פרשת ראה: לבירור המושג 'הטוב והישר'

לאחר שמשה רבינו בפרשה מלמד את בני ישראל על שכר ועונש, בית הבחירה ודיני מאכלות, הוא מצווה אותם: 

שְׁמֹר וְשָׁמַעְתָּ, אֵת כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, אֲשֶׁר אָנֹכִי, מְצַוֶּךָּ:  לְמַעַן יִיטַב לְךָ וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ, עַד-עוֹלָם–כִּי תַעֲשֶׂה הַטּוֹב וְהַיָּשָׁר, בְּעֵינֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ. דברים, י"ב, כ"ח)

ונשאלת השאלה- למה הכוונה במושג: הטוב והישר? האם יש כאן התייחסות לשני מושגים שונים או שמדובר במילים נרדפות זו לזו ושני משגים הם בעלי משמעות זהה? השאלה מודגשת יותר בגלל שלאורך הספר המושגים ישר ו- טוב חוזרות על עצמן בהטיות שונות ואף בשילוב בהן פעם הישר מוקדם לטוב ופעם הטוב מוקדם לישר (עוד בנושא במאמר: ועשית הישר והטוב).

הטוב והישר – מושגים חופפים:

דעה ראשונה היא לראות במושגים חופפים זה את זה, ולמעשה מבטאים את כיצד בוחן הקב"ה את מעשי האדם ובעיקר את תוצאת שיפוט זה: תרגום אונקלוס[1] מתרגם שמעשי האדם צריכים להיות תקינים וכשרים בעיני הקב"ה. 

הרמב"ן[2] בפרשת ואתחנן מסביר על דרך הפשט ואומר: על דרך הפשט יאמר: תשמרו מצות השם ועדותיו וחקותיו, ותכוין בעשייתן לעשות הטוב והישר בעיניו בלבד, משמע כאשר האדם מקיים את מצוות הקב"ה המבחן שלו הוא רק כיצד יראה הדבר בעיני הקב"ה (ועולה מדבריו שלא לתת לבני אדם לביישו או לגרום לו לשנות את קיום המצוות). 

גם בעל האור החיים[3] רואה כאן התייחסות לשאלה כיצד רואה הקב"ה את מעשי האדם, אולם הוא מסביר זאת על הציווי לשמוע לדברי חכמים: …כי דברים שגוזרים חכמים אינם כי אם לעשות הטוב והישר בעיני ה׳ שכל דבריהם רביד הזהב, בתוך דברי הרב שזורים שני רעיונות:

מצד אחד- דברי חכמים מגלים לנו כיצד לקיים את המצוות בכדי שמעשינו יהיו טובים וישרים בעיני הקב"ה, והכוונה כאן בטוב והישר היא לתוצאה שהיא קיום המצווה בצורה נכונה.  ומצד שני (ובאותה המידה) – שמיעת דברי החכמים היא עצמה טוב וישר בעיני הקב"ה, וכאן הכוונה לדרך בה אנו מגיעים לקיום המצווה.

רש"י בפרשת ואתחנן מפרש על פי המדרש כך (גם הרמב"ן מביא פירוש זה בנוסף להסבר על פי הפשט): הישר והטוב – זה פשרה ולפנים משורת הדין. רש"י מסביר כי יש דרך בה צריך האדם להתנהג בה עם הבריות (בין השופט ובין האדם הפרטי), דרך שמסבירה פנים והולכת לקראת האדם שמולו – דרך של פשרה, וכאשר האדם נוהג והולך בדרך זו יוצא שמעשיו הם טובים וישרים בעיני הקב"ה (להרחבה בדברי רש"י). 

הרמב"ן מרחיב באותו המקום ואומר כי יש בתורה מצוות המלמדות כיצד להתנהג עם הסובבים אותנו, אולם אי אפשר לצוות על הכול – ולכן האדם צריך ללמוד ממה שכן צווה ולהחיל זאת על כל התנהלות בחייו ואז מעשיו יהיו ישרים וטובים.

אם כן, אלו מהפרשנים שראו את המושגים טוב ו-ישר כמקבילים זה לזה, הבינו כי הם מבטאים את שיפוט מעשי האדם על ידי הקב"ה. ניתן להוסיף לכך ולהגיד כי עצם החזרה יכול להיות בה ממד לשוני- כאשר רוצים להדגיש חשיבות של דבר מסוים עושים זאת על ידי כפילת המילים.

הטוב מול הישר – מושגים נבדלים:

המקור העיקרי לחלוקה בין המושגים הטוב והישר היא מחלוקת בין רבי עקיבא ורבי ישמעאל המופיעה בספרי:

…הַטּוֹב- בְּעֵינֵי שָׁמַיִם, וְהַיָּשָׁר- בְּעֵינֵי אָדָם, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: הַיָּשָׁר- בְּעֵינֵי שָׁמַיִם, וְהַטּוֹב- בְּעֵינֵי אָדָם. (ילקוט שמעוני).

חשוב לציין כי למעשה אין כאן בהכרח הבנה שונה של המושגים, לא ר"ע ולא ר"י מסבירים מה אומר כל מושג, אלא מתמקדים בשאלה מי בוחן כל מושג ולמי מתייחס כל מושג? (הרחבה בנושא נוסח הספרי ניתן למצוא כאן)

רש"י לפרשת ראה מסביר את הדברים כך: הטובִ – בעיני שמים, והישרִ – בעיני כל אדם. צריך לשים לב כי רש"י ופרשנים נוספים מביאים את דעת ר"ע לבדה וללא הבאת הצד השני במחלוקת. 

בעל תורה תמימה מסביר זאת משום שבאופן עקרוני הלכה כר"ע: …וקבענו כדעת ר"ע דבעלמא הלכה כותיה מחבירו. את ההבדל שבין המושגים מסביר התורה תמימה[4] כך: טוב יכול להיאמר על דבר בשלמותו, שאז אנו רואים שכל המעשה הוא טוב, וזאת בניגוד למעשים שנראים בתחילתם טובים אך סופם בדיעבד שלילי (כמאמר הפתגם: הדרך לגיהינום רצופה בכוונות טובות…), ומשום כך רק הקב"ה שיודע כיצד יסתיים המעשה יכול להגדירו אם טוב הוא או לא. לעומת זאת בני האדם יכולים לדעת את הכיוון, אני יכול לראות שכיוון המעשה הוא חיובי, הוא ישר. ידיעה זאת מתייחסת רק לתחילת המעשה וללא ידיעת סופו, ולכן לגבי בני האדם נאמר הישר.

בעל גור אריה[5] מוסיף על כך ואומר כי הקב"ה בוחן לבבות ולכן הוא יכול לדעת מתוך איזו כוונה האדם מקיים את המצווה והאם כוונה זו טובה – נכונה, לעומת זאת האדם רואה רק את ההתנהגות בפועל ועליה הוא יכול לומר האם ישרה היא או לא. 

גם המלבי"ם[6] הולך בדרך זו, אך מוסיף על כך ואומר כי הטוב מתייחס למצוות שבין אדם למקום משום שאלו המצוות כוונתם, עומקם ופעולתן ניכרת רק מתוך חוכמת הקב"ה ועליהן ניתן לומר טוב, לעומת זאת מצוות שבין אדם לחברו ברורות לכל אדם בכך שהן מייצגות פעילות ישרה ונכונה חברתית ולכן עליהן נאמר ישר. מעניינת מאוד סברתו לגבי ר' ישמעאל שם הוא הופך את הדברים ואומר כי מצוות שבין אדם למקום צריך שנחשוב כאילו הבנו אותם ביושר לבבנו ולכן נקראות ישר, ואילו מצוות שבין אדם לחברו אנו צריכים לקיימן לא מתוך מחשבה שאנו מבינים אותן, אלא דווקא מתוך כך שציוותה אותה החוכמה האלוקית על כך, ולכן עליהן נאמר הטוב. 

ר' יוסף בכור שור[7] הוא כנראה מהפרשנים הבודדים (אם לא היחיד) שהולך דווקא בדרכו של ר' ישמעאל ואומר כי עשיית הטוב יכולה להיעשות רק כלפי האדם, וקב"ה אין ביכולתנו להיטיב והוא גם אינו צריך לטובה שלנו, אלא הוא רוצה שנעשה את הדבר הישר בעינו- את הציווי שהיה נכון בעינו לצוות עלינו.

הרש"ר הירש[8]  מוסיף רעיון שאפשר לחברו עם דברי התורה תמימה והגור אריה ומסביר כי שני המושגים יכולים להיות חופפים זה לזה וכי מה שטוב בעיני שמיים צריך להיות גם ישר בעיני האדם – כאשר עושים את הטוב, את מצוות הקב"ה, הדרך לעשות זאת צריכה להיות ישרה, במובן שמקובלת, בעיני האדם. יש כאן שתי זוויות ראייה אך גם יש כאן סוג של תנאי: אי אפשר לעשות את הטוב בעיני הקב"ה אם פוגעים בדרך בבני אדם אחרים.

אם נסכם נראה שלמעשה הפרשנים הרואים בישר והטוב מושגים המתייחסים למשמעות שונה, רואים שמדובר בהם על שתי מציאויות- מציאות אלוקית מול מציאות אנושית: האדם לא יכול להבין ולתפוס את המעשה, הכוונה וההשפעה של המצווה באותה הרמה של הקב"ה ולכן נובע מכך שאי אפשר להחיל את אותו המושג על הקב"ה ועל האדם.

מבטים הפוכים

אם נחזור לרגע לדברי ר' יוסף בכור שור, שכפי ציינתי הוא מבין הפרשנים היחידים שראיתי המפרש דווקא על פי דעת ר"י, נראה שכאשר מסתכלים על הכתוב בתורה רואים שברוב הכמעט מוחלט של אזכור המושגים טוב וישר, הטוב מכוון לאדם והישר לקב"ה! רק כמה פסוקים לפני כן מופיע הפסוק:  לֹא תֹּאכְלֶנּוּ לְמַעַן יִיטַב לְךָ וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ כִּי תַעֲשֶׂה הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְהֹוָה , הטוב מתייחס לך, לאדם, ואילו הישר- בעייני ה'. 

נראה שלפחות לפי פשט הפסוקים היו הפרשנים צריכים לצדד דווקא בדעת ר"י, אז אם כן איך ניתן להסביר את דברי ר' עקיבא האומרים ההיפך?  

אפשר להעלות סברה ההולכת בכיוון דומה לזה של המלבי"ם: ישנן שתי רמות בעבודת ה'- לשמה ולא לשמה: כאשר מדברים על לא לשמה הכוונה היא שהאדם מצפה לקבל איזו שהיא הטבה או פרס בעקבות קיום המצווה, כאשר אדם עובד לשמה אין בעצם משמעות לשכר אלא המצווה נעשית כי זה נכון לעשותה. 

הבחינה של טוב וישר מתייחסת לדרגות האלו: כאשר אדם מצפה לשכר הוא מצפה לטוב שיושפע עליו. הקב"ה הוא זה שיחליט האם האדם יקבל את השכר או לא, ולכן הטוב הוא בעיני הקב"ה, אבל על האדם בסופו של דבר הטוב הזה ישפיע ולכן אומרת התורה לאדם- לטוב לך – הטוב הזה (שנובע מאת הקב"ה) הוא בשביל האדם. מהצד השני נמצאת העבודה לשמה. כאן אין צפייה לשכר אלא עצם העשייה וההכרה כי האדם מקיים את מצוות הקב"ה היא העיקר. האדם מכיר בכך שתפקידו לעבוד את ה' גם ללא שכר כי זה נכון, כי זה ישר (ישר בעיניו = נכון בעיניו). כאשר האדם עובד בצורה כזו אז מצד אחד המנוע לעבוד ה' הוא האדם והכרתו, אולם מי שיכול לבחון את המניע הוא רק הקב"ה, ולכן נאמר כי תעשה הישר בעיני ה' – רק עיני ה' יוכיחו את הכוונה האמתית שיש לאדם בקיום המצווה.

——————————————————-

[1]  תרגום אונקלוס: טַר וּתְקַבֵּיל יָת כָּל פִּתְגָמַיָּא הָאִלֵּין דַּאֲנָא מְפַקֵּיד לָךְ בְּדִיל דְּיִיטַב לָךְ וְלִבְנָךְ בָּתְרָךְ עַד עָלְמָא אֲרֵי תַעֲבֵיד דְּתַקִּין וּדְכָשַׁר קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ.

[2] הרמב"ן לפרשת ואתחנן: ועשית הישר והטוב ה' – על דרך הפשט יאמר: תשמרו מצות השם ועדותיו וחקותיו, ותכוין בעשייתן לעשות הטוב והישר בעיניו בלבד. ולמען ייטב לך – הבטחה, יאמר כי בעשותך הטוב בעיניו ייטב לך, כי השם מטיב לטובים ולישרים בלבותם.   ולרבותינו בזה מדרש יפה, אמרו: זו פשרה ולפנים משורת הדין, והכוונה בזה כי מתחלה אמר שתשמור חקותיו ועדותיו אשר צווך (דברים ו׳:י״ז), ועתה יאמר גם באשר לא צוך תן דעתך לעשות הטוב והישר בעיניו, כי הוא אוהב הטוב והישר. וזה ענין גדול לפי שאי אפשר להזכיר בתורה כל הנהגות האדם עם שכניו ורעיו, וכל משאו ומתנו ותקוני הישוב והמדינות כלם, אבל אחרי שהזכיר מהם הרבה, כגון: לא תלך רכיל (ויקרא י״ט:ט״ז), לא תקום ולא תטור (ויקרא י״ט:י״ח), ולא תעמוד על דם רעך (ויקרא י״ט:ט״ז), לא תקלל חרש (ויקרא י״ט:י״ד), מפני שיבה תקום (ויקרא י״ט:ל״ב), וכיוצא בהן, חזר לומר בדרך כלל שיעשה הטוב והישר בכל דבר, עד שיכנס בזה הפשרה ולפנים משורת הדין. וכגון מה שהזכירו בדינא דבר מצרא (בבלי ב״מ ק״ח), ואפילו מה שאמרו (בבלי יומא פ״ו): פרקו נאה ודבורו בנחת עם הבריות, עד שיקרא בכל ענין תם וישר.

[3] אור החיים: שמור ושמעת – קשה שהיה לו לומר שמע ושמרת ולמה הקדים שמירה לשמיעה, עוד מה ריבה בתיבת את ובתיבת כל, עוד למה לא אמר הטבת הבנים אלא בפסוק זה, עוד צריך לדעת אומרו כי תעשה הטוב שנראה שבא לתת טעם למאמר למען ייטב והלא כבר קדם ואמר שמור וגו׳ וגמר אומר למען וגו׳ הרי שהטובה האמורה היא שכר בעד השמירה והשמיעה שקדם לומר הכתוב?  אכן הכוונה היא שמצווה על ב׳ דברים:  א׳ תורה ומצות ה׳ אשר כבר נודעו לישראל מפי משה, וב׳ אשר יגזרו רבותינו ז״ל הגדרים והסייגים אשר יחדשו, לזה כנגד תורה ומצות שהם ידועים כבר בתורה אמר שמור, וכנגד דברים המתחדשים מרבותינו ז״ל אמר ושמעת שצריך לקבל כל גזירת רבותינו ז״ל וסייגיהם, והוא מה שרמז במאמר את כל: פירוש את לרבות כל גזירות ושמירות וגדרים שיחדשו רבותינו ז״ל. ואומרו כל פירוש שבאמצעות הגדרים יהיו הדברים נשמרים בשלימות. והוא אומרו כל הדברים כי זולת זה אין המצווה נעשה כולה בשלימות! שבאמצעות הגדר אין נגרע ממנה דבר. וגמר אומר: למען ייטב לך ולבניך- כי גדרים וסייגים שעשו רבותינו ז״ל הוא דבר המעמיד דורות עם בני ישראל לעולם להבדילם מכל כיעור והדומה לו.

ואומרו כי תעשה הטוב וגו׳ פירוש כי דברים שגוזרים חכמים אינם כי אם לעשות הטוב והישר בעיני ה׳ שכל דבריהם רביד הזהב, וכפי זה מאמר כי תעשה וגו׳. הוא גם כן טעם הציווי ושמעת: כי בזה תעשה הטוב והישר שצווה ה׳ באמצעות הגדרים והסייגים וזה מלבד הטוב המושג לדורות מאמצעות דבריהם ז״ל ולדרך זה אומרו כי תעשה הוא טעם נוסף למאמר ושמעת.

[עוד ירמוז הכתוב במאמר שמור ושמעת שלא יאמר אדם למה לי ללמוד שמועה זו אחר שעמדתי עליה וידעתי מה שיש עלי לשמור במצווה זו, תלמוד לומר שמור פירוש והגם אחר ששמרת וממוצא דבר אתה יודע שקדם ועמד על הדברים לדעת את אשר ישמור ואף על פי כן ושמעת, פירוש אינך פטור מהגעת בשמיעתה של מצוה.

עוד יתבאר על דרך אומרו (הושע י״ר) ונשלמה פרים שפתינו, והנה לפי שאמר שמור וגו׳ את כל הדברים ודבר זה הוא מן גדר הנמנע שיכול האדם לקים כל הדברים, לזה אמר שמור פירוש כנגד מצות לא תעשה שהם ביד האדם לשמור עצמו מכל מצות לא תעשה, וכנגד מצות עשה אמר ושמעת פירוש יקיים המצות בלימוד שמיעתה בפה ובזה נחשב עליך כאילו באה לידך וקיימת אותה, ומעתה יכול לשמור ולעשות את כל הדברים.]

[4] תורה תמימה: ראה דמכוין לפרש כן הלשונות האלה ע"פ מש"כ רש"י בפ' בראשית (א' ז') דכל דבר שלא נראה גמר ענינו ותכליתו אינו יוכל להקרא טוב אע"פ שבתחלתו נראה טוב, יעו"ש. ולפי"ז דבר הנראה לטוב בעיני אדם אפשר רק לקרוא בשם ישר, מה שנראה ישר לעינים בשעתו, אבל לא בשם טוב, יען כי לתכלית שם טוב דרוש לדעת עתידות הדברים ותוצאותיו מה שאי אפשר לאדם קצר עין לראות, ולכן א"א לומר הטוב בעיני אדם כי אם בעיני ה' הרואה לתכלית וקץ. ודעת ר' ישמעאל לדרוש בענין אחר, וקבענו כדעת ר"ע דבעלמא הלכה כותיה מחבירו, וכ"כ רש"י כאן.

[5] גור אריה: ומה שלא פירש איפכא, דהשתא הוי ״הישר״ דבק אל ״בעיני ה׳״, וזה מסתבר יותר לפרש. ויראה כי יותר יש לפרש ״הטוב״ ׳בעיני שמים׳, כי לשון ״טוב״ נאמר על דבר שהוא טוב בעצמו, אבל אינו נראה לבריות. ולפיכך יאמר ״הטוב״ ׳בעיני שמים׳, כי השם רואה ללב, ויודע אם הוא טוב. אבל אדם לא ידע זה בעיניו. אבל לשון ״ישר״ הונח ראשונה על כל דבר ישר ואינו מעוות, והישר והמעוות הוא למראית העין, והאדם יש לו מראית עין גם כן, לכך יתפרש ״הישר״ ׳בעיני אדם׳. וזה ידוע, כי יאמר על הקו – שהוא ישר או מעוות – למראית העין. ואתיא זה כרבי עקיבא בספרי. אבל לרבי יוסי הוי איפכא; ״הישר״ ׳בעיני ה׳׳, ו״טוב״ ׳בעיני הבריות׳, שצריך לעשות טוב לבריות, ואין צריך לעשות טוב אל השם יתברך, רק שיהיו מעשיו ישרים. וכאשר תדקדק עוד תמצא דבר עמוק במחלוקת זה, ואין להאריך:

[6] המלבי"ם: כי תעשה הטוב והישר בעיני ה׳ – טוב שייך יותר על מצות שבין אדם למקום שאינו עושה אותם [אלא רק] מפני יושר לבבו רק מפני שכן צוותה החכמה העליונה וידוע שטוב ורע הם בחכמה, שכל דבר של חכמה יש בו שני דרכים א׳ טוב וא׳ רע וא״א שישיג אדם מעצמו מה טוב ומה רע רק ע״פ החכמה ותורת ה׳ כמ״ש בפי׳ ספר משלי, ועל מצות שבין אדם לחברו שישרם ניכר לבני אדם שייך לשון ישר והיושר הוא בבינה כי הנהגה זו ישיג בבינת לבבו, וזה דעת ר״ע, ור׳ ישמעאל השיב הלא פה כתיב והישר בעיני ה׳ א״כ בעיני ה׳ מציין את הישר לא את הטוב, וע״כ אמר שהישר הוא בעיני שמים וטוב הוא בעיני אדם ור״ל שאף שמצות שבין אדם למקום לא נשיג ישרם ויצדק עליהם יותר שם טוב [בכל זאת] צריך שיחשבו אצלנו כמצות שהשכל משיג אותם, וכאלו מובנים ביושר לבב, ומצות שבין אדם לחברו אף שאנו משיגים ישרם צריך שלא נעשה אותם מצד שכלנו רק מצד שכן צוותה החכמה העליונה כמ״ש בפי׳ תהלי׳ י״ח על פסוק כי כל משפטיו לנגדי וחקותיו לא אסיר מני, וראיתו הוא ממ״ש והישר בעיני ה׳. והנה ר״ע י״ל סמך ממ״ש למעלה (ו׳ יח) ועשית הישר והטוב בעיני ה׳, ור׳ ישמעאל י״ל ראי׳ ממ״ש לקמן (יג יט) לעשות הישר בעיני ה׳ כמ״ש בספרי שם ע״ז זה שאמר ר׳ ישמעאל הישר בעיני שמים, וכן תמיד אומר הישר בעיני ה׳ ולא נמצא הלשון לעשות הטוב בעיני ה׳ רק פעם א׳ הנזכר:

[7] ר"י בכור שור: ועשית הטוב – לאדם, והישר בעיני השם, כי לאדם שכמוך אתה יכול לגמול טובה, כדכתיב: לאיש כמוך רשעך ולבן אדם צדקתך (איוב ל״ה:ח׳), אבל {ל}הקב״ה אינו צריך לגמול טובה, אלא שתעשה הישר בעיניו.

[8] רש"ר הירש: יתבאר פירושו של ר׳ עקיבא בספרי: ״׳הטוב׳ בעיני שמים, ׳והישר׳ בעיני אדם״. ייתכן גם שר׳ עקיבא תופס את ״הישר״ כביאור של ה״הטוב״: מה שטוב בעיני השמים צריך להיות גם ישר בעיני אדם, היינו שהוא ייעשה בכזו דרך שתמצא חן בעיני הבריות.