מעלת אבא יודן

כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ אֲשֶׁר נָתַן יְהֹוָה לְךָ כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ וְאָכַלְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ בְּכֹל אַוַּת נַפְשֶׁךָ:

בפרשה מתירה התורה לבני ישראל בשר תאווה (אכילת בשר לצורך הנאה מחוץ למשכן), שכן במהלך שהות בני ישראל במדבר היו צריכים להגיע למשכן, להקריב את הבהמה כקורבן שלמים ורק אז היו יכולים לאכול מבשרה. את ההיתר תולה התורה בהרחבת הארץ (והכונה בכך לכיבוש הארץ בידי בני ישראל) והקושי שייווצר כאשר אדם ירצה לאכול בשר- אך הוא רחוק פיזית מהמקדש.  

המדרש בדברים רבא מתייחס לפסוקים ואומר:

כִּי יַרְחִיב ה׳ אֱלֹהֶיךָ אֶת גְּבֻלְךָ – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (משלי י״ח:ט״ז): מַתָּן אָדָם יַרְחִיב לוֹ וְלִפְנֵי גְדֹלִים יַנְחֶנּוּ. מַהוּ מַתָּן אָדָם יַרְחִיב לוֹ? – מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ שֶׁיָּצְאוּ לִגְבוֹת לְעֵסֶק מִצְווֹת רַבּוֹתֵינוּ, הָלְכוּ לְחֵילָתָהּ[1] שֶׁל אַנְטוֹכִיָּא, וְהָיָה שָׁם אָדָם אֶחָד וְהָיָה נִקְרָא אַבָּא יוּדָן, וְהָיָה לָמוּד לִתֵּן לְרַבּוֹתֵינוּ בְּיַד רְחָבָה.  נַעֲשָׂה אוֹתוֹ אַבָּא יוּדָן עָנִי, רָאָה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ שֶׁהָלְכוּ לִגְבוֹת שָׁם, וְהִטְמִין עַצְמוֹ מִפְּנֵיהֶם וְעָלָה לְבֵיתוֹ, וְעָשָׂה יוֹם וּשְׁנַיִם וְלֹא יָרַד לַשּׁוּק. אָמְרָה לוֹ אִשְׁתּוֹ: מִפְּנֵי מָה לֹא יָרַדְתָּ לַשּׁוּק הֲרֵי שְׁנֵי יָמִים? אָמַר לָהּ: רַבּוֹתֵינוּ בָּאוּ לִגְבוֹת לְעֵסֶק מִצְווֹת עֲמֵלֵי תּוֹרָה, וְאֵין סִפֵּק בְּיָדִי לִתֵּן לָהֶם, וַאֲנִי מִתְבַּיֵּשׁ לֵירֵד לַשּׁוּק.  -אִשְׁתּוֹ שֶׁהָיְתָה אוֹהֶבֶת אֶת הַמִּצְווֹת אָמְרָה לוֹ: לֹא נִשְׁתַּיֵּר לָנוּ שָׂדֶה אֶחָת? מְכֹר חֶצְיָהּ וְתֵן אוֹתָהּ לָהֶן! הָלַךְ וְעָשָׂה כֵן: מָכַר אוֹתָהּ חֲצִי שָׂדֶה בַּחֲמִשָּׁה זְהוּבִים וְנָתַן אוֹתָן לְרַבּוֹתֵינוּ, וְאָמַר לָהֶן: הִתְפַּלְּלוּ עָלָי! הִתְפַּלְּלוּ עָלָיו וְאָמְרוּ לוֹ: הַמָּקוֹם יְמַלֵּא חֶסְרוֹנֶךָ. הָלְכוּ לָהֶן רַבּוֹתֵינוּ לִגְבוֹת בְּמָקוֹם אַחֵר. אוֹתוֹ אַבָּא יוּדָן חָרַשׁ בַּחֲצִי שָׂדֶה, וּמָצָא שָׁם סִימָא (מטמון) גְדוֹלָה, וְנַעֲשָׂה עָשִׁיר יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁהָיָה קֹדֶם!  עַד שֶׁרַבּוֹתֵינוּ חוֹזְרִין עָבְרוּ בְּאוֹתוֹ מָקוֹם, אָמְרוּ לְאֶחָד: חַיֶּיךָ הַעֲמִידֵנוּ עִם אַבָּא יוּדָן. אָמַר לָהֶם אוֹתוֹ הָאִישׁ: וּמִי יָכוֹל לַעֲמֹד, עִם הַמֶּלֶךְ וְלֹא עִמּוֹ. אָמְרוּ לוֹ: אֵין אָנוּ מְבַקְּשִׁין אֶלָּא שֶׁלֹא יֵדַע שֶׁעָבַרְנוּ כָּאן וְלֹא שָׁאַלְנוּ אֶת שְׁלוֹמוֹ.  יָדַע אַבָּא יוּדָן וּבָא אֶצְלָם וְנָתַן לָהֶם אֶלֶף זְהוּבִים, אָמַר לָהֶם: עָשְׂתָה תְּפִלַּתְכֶם פֵּרוֹת! אָמְרוּ לוֹ אַף אָנוּ הָיִינוּ יוֹדְעִים בְּמַעֲשֶׂיךָ הַטּוֹבִים וְעָשִׂינוּ אוֹתְךָ רֹאשׁ פֶּרֶק, קָרְאוּ עָלָיו רַבּוֹתֵינוּ: מַתָּן אָדָם יַרְחִיב לוֹ וְלִפְנֵי גְדוֹלִים יַנְחֶנּוּ… אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ מַה לִּי לְמָקוֹם אַחֵר לְמֹד מִמְקוֹמוֹ, מַה כְּתִיב לְמַעְלָה (דברים י״ב:י״ט): הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲזֹב אֶת הַלֵּוִי, וְאַחַר כָּךְ: כִּי יַרְחִיב ה׳ אֱלֹהֶיךָ אֶת גְּבֻלְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ.

למרות הסיפור היפה, נראה שיש שתי נקודות לא כל כך ברורות במעשה שמביא בעל המדרש: הראשונה היא מה הקשר שבין הסיפור שמובא לפסוק? הרי מהות ההיתר נובעת מקושי ששייך לרמה הלאומית- יש צורך להתמודד עם מצב שבו העם לא מקובץ יחדיו סביב המשכן, לעומת זאת המעשה שמביא המדרש מתייחס למעלת הנתינה שעם כל חשיבותה היא שייכת לפן הפרטי של האזרח בעם. השאלה השנייה עולה לגבי הנלמד מהמדרש: האם מטרת הנתינה ועשיית הטוב היא השכר הפיזי שבא בעקבות המעשה?

בכדי להסביר את הקשר שבין המדרש והפסוק נתייחס לדברי רבי אביהו שמובאים בסוף המדרש: בדברים רבא מופיעים כמה סיפורים המתייחסים לפסוק ובכולם נדרש הפסוק ממשלי: מַתָּן אָדָם יַרְחִיב לוֹ וְלִפְנֵי גְדֹלִים יַנְחֶנּוּ ביחס לצדקה[2] ובסיומם מופיעה דרשתו של רבי אבהו אשר קושרת את הרחבת הארץ עם הפסוק שלפניו: השמר לך פן תעזוב את הלוי כל ימיך על אדמתך, פסוק שמיקומו נראה לא כל כך ברור- הפסוקים שלפניו עוסקים באכילת בשר שצריכה להיעשות בבית המקדש והפסוקים שאחריו עוסקים באפשרות לאכול בשר גם מחוץ למקדש- במקרה של הרחבת הארץ, אם כן מדוע מזכירה התורה בתווך את הדאגה ללוי?

בעל ספר החינוך מסביר מדוע לשבט לוי אין נחלה והוא מפוזר בין שאר השבטים:

..וכל זה להיות סיבה אליו להוציא עתותיו על כל פנים ללמד חכמות ולהבין דרכי האל הישרות, והמה יורו משפטיו לאחיהם בכל מדינה ומדינה ובכל העירות, … וכל ישראל צריכין לבקש תורה מפיהם ולהסכים דעתם וללכת אחר עצתם ככל אשר יורו אותם..

לשבט לוי יש תפקיד חינוכי בעם ישראל: הוא אחראי ללמד ולהורות את מצוות וחוקי הקב"ה, ולכן: מצד אחד אין לו נחלה- בכדי שכל זמנו יהיה פנוי ללימוד התורה, ומצד שני הוא מפוזר בין השבטים- בכדי שיוכלו ללמד את העם בכל מקום את התורה. יוצא מכך שישנם יחסי תמיכה כפולים בין שבט לוי והעם כולו: העם תומך בלוי מבחינה חומרית והלוי תומך בישראל מבחינה רוחנית כך שיידעו כיצד ללכת בדרכי ה', לשמור מצוותיו ולזכות לכך שהקב"ה ירחיב את גבולם.

יוצא מכך שעצם התמיכה בלוי- ומתוך כך גם מילוי תפקיד הלוי לחנך את העם למצוות, הוא שמביא את הרחבת הארץ.[3] את הקישור הזה עושה רבי אבהו בדבריו ושואל: למה ללמוד ממקום אחר(הכוונה היא לדרשת הפסוק ממשלי)? הרי ניתן ללמוד מסמיכות הדברים: שמירת הלוי מביאה לידי הרחבת הארץ! גם בילקוט שמעוני מופיעה גרסה למדרש זה:

אֲמַר רַבִּי אַבָּהוּ כְּתִיב ״הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲזֹב אֶת הַלֵּוִי״, מַה כְּתִיב בַּתְרֵיהּ (אחרי), ״כִּי יַרְחִיב ה׳ אֱלֹהֶיךָ אֶת גְּבֻלְךָ״, וְכִי מָה עִנְיָן זֶה אֵצֶל זֶה? [אֶלָּא] אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: לְפִי מַתְּנוֹתֶיךָ מַרְחִיבִין לְךָ.

דברי רבי אבהו מעבירים את מסקנת המעשה מהממד הפרטי הדן בשכר שקיבל אבא יודן, אל הממד הלאומי, שבו משמש המעשה כדוגמא לכך שהנתינה מתוגמלת- וכשם שהיא מתוגמלת במישור האישי כך היא מתוגמלת במישור הלאומי (הגם ששמירת הלוי יכולה להיות מובנת כציווי אישי ברור שהרחבת הארץ שיכת למישור הלאומי).[4]  אך עולה השאלה: מה קורה שכבר אין מקדש, אין לוי ואין עצמאות יהודית?  התשובה היא שאת מקום הלוי תופסים חכמים, והם האחראים על הוראת דרכי ה', את מקום המקדש תופס בית המדרש והעצמאות הלאומית מוחלפת בעצמאות כלכלית, וכך יוצא שאותו היחס בין הלוי לעם שמובא בדברי רבי אבהו הוא היחס שבין אבא יודן וחכמים בסיפור. ראוי לציין שבאוצר ישראל (איזנשטיין) מעלה המחבר סברה כי השם רבי יודן הוא שם כולל לאנשי צדקה שבעם ובכל דור ודור, כך ששגם בו יש ביטוי לממד הלאומי.

אולם מה עם מסקנת המעשה, האם משמעות המצווה הוא השכר שבא בעקבותיה? מדרש זה הוא מיוחד, למרות שישנם קצרים ממנו המתארים סיטואציות דומות, בעיקר בגלל תיאור התנהלות של אבא יודן ואשתו: הוא מתבייש בחוסר היכולת לתת, הוא מתחבא מפני החכמים, המדרש מדגיש ואומר שאשתו הייתה אוהבת את המצוות- היא גם זו שמעלה את הרעיון לקחת את השדה האחרון, מקור הפרנסה היחיד שנשאר, ולמכור חצי ממנו! אך אם כל כך היו רבי יודן ואשתו מכבדים את המצוות מדוע למכור רק חצי מהשדה? למה לא את כולו? גם פרט זה עוזר להבין את אישיות אבא יודן: החצי הנותר הוא לפרנסת אבא יודן ואשתו, מה שמלמד שלשניהם היה ברור שגם אחרי נתינה הם ימשיכו להתפרנס בדוחק. אם כן כל ההתנהלות מלמדת על עשייה מתוך מקום של אהבת המצווה ולא הרצון בשכר.

ומה היה שכרו של אבא יודן? אפשר להסתכל כמובן על הרווחה הכלכלית שחזרה אליו, אך זה לא העיקר: אָמְרוּ לוֹ אַף אָנוּ הָיִינוּ יוֹדְעִים בְּמַעֲשֶׂיךָ הַטּוֹבִים וְעָשִׂינוּ אוֹתְךָ רֹאשׁ פֶּרֶק!  ראש פרק, מלבד היותו תואר כבוד, הוא שם לממונה על הצדקה, ואלו גם מעשיו במפגש הבא עם חכמים: הוא נותן תרומה נוספת של 1000 זהובים, כך שיוצא למעשה שהשכר הגדול שקיבל הוא היכולת להמשיך לתת, בבחינת שכר מצווה הוא מצווה, או כפי שהסביר זאת הרמב"ם:  ..אִם עֲבַדְתֶּם אֶת ה' בְּשִׂמְחָה, וּשְׁמַרְתֶּם דַּרְכּוֹ – מַשְׁפִּיעַ לָכֶם הַבְּרָכוֹת הָאֵלּוּ, וּמַרְחִיק הַקְּלָלוֹת, עַד שֶׁתִּהְיוּ פְּנוּיִים לְהִתְחַכֵּם בַּתּוֹרָה וְלַעֲסֹק בָּהּ, כְּדֵי שֶׁתִּזְכּוּ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא!

ברוך ה' לעולם אמן ואמן.

___________________

[1] חילא בארמית סורית פירושו עמק או בקעה.

[2] המשך המעשים הוא:

 דָּבָר אַחֵר: מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי חִיָּא שֶׁעָשָׂה נְדָבָה בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ הַגָּדוֹל שֶׁבִּטְבֶרְיָא, וּפָסַק אָדָם אֶחָד לִטְרָא שֶׁל זָהָב, נְטָלוֹ רַבִּי חִיָּא וְהוֹשִׁיבוֹ אֶצְלוֹ וְקָרָא עָלָיו: מַתָּן אָדָם יַרְחִיב לוֹ.

דָּבָר אַחֵר: מַעֲשֶׂה בְּרֵישׁ לָקִישׁ שֶׁהָלַךְ לְבָצְרָה, וְהָיָה שָׁם אָדָם אֶחָד נִקְרָא אָבִין רַמָּאָה, וְלֹא שֶׁהָיָה רַמַּאי חַס וְשָׁלוֹם, אֶלָּא שֶׁהָיָה מְרַמֶּה בְּמִצְווֹת, שֶׁהָיָה הַקָּהָל פּוֹסֵק וְאַחַר כָּךְ פּוֹסֵק כְּנֶגֶד כָּל הַקָּהָל, עָשָׂה שָׁם רֵישׁ לָקִישׁ פִּסְקָה וְנָתַן כְּנֶגֶד כָּל הַקָּהָל, נְטָלוֹ רֵישׁ לָקִישׁ וְהוֹשִׁיבוֹ אֶצְלוֹ וְקָרָא עָלָיו: מַתָּן אָדָם יַרְחִיב לוֹ וְלִפְנֵי גְדוֹלִים יַנְחֶנּוּ.

אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ מַה לִּי לְמָקוֹם אַחֵר לְמֹד מִמְקוֹמוֹ, מַה כְּתִיב לְמַעְלָה (דברים י״ב:י״ט): הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲזֹב אֶת הַלֵּוִי, וְאַחַר כָּךְ: כִּי יַרְחִיב ה׳ אֱלֹהֶיךָ אֶת גְּבֻלְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ.

[3] רוב הפרשנים הבינו את הפסוק דווקא מהבחינה המעשית שאפשר ללמוד ממנו: רש"י מסביר על אדמתך – אבל בגולה אינך מוזהר עליו יותר מעניי ישראל, הרלב"ג מתייחס לחובה כלפי הלוי: השמר לך פן תעזוב את הלוי – הנה זאת אזהרה שלא לעזוב את הלוי שייתן לו חלקו הראוי לו מהמעשרות או ממעשר עני או מהשלמים וממעשר שני שנתחייבו לאכלו בירושלים, הגר"א מתייחס לצורך באזהרה המיוחדת ומייחס אותה לתקופות בהן שובתת החקלאות: השמר לך פן תעזב וגו׳ – אפילו שמיטות ויובלות, הנצי"ב מביא בפירושו את דברי הרמב"ם ואומר: …והרמב״ם סוף פרק ב׳ מהלכות חגיגה (הלכה י״ד) כתב שהמשהה את מעשרו ברגלים ואינו מוציא לשמח את הלוי, הרי זה בכלל ״פן תעזוב את הלוי כל ימיך על אדמתך״. מרבית הפרשנים מתייחסים לצורך לפרנס את הלוי משום שאין לו נחלה, לעומתם בעל המשך חוכמה מתייחס למצב בו כן יש ללוי נחלה ולכן עלולה לעלות השאלה- האם מצב זה יגרור שינוי ביחס כלפי הלוי? תשובתו היא: …ופירושו אף אם ירחיב גבולך ויתן את הקיני, והקניזי, והקדמוני, ויהיה ללוי חלק ונחלה (עי׳ ב״ב נ״ד ועי׳ סמ״ג ומשל״מ סוף הלכות שמיטה) ולא יהיה נשתנה מכל שבטי ישראל, ואין לו תרומה ומעשר, אפ״ה לא תעזוב את הלוי ותן לו חלק מקדשים ושמחת עמו, וזה כל ימיך…  הסבר נוסף לאזהרה זו מתייחס לכך שהתורה כבר ציוותה על התמיכה ללוי כמה פסוקים לפני כן (פסוק י"ב): וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם אַתֶּם וּבְנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְעַבְדֵיכֶם וְאַמְהֹתֵיכֶם וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בְּשַׁעֲרֵיכֶם כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה אִתְּכֶם. ציווי זה הוא מצוות עשה, ועל כך מציין רש"י: השמר לך – ליתן לא תעשה על הדבר. לרוב הדעות הללו כבר מקור במדרש, ובעל הילקוט שמעוני אומר: ״הִשָּׁמֶר לְךָ״, בְּלֹא תַעֲשֶׂה, פֶּן בְּלֹא תַעֲשֶׂה. פֶּן תַּעֲזֹב אֶת הַלֵּוִי כָּל יָמֶיךָ. אֲפִלּוּ שְׁמִיטִין ויוֹבְלוֹת. עַל אַדְמָתֶךָ. וְלֹא בַגּוֹלָה.

[4] ניתן כמובן להתייחס לדברי רבי אבהו כנפרדים מהמדרש ובעצם יש כאן שתי אמירות- האחת דברי המעשה באבא יודן המתייחסים לנתינה הפרטית של האדם, ומצד שני דברי אבא יודן המתייחסים לרמה הלאומית כאשר השכר המגיע במישור זה הוא הרחבת הארץ. אולם גם בילקוט שמעוני וגם דברים רבא מביאים את דברי רבי אבהו כמסבירים את אותו מוסר השכל אך מפסוקים שונים.