מצוות הארץ

השינוי הגיאופוליטי שעובר עם ישראל עם הכניסה לארץ קובע סטנדרטים חדשים למצוות המדבר

בפרשת ראה ניתן לראות במובן מסוים את פתיחת החלק השני של ספר דברים. עד כה משה פירט את מסע התלאות שבני ישראל עברו במדבר וציין אירועים מיוחדים שקרו במהלכו. הוא מסיים סקירת מסע זה בסוף פרשת עקב עם הבטחה כי אם עם ישראל ילך בדרכי ה', ה' יוריש מפניו את כל גויי הארץ. עתה הוא פותח בברית שנייה – של קללה וברכה – שמזכירה שלא במפתיע את הברית הקודמת, בה גם היתה לשון מעין זו – והיה אם תשמעו ואם לא תשמעו. מה אפוא פשרה של ברית שנייה זו?

פרשיות התווך

נעמיק להתבונן בתוכן הברית. את הברית שבפרשתנו משה מצווה לכרות לאחר הכניסה לארץ, בהר גריזים ובהר עיבל. תוכנה של ברית זו הוא ברכה וקללה – כפי שעוד יפורט לאחר כמה פרשיות בפרשת כי תבא – שם שוב יוזכר הר גריזים והר עיבל. אם כך, מה פשר הפרשיות המופיעות בתווך? ומה עניין כל המצוות שנאמרו בין פרשת ראה לפרשת כי תבא?

התשובה טמונה בדברי התורה עצמה (יא, לא – יב, א):

כי אתם עברים את הירדן לבא לרשת את הארץ אשר ה' א-להיכם נתן לכם וירשתם אתה וישבתם בה. ושמרתם לעשות את כל החקים ואת המשפטים אשר אנכי נתן לפניכם היום. אלה החקים והמשפטים אשר תשמרון לעשות בארץ אשר נתן ה' א-להי אבתיך לך…

המצוות שמפרט משה הן המצוות אשר נתן ה' לקיימן בארץ דווקא (כשיש עניים ואין מן וכו'). כלומר, עד עתה נמנו המצוות שליוו את בני ישראל במדבר, ואילו עתה מפרט משה את המצוות ששייכות לארץ – כדיני המלחמה בפרשת כי תצא, מוסדות השלטון בפרשת שופטים וכו'. עליהן נכרתת ברית של ברכה וקללה בארץ דווקא.

אך לפי זה יש לתהות על משמעות המצוות של פרשת ראה, מצוות שקשורות ברובן למקדש. מה החשיבות להזכירן דווקא בארץ? והרי הן נאמרו וקוימו כבר במדבר?

שפיכת הדם

על כרחנו יש לומר כי מיוחדות המצוות הללו שהכניסה לארץ משנה את אופיין. אם עד עתה הן קוימו בדרך מסוימת, הרי שעם הכניסה ישתנה בהן דבר והן יאמצו גוון שונה. לצערנו, קצרה היריעה מלדון בכולן, ולכן נתבונן רק באחת מהן – בשר תאווה – וממנה נלמד על השינוי שחל במצווה עם הכניסה לארץ ישראל.

כידוע, חל איסור מן התורה לאכול את דם החי, וזאת מפאת מעלתו: "כי הדם הוא הנפש". על כן ציוותה התורה שכאשר נשחטת חיה או עוף יש לכסות את הדם ולנהוג בו כבוד. ואולם, בפרשתנו אומרת התורה את ההפך מכך: "על הארץ תשפכנו כמים". מדוע התורה לא מציינת כאן את החובה לכסותו , כפי שנאמר בספר ויקרא? כיצד היא אומרת כאן לנהוג בו מנהג הנראה כבזיון?

התשובה עולה מנושא הפרשייה. התורה מדבר בפרשה זו בבשר התאווה. כידוע, במדבר נאסרה אכילת בשר שלא במסגרת הקרבת קרבן שלמים. הסיבה לכך היתה שאכילת דבר חי, בעל נפש, איננו מותר אלא אם כן האדם נותן את החלק הגבוה שבו – הדם – לא-להים. דרישה זו הייתה אפשרית במדבר. אך בארץ יש מציאות חדשה, של "כי ירחק ממך המקום". העם ששוכן לשבטיו בארץ, מרוחק מן המקדש ועסוק בשגרת יומו איננו יכול להקפיד על מצווה זו. הדרישה להעלות כל בשר לירושלים היה מביא לאחד משניים: או שהאדם לא היה מצוי בביתו במהלך השנה או שהוא לא היה אוכל בשר. מציאות זו, כמובן, שאיננה אפשרית. לכן בארץ, הוכרח היה להתיר בשר תאווה.

אך מה יש לעשות עם הדם? אם אין קרבן, ואסור כמובן להקריב בבמות, כיצד ניתן יהיה לבטא את נתינת הדם לגבוה?

הלכה התורה בדרך של הפוך על הפוך – אם היתה התורה מצווה על כיסוי הדם בגבולין, היה חשש שאנשים יראו בזה כמעין קרבן, שהרי עד כה הם נתנו את הדם על המזבח. פעולת הכיסוי היתה יכולה להוות לדידם פעולה שמבטאת קדושה שמחוץ למקדש. על כן ציוותה התורה את ההפך מכך – לשפוך את הדם למרות קדושתו, ולו רק כדי להדגיש שאין שום מעמד של קדושה שלא בבית המקדש. כך התהפכה לה מצוות כיסוי הדם, בעקבות הפיזור בארץ.

שינוי הקדושה

מכאן יש ללמוד על המשמעות החשובה שיש בעיצוב המצוות עם הכניסה לארץ. את המצוות בגלות, בשעה שהיה העם מנותק מאדמתו, ניתן היה לכונן בדרך של "כל העדה כולם קדושים". תמיד היה ניתן לבא על הקודש שהיה זמין לכל. אך בארץ ישראל אין הדבר כן. הקודש מצוי במקום אחד בלבד והמפגש עמו נעשה תדיר פחות. לפיכך, נדרשים המנהיגים ובעלי ההלכה לראות כיצד יש לעצב את המצוות כדי להתאימן לערכי הארץ ולדרישות הלאומיות שמפתחות בה.