רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה:

ברית הר גריזים והר עיבל

פרשת ראה פותחת בברית שעתידה להיחתם בין הקב"ה ובין בני ישראל ופותחת במילים: רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה: (דברים, י"א, כ"ו), מעיר על הפסוק בעל הכלי יקר:

ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה: ראה כמדבר ליחיד, לפניכם כמדבר לרבים?!

בתחילת הפסוק  הפנייה היא בלשון יחיד – ראה, ואילו בהמשך הפסוק האמירה היא ברבים – לפניכם, ולכן עולה השאלה מדוע המעבר הזה שבין יחיד לרבים. על שאלה זו בא בעל הכלי יקר ועונה:

לפי שאמרו רז״ל (קידושין מ:): לעולם ידמה לאדם כאלו היה כל העולם מחצה על מחצה זכיות ועונות, עשה מצוה אחת הכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות! לכך אמר: אל כל יחיד ראה שיראה בעין שכלו כי כל מעשיו יחזרו לפניכם, לכולכם.

לדברי הרב, הפסוק פונה אל היחיד ומבקש ממנו להסתכל על הכלל – לראות כיצד מעשיו שלו משפיעים על כלל החברה. לפרטים המרכיבים את החברה יש את הכוח להשפיע על החברה כולה, לטוב ולרע. הרמב"ם, בעקבות הגמרא, מנסח את הדברים בהלכות תשובה כך:

…לְפִיכָךְ צָרִיךְ כָּל אָדָם שֶׁיִּרְאֶה עַצְמוֹ כָּל הַשָּׁנָה כֻּלָּהּ כְּאִלּוּ חֶצְיוֹ זַכַּאי וְחֶצְיוֹ חַיָּב, וְכֵן כָּל הָעוֹלָם – חֶצְיוֹ זַכַּאי וְחֶצְיוֹ חַיָּב. חָטָא חֵטְא אֶחָד – הֲרֵי הִכְרִיעַ עַצְמוֹ וְהִכְרִיעַ אֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לְכַף חוֹבָה, וְגָרַם לָהֶן הַשְׁחָתָה. עָשָׂה מִצְוָה אַחַת – הֲרֵי הִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ וְהִכְרִיעַ אֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לְכַף זְכוּת, וְגָרַם לָהֶן תְּשׁוּעָה וְהַצָּלָה. זֶה הוּא שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם״ (משלי י,כה) – זֶה שֶׁצִּדֵּק עַצְמוֹ הִכְרִיעַ אֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ וְהִצִּילוֹ…

לרעיון לפיו על האדם להסתכל במעשיו על העולם הסובב אותו, יש  חשיבות בפני עצמה, אולם התורה בכוונה מצמידה אמירה זו לעניין הברית בהר גריזים ועיבל:

 והזכיר ענין זה בפרשה זו המדברת מעניין הר גריזים והר עיבל כי שם נעשו כל ישראל ערבים זה בעד זה ומצד הערבות רבים נתפסים בעוון היחיד[1].

הערבות ההדדית מבוססת על ההכרה שמעשי היחיד משפיעים על החברה ועל הצורך שהאדם הבודד יפנה את מבטו אל אלו שסובבים אותו. אולם על מנת שתיווצר ערבות כזו יש צורך שהחברה תגדיר את עצמה כחברה, והיחיד יכיר בכך שהוא שייך לכלל גדול ממנו.  משום כך בני ישראל היו צריכים מעמד מכונן שבו תתבטא האחדות ושותפות הדרך – ודבר זה נעשה בברית הברכה והקללה. זוהי הסיבה לדעת הרב שבגללה באה אמירה זו בצמוד לציווי על מעמד זה שבו נעשו ישראל חטיבה אחת וקיבלו עליהם ערבות זו.

בין הר גריזים להר סיני

מעניין שבוחר בעל הכלי יקר לציין דווקא את הברית בהר גריזים ועיבל כאירוע המכונן של הערבות החברתית ולא מעמד הר סיני. הסבר לכך ניתן לראות בפירושו לפרשת ניצבים, שם הוא מדבר על כך שחוסר הערבות שהייתה בהר סיני הובילה לחטא העגל:

והנכון הוא שרצה עתה לכרות עמהם ברית חדשה, תחת הברית הראשון אשר נתקלקל ע״י העגל אשר נעשה מצד שלא היו עדיין ערבים זה בעד זה ע״כ כל איש הישר בעיניו יעשה ואין אומר השב…

טיעונו של הרב ביחס לחוסר הערבות שהוביל לחטא העגל הוא כפול:

מצד אחד המיעוט, האנשים הפרטיים שחטאו ועשו ככול הישר בעיניהם ללא התחשבות איך מעשיהם ישפיעו על שאר העם, ומצד שני מבחינת הרוב – תגובתם הייתה ואין אומר השב, אם הייתה ערבות ביניהם ברור שהיו מגיבים הן משום שעליהם להציל את החוטאים מהחטא והן משום שבכך ברור להם שהם מצילים גם את עצמם.

הערבות אינה רק המצב בו החברה דואגת ליחיד (למשל הצדקה), אלא התפיסה שכלל המעשים של היחידים קשורים זה בזה ולכן תפקיד החברה ואחריותה הוא גם להוכיח את היחיד שעלול בסופו של דבר לפגוע בה.

הרב ממשיך ומתייחס לקושי האישי שיש בהליכה בדרכי ה' ולתפקיד הבחירה הנכונה בחיי החברה:  

ויש כדמות רמז לזה מה שמסיק בילקוט (רמז תתעה) בתחילת פר׳ זו: משל לאחד שהיה יושב על פרשת דרכים, והיו לפניו שני שבילים כו׳. התחיל בדרכים הכבושים לרבים, וסיים בשבילים הכבושים ליחידים, אלא שהציע משל זה על הפסוק המתחיל ביחיד וסיים ברבים מן הטעם שנתבאר[2].

המדרש שמביא הרב מתייחס לסופו של  הפסוק – הברכה והקללה, ומתייחס לשאלה המפורסמת  רשע וטוב לו וצדיק ורע לו. המדרש מדמה את דרך חיי האדם הרוחנית להליכה בשביל: הצדיק נראה כאילו קשה עליו עול המצוות בחיי העולם הזה ולכן הוא מדומה להולך בדרך קוצנית, אך סופה להיפתח למישור- לחיי העולם הבא. הרשע לעומתו הולך בדרך הפוכה: נוחות החיים בעולם הזה רק מובילה לסבל שבעולם הבא. נקודת המבחן היא הצומת- האם לבחור במה שנראה כנוח ונעים עכשיו או 'ליסבול' כרגע למען העתיד?

על פניו קשה להבין מדוע מזכיר הרב את המדרש, הרב עצמו מתייחס לכך כשהוא כותב ויש כדמות רמז לזה.. הרמז לא מדויק אלא דומה. נראה שהתשובה לכך טמונה ב'משקפיים' שדרכם קורא בעל הכלי יקר את המדרש:

בעל המדרש מתייחס לסיפא של הפסוק ברכה וקללה, הוא מקשר את הדברים עם הפסוק בהמשך הספר: הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה (דברים ל', י"ט) ושואל  באיזו דרך צריך האדם לבחור ומדוע? תשובתו היא: בדרך שתיתן חיים (למרות כל הקושי שבה), ולכן נאמר ובחרת בחיים, ובחירה זו מכוונת אל האדם הפרטי ואל העולם הבא שלו.

לעומת זאת בעל הכלי יקר קורא את המדרש ומסתכל עליו בהקשר החברתי ולחיי היום יום:

הבחירה המתוארת במדרש היא אותה תפיסה שהרמב"ם והגמרא מדברים עליה – כל יום לראות כאילו העולם חציו זכאי וחציו אשם, ולכן האחריות האישית היא על כל אדם לבחור בחיים בכל רגע נתון- לא רק בגלל עולם הבא, אלא בשביל  היכולת להתקיים בעולם הזה.

ניתן לראות רעיון זה  בשינוי הנוסח בו משתמש הרב כדי להסביר את המדרש:

בעל מדרש מתאר את השבילים כמישור וקוצים- אֶחָד שֶׁתְּחִלָּתוֹ מִישׁוֹר וְסוֹפוֹ קוֹצִים וְאֶחָד שֶׁתְּחִלָּתוֹ קוֹצִים וְסוֹפוֹ מִישׁוֹר, לעומת זאת הרב מתייחס לדרכים במושגים של יחיד ורבים: התחיל בדרכים הכבושים לרבים, וסיים בשבילים הכבושים ליחידים. המישור אצל הדרשן הופך להיות דרכים לרבים אצל הרב, משמע כאשר הרבים הולכים בדרכים אלו, הם רבים (הרבה יחידים) אך כל אחד הולך בדרכו וללא ערבות- אז סופה ומשמעותה של הדרך היא שאכן כל אחד ילך  יחידי. לעומת זאת כאשר הם הולכים בדרך הקשה- דרך הקוצים הכבושה ליחידים, כאשר הם הולכים בה כיחיד כולם יחדיו אז סופה להיות מישור לרבים- כל אחד מהם ימצא את מקומו בחברה ויזכה לטוב שהיא מאפשרת[3].  

למה עכשיו?

וממשיך הרב ונוגע בשאלה הנוגעת לזמן הציווי: מדוע ציווה על כך משה דווקא עכשיו ולא כאשר יעמדו בני ישראל מול הר עיבל וגריזים? ותשובתו:

ונקט לשון היום אע״פ שזמן קבוע לקבלת השבועה כי יביאך ה׳ אל הארץ. מ״מ נקט לשון היום לומר שמהיום! עד אותו זמן יש לכם שהות להימלך כדי שלא יאמרו אנוסים היינו כדרך כל שבועה שנותנים זמן פן ינחם האיש, כך נתן להם זמן שלא יאמרו הממם וערבבם ואילו היה להם שהות להימלך לא היה עושים…[4]

למרות שהברית עתידה להיחתם בעתיד, מדבר על כך משה כבר כעת בכדי לתת לבני ישראל זמן להחליט. המילה היום מציינת כי קבלת הברית אינה דבר שבכפייה אלא היא ברית, משמע לכל צד צריך להגיע מתוך רצון חופשי אליה. ולכן, למרות שכבר אמר להם הקב"ה שהם עתידים להיכנס לארץ ולבוא בברית, עדיין ניתנה להם האפשרות להחליט האם הם באמת רוצים ל'חתום' עליה.

נראה שעיקרם של דברים הוא לא הארכה שניתנה לבני ישראל אלא הפן הרצוני להיכנס בברית- הרב בתחילת הדברים הדגיש: לכך אמר: אל כל יחיד ראה שיראה בעין שכלו כי כל מעשיו יחזרו לפניכם, לכולכם, ההליכה בברית צריכה להיות מושכלת וצריכה להיות ברורה שהיא הנכונה, ולכן גם הכניסה לברית צריכה להיות מושכלת- מתוך מחשבה וקבלה עצמית של כל יחיד ויחיד.

סיבה נוספת למתן הזכות לבחור הינה מניעת הטענות לעתיד- שלא יאמרו הממם וערבבם ואילו היה להם שהות להימלך לא היה עושים: אם הברית הייתה נכפית על בני ישראל היה להם המקום לבוא ולומר- לא רצינו! ולכן על ידי מתן האפשרות להחליט האם הם רוצים או לא נמנעת טענה זו. יש בדברים להזכיר סוג של אמנה חברתית- בני ישראל מתוך רצון חופשי בוחרים לקבל על עצמם את הברית ומרגע זה הם וצאצאיהם מחויבים לה.

ערבות זו, שהרב מדבר עליה במקומות רבים בספרו ואף כותב כי חסרונה הוא הגורם לאורך הגלות, היא הבסיס לקיומנו כחברה- ולא רק במישור הדתי, ולכן ראוי שנדע איך לבנות ולשמר ערך זה למרות השוני ומגוון הזרמים שבקרבנו.

ברוך ה' לעולם אמן ואמן.

___________________________

[1] פירושו של הכלי יקר מתאפיין באופי החברתי שלו, כאשר הוא מציף בעיות חברתיות שהוא עד להן. ייחודו הוא שאינו חושש להתעמת עם החזקים והעשירים בקהל כאשר נראה לו שאינם דואגים לשאר חברי הקהילה, אך מצד שני אינו חוסך שבטו גם מהנחשלים, מאלו המבקשים עזרה ללא סיבה, וכך הוא כותב על הפסוק עזוב תעזוב עמו: ומכאן תשובה על מקצת עניים בני עמינו המטילים את עצמם על הצבור ואינן רוצים לעשות בשום מלאכה אף אם בידם לעשות באיזו מלאכה או איזו דבר אחר אשר בו יכולין להביא שבר רעבון ביתם, וקוראים תגר אם אין נותנים להם די מחסורם כי דבר זה לא צווה ה׳ כי אם עזוב תעזוב עמו הקם תקים עמו כי העני יעשה כל אשר ימצא בכחו לעשות ואם בכל זה לא תשיג ידו, אז חייב כל איש מישראל לסעדו ולחזקו וליתן לו די מחסורו אשר יחסר לו ועזוב תעזוב אפילו עד מאה פעמים.

[2] ילקוט שמעוני: ״בְּרָכָה וּקְלָלָה״, לָמָּה נֶאֱמַר? לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר (להלן ל׳:י״ט) ״הַחַיִּים וְהַמָּוֶות נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה״ שֶׁמָּא יֹאמְרוּ יִשְׂרָאֵל: הוֹאִיל וְנָתַן הַמָּקוֹם לְפָנֵינוּ שְׁנֵי דְרָכִים דֶּרֶךְ הַחַיִּים וְדֶרֶךְ הַמָּוֶות נֵלֵךְ בְּאֵיזוֹ מֵהֶן שֶׁנִּרְצֶה! תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים״. מָשָׁל לְאָדָם שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב עַל פָּרָשַׁת דְּרָכִים וְהָיוּ לְפָנָיו שְׁנֵי שְׁבִילִין, אֶחָד שֶׁתְּחִלָּתוֹ מִישׁוֹר וְסוֹפוֹ קוֹצִים וְאֶחָד שֶׁתְּחִלָּתוֹ קוֹצִים וְסוֹפוֹ מִישׁוֹר, וְהָיָה מוֹדִיעַ אֶת הָעוֹבְרִים וְאֶת הַשָּׁבִים וְאוֹמֵר לָהֶם שֶׁאַתֶּם רוֹאִים שְׁבִיל זֶה שֶׁתְּחִלָּתוֹ מִישׁוֹר, כִּשְׁתַּיִם וְשָׁלֹשׁ פְּסִיעוֹת מְהַלֵּךְ בְּמִישׁוֹר וְסוֹפוֹ לָצֵאת לַקּוֹצִים, וְאַתֶּם רוֹאִים אֶת שְׁבִיל זֶה שֶׁתְּחִלָּתוֹ קוֹצִים, כִּשְׁתַּיִם וְשָׁלֹשׁ פְּסִיעוֹת אַתָּה מְהַלֵּךְ בַּקּוֹצִים וְסוֹפוֹ לָצֵאת לַמִּישׁוֹר. כָּךְ אָמַר לָהֶן מֹשֶׁה לְיִשְׂרָאֵל, אַתֶּם רוֹאִים אֶת הָרְשָׁעִים שֶׁהֵן מַצְלִיחִים, בִּשְׁנַיִם וּשְׁלֹשָׁה יָמִים הֵן מַצְלִיחִין בָּעוֹלָם הַזֶּה וְסוֹפָן לִדָּחוֹת בָּאַחֲרוֹנָה, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כ״ד:כ׳) ״כִּי לֹא תִּהְיֶה אַחֲרִית לָרָע״ וְאוֹמֵר ״וְהִנֵּה דִּמְעַת הָעֲשׁוּקִים״ וְגוֹ׳ וְאוֹמֵר (שם ה׳) ״הַכְּסִיל חֹבֵק אֶת יָדָיו״ וְגוֹ׳ וְאוֹמֵר ״דֶּרֶךְ רְשָׁעִים כָּאֲפֵלָה״ וְאַתֶּם רוֹאִים צַדִּיקִים שֶׁמִּצְטָעֲרִין בָּעוֹלָם הַזֶּה, בִּשְׁנַיִם וּשְׁלֹשָׁה יָמִים הֵן מִצְטַעֲרִים וְסוֹפָן לִשְׂמֹחַ בָּאַחֲרוֹנָה, שֶׁנֶּאֱמַר (לעיל ח׳:ט״ז) ״לְהֵיטִבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ״, וְאוֹמֵר (קהלת ז׳:ח׳) ״טוֹב אַחֲרִית דָּבָר מֵרֵאשִׁיתוֹ״ וְאוֹמֵר ״כִּי (אֲנִי) [אָנֹכִי] יָדַעְתִּי אֶת הַמַּחֲשָׁבֹת אֲשֶׁר (אֲנִי) [אָנֹכִי] ח(וֹ)שֵׁב״ וְגוֹ׳ וְאוֹמֵר (תהלים צ״ז:י״א) ״אוֹר זָרֻ(וּ)עַ לַצַּדִּיק״ וְגוֹ׳ וְאוֹמֵר (משלי ד׳:י״ח) ״וְאֹרַח צַדִּיקִים כְּאוֹר נֹגַהּ״ וְגוֹ׳.

[3] ניתן להסביר זאת גם על אורח התנהלות האדם בתוך החברה: לעיתים קשה לוותר כל כסף שעבדת בשבילו למען האחר או שקשה להוכיח אדם שעומד מולך, במיוחד אם יש קשרי חברות בינכם, אך הליכה בתוך קושי זה מובילה לתיקון חברתי ולרווחת כלל הקהילה – ולכן סופה מישור. לחילופין, הדרך הקלה שברמה החברתית משמעה להעלים עין ממעשי החבר או מצרכי העני, סופה קוצים ודרדור הקהילה למציאות שלילית.

[4] אפשר לקחת את דברי הרב לכך שהברית בהר גריזים ועיבל היא ברית, משמע לכל צד צריך להגיע מתוך רצון חופשי אליה, ולכן למרות שכבר אמר להם הקב"ה שהם עתידים להיכנס, המילה היום מציינת שהייתה לבני ישראל את השהות להחליט אם הם רוצים ל'חתום' על הברית עד היום, ומרגע זה הברית תופסת.  אולם נראה יותר שמכיוון שהרב בפירושו בעצם נותן תפקיד חשוב ומכריע לאדם הפרטי (מעשיו לא משפיעים רק על עצמו אלא יכולים להעלות או להוריד את כלל החברה), אז קבלת אחריות זו צריכה לבוא ממקום אישי – מתוך קבלה, ובכך למנוע טענות של היחיד כנגד אחריות זו. יש בדברים להזכיר אמנה חברתית בין כלל היחידים בחברה, אמנה שיכולה להיחתם רק במצב שלכל אחד מהם יש רצון חופשי 'לאבד' חלק מזכויותיו.