ולא נהיה נמהרין בדין, פן נמית הזכאי או נפסיד ממונו בהעלמת האמת, ועל זה נאמר: ודרשת וחקרת ושאלת היטב והנה אמת נכון הדבר. כל אשר עיניו בראשו יביט ויראה כי רבוי האזהרות וכפל הענין במלות שונות שתכפל התורה בדבר זה הוא להזהירנו יפה בענין, כי דבר גדול הוא ועמוד חזק שדם נפש הבריות". (מצווה תסג)

"למען נתישב על הדבר ונדע בו כל האמת". קל מאוד לחבר את הדברים לעולם המשפטי, או לעולם התקשורת, אבל בואו נצא מהם ונדבר על עצמנו – האם נקיים אנחנו? האם הציווי "ודרשת וחקרת" הוא נר לרגלנו בחיי היום יום הפשוטים? האם החתירה למצב שבו אפשר להעיד "והנה אמת נכון הדבר" היא מצב שכיח בחיים שלנו? 

מי יכול להפסיק ויכוח באמצע?

החתירה לאמת אינה פשוטה. יש לה משמעות במיוחד במקרים שהאמת אינה נוחה ואפילו כואבת. במקרים שבהם טעיתי, אשמתי, פגעתי ופגמתי. במקרים שבהם אני נמצא בצד הלא נכון של הסיפור. האם כאשר אנחנו יודעים שאנחנו טועים, אנחנו מפסיקים את הוויכוח ומודים באמת? האם כאשר אנחנו מבינים שיש אמת רבה בטענות המופנות מולנו, יש בכוחנו להודות בכך ולסיים את הדיון? האם בעלי תפקידים בכירים מסוגלים להסתכל לעובדיהם בעיניים ולהגיד: "וואלה טעות שלי", "האמת איתך"? 

בכלל לא בטוח שהתשובות לשאלות אלו הן חיוביות. בטח לא בעולם שבו אנו חיים, עולם עם תחושה של אפס סובלנות וסלחנות לטעויות, קטנות כגדולות. עולם שבו יש הרבה אנשים שחיים על הטעויות הקטנות שלך. 

הרמב"ם (רבי משה בן מימון, 1135-1204), איש הנפש הגדול, כתב את הדברים בצורה ברורה כל כך בהקדמתו לפירוש המשנה:

קביעתו סברת אדם מסויים וחזרתו מאותה הסברא, כגון אמרו בית שמאי אומרים כך ובית הלל אומרים כך, וחזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי, כדי ללמדך אהבת האמת ורדיפת הצדק. לפי שאלו האישים הגדולים החסידים המשכילים, המופלגים בחכמה שלימי הדעת, כאשר ראו דברי החולק עליהם נכונים יותר מדבריהם והגיוניים יותר. נכנעו וחזרו לדעתו. כל שכן וקל וחומר שאר בני אדם כשיראה שיריבו צודק, שייכנע ואל יתעקש. וזהו דבר ה':"צדק צדק תרדוף". ועל זה אמרו חכמים: "הוי מודה על האמת" (אבות ה, ז) – רוצה לומר: אף על פי שאתה יכול לחלץ את עצמך בטענות וויכוחיות, אם תדע שדבר יריבך הוא האמת, אלא שטענתך נראית יותר מחמת חולשתו או בגלל יכולתך להטעות, חזור לדבריו וחדל להתווכח. 

המשנה במסכת אבות, שממנה ציטט הרמב"ם בהקדמתו, מביאה שבעה דברים שקיימים בחכם וחילופיהם בגולם: 

שבעה דברים בגולם ושבעה בחכם. חכם אינו מדבר בפני מי שגדול ממנו בחכמה ובמנין, ואינו נכנס לתוך דברי חברו, ואינו נבהל להשיב, שואל כענין ומשיב כהלכה, ואומר על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון, ועל מה שלא שמע, אומר 'לא שמעתי', ומודה על האמת. וחלופיהן בגולם.

התורה מצווה אותנו לחקור, לדרוש, לבדוק ולהגיע לאמת בהירה וברורה, ורק אחר כך לנקוט עמדה. אם לא מצליחים להגיע לאמת הברורה – פשוט שותקים. לא חייבים להקשיב לדברים לא בדוקים, ובטח שלא חייבים להעביר כל דבר הלאה לאנשים ומקורות אחרים. הנזק שיכול להתרחש, השנאה הענקית שיכולה להיזרע, ההרס והחורבן שיכולים לבוא על אדם ועל סביבתו, כאשר מידע לא נכון או לא מדויק מסתובב באוויר – הוא עצום, ולעיתים לא יכול להיות מתוקן. 

הסכנה שבמידע לא מדויק

התורה, בפרשה שמציבה את הסדר המשפטי-חברתי, שוזרת שלוש פעמים לאורך הפרשה את הצורך לדרוש, לחקור ולהגיע לאמת. זה הבסיס היסודי והעיקרי. הדרישה הזאת נכונה לכלל ישראל, לכל בעלי התפקידים, בכל מקום ובכל זמן. בבית, בעבודה, בחיים האישיים ובחיים הלאומיים.

בנימה אישית, ראיתי וחוויתי מה המשמעות של זריקת משפט אחד לחלל האוויר על אדם כלשהו, ואיך עמלים חודשים אחר כך לתקן את הנזק שנגרם, וגם אז לא מצליחים. איזה נזק יכול לגרום לאדם מידע לא נכון ולא מדויק, בעבודתו, בחברתו ומול משפחתו. באיזו קלות דעת הקולמוסים כותבים, הדיו נשפך והפה נפתח. איבדנו את המשמעות של המילה, המילים יוצאות לנו מהפה מבלי שהדברים נבדקים עד יסודם. זה אסון. 

שנזכה לדרוש ולחקור, ולהשיב למילה הכתובה והמדוברת את משמעותה, מהימנותה וכוחה. 

——————————————-

אבי כהן סקלי

אבי כהן סקלי, נולד בשנת 1979, נשוי לרינת ולהם שישה ילדים. גדל, למד ומתגורר כיום בבית שמש. נכנס לשירות הציבורי בשנת 2005 ובמסגרתו מילא שני תפקידי מנכ"ל משרד ממשלתי – מנכ"ל משרד ירושלים ומורשת ומנכ"ל משרד שוויון חברתי.
בין היתר שימש גם כראש מנהל אזורי תעשיה, כראש אגף בכיר לפיתוח כלכלי בחברה הבדואית בדרום, יועץ כלכלי בלשכת מנכ"ל משרד ראש הממשלה ובמשרד האוצר.
בתפקידיו השונים היה אמון על קידום ופיתוח של סוגיות ציבוריות משמעותיות : טיפול באזרחים ותיקים עצמאיים בגלי הקורונה הראשונים, פיתוחה הכלכלי של מזרח ירושלים, פיתוח כלכלי-חברתי של החברה הערבית, העצמה דיגיטלית וטכנולוגית לרשויות מקומיות, הקמה של רשות הצעירים בישראל והקמתם של עשרות מרכזי צעירים ועוד סוגיות רבות.
במקביל לתפקידיו, הינו סגן אלוף במילואים, משרת באוגדת איו"ש ובוגר תוכניות מנהיגות שונות כמו: תוכנית "מעוז" ותוכנית "עתידים".