לא תאכל כל תועבה

כאשר שימשתי כראש מנהל אזורי תעשיה (אחד התפקידים המרתקים ביותר) השותפים המרכזיים שלי היו הרשויות המקומיות אשר בשטחן ממוקמים אזורי התעשייה שתפקידנו היה לפתח ולשווק. לא פעם הייתי נתקל בניגוד אינטרסים, בין אינטרס ציבורי וכללי מובהק לבין אינטרס נקודתי ואישי. באחד מאזורי התעשייה, הייתה בעיית שיווק אשר נמשכה על פני הרבה מאוד שנים ללא הצלחה. כאשר נכנסתי לעומק הדברים, הבנתי שאי פיתוח ושיווק האזור, אינו נובע מסיבות מקצועיות או טופוגרפיות (הרבה פעמים אזורים לא מפותחים בגלל בעיות שטח טופוגרפיות –  שיפועים, נחלים וכיוצא בזה), אלא מאינטרס כלכלי בין יזם אשר מחזיק את השטח לבין ראש העיר.

כאשר הבנתי את התמונה, בחרתי לתת לדבר סיכוי, ישבתי עם ראש העיר פעמיים והבנתי שאין עם מי לדבר. לא משנה מה יקרה, האינטרס הנקודתי והכלכלי יהיה חזק יותר מהאינטרס הציבורי ולא אכפת היה לראש העיר שמי שנפגע הם התושבים אשר אינם נהנים מעוד מקומות עבודה באזור. את התקציבים המיועדים לאזור זה, העברנו לאזור אחר, עם יותר קואופרטיביות ולרשות שרואה קודם את האינטרס הציבורי.   ככה זה כאשר אדם מנסה לפגום בתהליך כדי להשיג אינטרס אישי ומצומצם והדברים האלו מתרחשים לא מעט בהרבה מתחומי הפעילות, בטח בשירותים ציבוריים.

פרשת "ראה" אותה נקרא השב מהווה את המשכו של נאום המצוות של משה רבנו ואת ההכנה המפורטת אשר עושה משה לבני ישראל לקראת כניסתם לארץ ישראל, זאת כהכנה לחיי המעשה ממש בלי שיש סביבם מציאות של מן מהשמיים. משה מתייחס לכלל מצבי החיים, כולל לסיטואציות שלנו נראות כל כך פשוטות, כמו מה מותר ומה אסור לנו לאכול. התורה, כתורת חיים, מנסה ללמד אותנו את העקרונות שעל פיהם אנו נדרשים לחיות וכך אנו מוצאים את עצמנו עם ציווי כללי הפותח את ציוויי האכילה האסורה והמותרת:

 " כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה, לַה אֱלֹקֶיךָ; וּבְךָ בָּחַר ה, לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה, מִכֹּל הָעַמִּים, אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה. לֹא תֹאכַל, כָּל-תּוֹעֵבָה.. וְכָל-בְּהֵמָה מַפְרֶסֶת פַּרְסָה, וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע שְׁתֵּי פְרָסוֹת, מַעֲלַת גֵּרָה, בַּבְּהֵמָה אֹתָהּ, תֹּאכֵלוּ… אַךְ אֶת-זֶה לֹא תֹאכְלוּ….. וּבְנִבְלָתָם לֹא תִגָּעוּ. אֶת-זֶה, תֹּאכְלוּ, מִכֹּל, אֲשֶׁר בַּמָּיִם:  כֹּל אֲשֶׁר-לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת, תֹּאכֵלוּ. וְכֹל אֲשֶׁר אֵין-לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת, לֹא תֹאכֵלוּ–טָמֵא הוּא, לָכֶם. כָּל-צִפּוֹר טְהֹרָה, תֹּאכֵלוּ.  וְזֶה, אֲשֶׁר לֹא-תֹאכְלוּ מֵהֶם…..וְכֹל שֶׁרֶץ הָעוֹף, טָמֵא הוּא לָכֶם:  לֹא, יֵאָכֵלוּ. כָּל-עוֹף טָהוֹר, תֹּאכֵלוּ. לֹא תֹאכְלוּ כָל-נְבֵלָה …. לֹא-תְבַשֵּׁל גְּדִי, בַּחֲלֵב אִמּוֹ". (דברים י"ד, ג- כ"א)

מה הקשר בין האמירה הראשונה של התורה "כי עם קדוש אתה" לבין הציווי "לא תאכל כל תועבה" ? ומה המשמעות של הציווי "לא תאכל כל תועבה", כאשר אח"כ התורה מפרטת בדיוק מה מותר לאכול ומה אסור, מה הסימנים בבהמה ובדגים, איזה עופות אסור לאכול ואף מסיימת בציווי של איסור בשר וחלב ?

רבי אברהם אבן עזרא (1089-1167, ספרד) מחבר בין הפסוקים הראשונים וקובע שהקב"ה מציב עובדה לבני ישראל, שהוא עם קדוש ולא כמו כל העמים האחרים ולכן קיימת דרישה חד משמעית שלא להתנהג כמותם – לא בדיבור ולא בפה ולא בדברים הנכנסים אליו וכוונת הציווי "לא תאכל כל תועבה" היא שאסור לאכול דברים טמאים, שהם נתעבים לנפש הטהורה של עם ישראל :

"כי עם קדוש אתה – ואינך כשאר כל הגוים, על כן לא תעשה כמעשיהם. וטעם הסמך פרשת לא תאכל כל תועבה – כי עם קדוש אתם בלב ובפה, ותהיו מובדלים מן העמים, וכל רואיכם יכירו אתכם, "כי לא תקרחו על מת", ולא תאכלו כל תועבה. ואם אתה עם קדוש, אין ראוי שתאכל טמא ותטמא הנפש. כל תועבה – שהוא נתעב לנפש הטהורה, כמו: שרץ הארץ". (דברים י"ד, ב- ד)

על פי פירוש זה המשמעות של "תועבה" היא כל דבר טמא אשר בכוחו לטמא את הנפש, דבר המתועב לנפש טהורה ויכול לפגום בה. אבל פירוש זה עדיין עונה על השאלה, שכן הרי התורה מפרטת מהו הדבר הטמא וחוזרת כמה פעמים אח"כ "טמא הוא לכם" ? אז הדברים המפורטים הם אלו המשפיעים על הנפש ואסור לאוכלם, מה בא הציווי "לא תאכל כל תועבה להוסיף" ?

הרמב"ן (1194-1270, ספרד וישראל) סובר שהתורה מבקש ללמד אותנו נקודה עקרונית שלא נחשוב שאיסורי אכילה הללו הם שרירותיים ולא מוכוונים, אלא הם בדיוק על פי כללי הבריאה. כל האיסורים המפורטים לאחר ציווי זה הם "נתעבים לנפש טהורה", מאכלים גסים אשר גורמים לאדם לעובי ואטימות הנפש. האיסור שלא לאכול חיות טמאות, הוא מתואם עם גופו ונפשו של האדם, המאכלים האלו הם תועבה לנפש האדם ועל האדם להבין את זה באופן ברור בבואו לאכול מאכלות אסורים ולכן התורה פותחת את הפירוט בכלל כל כך יסודי שבא לומר לנו, אל תתעבו את הנפש הטהורה שלכם באמצעות אכילה זו :

"ולכך אמר "לא תאכל כל תועבה" להגיד כי כל הנאסרים נתעבים לנפש הטהורה וענין כל תיעוב שנאה ומיאוס כענין כי נתעב דבר המלך "כל אכל תתעב נפשם" כי המאכלים האסורים גסים יולידו עובי ואטימות בנפש כאשר הזכרתי במקומו (שמות כב ל) ועל כן אמר עוד (דברים י״ד: כ׳) "כל עוף טהור תאכלו" להגיד כי אלה אשר אסר נתעבים והשאר טהורים וראויים לנפש טהורה….. והנה כלל כל הנאסרים לנו שהם כלם תועבה ולא הוצרך לפרוט אחרי כן השרצים וכל הרמש כי דבר ידוע הוא שתתעב אותם נפש כל נקי דעת אבל הזכיר סימני הבהמה והחיה והדגים והעופות והנבלה להודיעך שגם הם מתועבים לנפש ולא הזכיר הטרפה שאיננה תועבה אבל נאסרה מפני הארס או החולי הממית שלא יזיק באוכליו". (רמב"ן דברים י"ד, ד)

בשבוע שעבר הזכרנו את כיסוי הלב ואוטמו, את העורלה שעל כולנו לחתוך מהלב, כיסויי אשר מונע מאיתנו לדעת את האמת והזכרנו את רבנו בחיי אשר קבע ש- "כל מי שהוא ערל לב אין בו כח לקבל המושכלות ולהבין דרך האמת". השבוע אנו למדים שמאכלות טמאים, מאכלות מתועבים, מייצרים את האטימות והעובי בנפש והופכת אותנו לגסים בנפשנו ובפעולתנו.

רבי מרדכי יוסף ליינר (1800-1854, האימפריה הרוסית), בעל "מי השילוח", מלמד שני עקרונות חשובים. הראשון, שכלנו קטן אל מול החוכמה האלוקית האין סופית וגם אם אנחנו לא מבינים הכל, עלינו ללכת בדרך ה'. השני, אם נבחר שלא ללכת בציווי התורה ועדיין לאכול תועבות אשר נאסר עלינו, הרי שיכול להיות שאחרי זמן, יהיה קשה למצוא את הדרך חזרה מרוב גשמיות הנפש ובלבול הדעת:

"לא תאכל כל תועבה. זה האזהרה נאמרה קודם כל מאכלות אסורות כדאיתא בגמ' (נדרים נ"א.) תועבה תועה אתה בה, משל למלך שבנה אוצרות בחדרים רבים צוה לבנו שילך להחדרים אבל לא אל כולם, אף שאני בניתי את כולם אבל אתה לפי שכלך הקטן אם תלך אל כולם תתעה בהם ותבלבל דעתך ותשאר שמה ולא תוכל לצאת חזרה לחוץ". (מי השלוח, חלק ב, ספר דברים, ראה ג׳)

רש"י (1040-1105, צרפת) הולך לכיוון אחר ומייחס את התועבה לא לחיה או בריאה ספציפית, אלא למעשיו וכוונותיו של האדם. על פי רש"י ציווי זה בא לומר לאדם, אל תעשה מעשה מכוון שיכול לכאורה להכשיר לך סיטואציה שתהנה ממנה, כאשר מעשה זה מוביל למציאות שהיא תועבה עבור הקב"ה ורש"י מביא שתי דוגמאות :

"כל תועבה. כָּל שֶׁתִּעַבְתִּי לְךָ, כְּגוֹן צָרַם אֹזֶן בְּכוֹר כְּדֵי לְשָׁחֳטוֹ בַמְּדִינָה הֲרֵי דָּבָר שֶׁתִּעַבְתִּי לְךָ, כָּל מוּם לֹא יִהְיֶה בּוֹ, בָּא וְלִמֵּד כָּאן שֶׁלֹּא יִשְׁחַט וְיֹאכַל עַל אוֹתוֹ הַמּוּם. בִּשֵּׁל בָּשָׂר בְּחָלָב הֲרֵי דָּבָר שֶׁתִּעַבְתִּי לְךָ, וְהִזְהִיר כָּאן עַל אֲכִילָתוֹ". (רש"י על דברים י"ד, ג׳)

הדוגמא הראשונה של רש"י מדברת על אדם שנולד לו בכור שהוא בהמה טהורה, הוא נדרש ללכת לבית המקדש בירושלים ולהקריבו שם. האדם אומר לעצמו, אני אטיל מום קטן באותו בכור והוא יהיה פסול להקרבה וכך אוכל לשחוט אותו במקום שבוא אני נמצא מבלי לחלוק את בשרו עם אף אחד. זה מעשה תועבה ואסור לאכול את אותו בכור או כמו שמלמד אותנו הרמב"ם בספר המצוות, אסור לאכול כל בהמה מוקדשת לה', שהוטל בה מום בכוונה : 

"שלא לאכול פסולי המוקדשין שהוטל בהם מום בכוונה, שנאמר "לא תאכל, כל תועבה" (דברים י"ד, ג); מפי השמועה למדנו שבפסולי המוקדשין שהוטל בהם מום הכתוב מדבר". (משנה תורה, מצוות לא תעשה קמ)

מעשה האדם אשר פוסל מוקדשין בכוונה, אשר הופכים על ידי פסילתם להיות תועבה עבור הקב"ה, הוא התועבה. הרבי מלובביץ' (1902-1994, אוקריינה וארה"ב) מסביר את הדברים באופן מדויק בנוגע למעשיו של האדם אשר לכאורה היה פשוט שמותר לו לאדם לאכול "בכור פסול", אבל אם האדם גרם לו שיהיה פסול בכוונה, הרי שמדובר במעשה תועבה :  

"והביאור בזה: לרש"י קשה, שאם המדובר בתועבה אזי פשוט שאסור לאכלו, ולכן מפרש שמדובר במקרה שלולא ציווי התורה היה קא סלקא דעתך שמותר לאכלו. ולכן מדגיש בתחילת פירושו "כל שתיעבתי לך" – שהדבר אינו תועבה מצד עצמו אלא שהתיעוב הוא רק מצד הגברא. ורש"י אומר "כגון צרם אוזן בכור", ואינו מביא דוגמא דפסולי המוקדשים, כי פסולי המוקדשים קדושים גם לאחר שיש בהם מום עד שפודים אותם ולכן הם דבר האסור (תועבה), מה שאין כן בכור בעל מום אינו קדוש, והתועבה הוא רק מצד פעולת האדם – שצרם את הבכור – ואם כן זהו דבר מתועב לאדם. וזהו הביאור בסיום לשון רש"י "ובא ולמד כאן שלא ישחט ויאכל על אותו המום", שהבכור עצמו אינו אסור באכילה והאיסור הוא על הגברא שלא ישחט ויאכל על אותו המום, אך אם נולד בו מום אחר יכול לשחוט ולאכול כי הבכור מותר באכילה גם ללא המום שהאדם הטיל בה". (לקוטי שיחות חכ"ט ע' 88, (ראה ג))

ניקח את הציווי הזה אלינו, גם לימים שאין בהם בית מקדש ואין קורבנות, הרי התורה היא תורת חיים ונצחית. התורה מצווה אותנו אל תעשו מעשים בכוונה כדי לעוות את המציאות ולהרוויח אינטרס אישי. אל תקחו מהלך טוב, טהור, קדוש ותטילו בו מום כלשהו באמצעות דיבור או מעשה ועל ידי כך תבטלו אותו וכל זה בגלל אינטרס אישי נקודתי ורצון להשיג רווח כזה או אחר. זאת תועבה.

כאשר מתקיים תהליך לאומי, משמעותי, תהליך טוב לאומה הישראלית – אל תפגעו בו בגלל אינטרס אישי מצומצם ולא משנה מה הסיבה. אל תשימו את האינטרס האישי לפני דרך התורה והקב"ה ולא לפני האינטרס הלאומי הכללי הגדול יותר. זאת תועבה. זהו כלל מהותי עבור כל אחד מאיתנו, "לא תאכלו כל תועבה", אל  תעשו מעשים פוגמים בתהליכים נדרשים, מתוך רווח אישי ואינטרס צר. כל כך יסודי וכל כך קשה לביצוע.

שנזכה. שבת שלום.