עגלת קניות

כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עֹשִׂים פֹּה הַיּוֹם

מצווה משה את ישראל שלא לעשות 'ככל אשר אנחנו עושים פה היום', אך הפרשנים נחלקו בשאלה על איזו תקופה מדובר? נעיין בדברי שלושה מהראשונים על הפסוק.

בפרשת ראה, פרק י"ב של ספר דברים פותח בציווי על קיום חוקי ומשפטי הקב"ה בארץ ישראל:

הציווי מתחלק לכמה חלקים ומנגיד בין היחס שיש לתת למקומות בהם עבדו הגויים את העבודה הזרה ובין המקום בו בני ישראל יעבדו את הקב"ה. את מקדשי הגויים הפזורים בכל הארץ יש לאבד, ולעומתם בני ישראל מצטווים לעבוד את ה' במקום אחד ויחיד – המקום אותו יבחר ה':

(א) אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן יְהֹוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לְךָ לְרִשְׁתָּהּ כׇּל הַיָּמִים אֲשֶׁר אַתֶּם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה.

(ב) אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כׇּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אַתֶּם יֹרְשִׁים אֹתָם אֶת אֱלֹהֵיהֶם עַל הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל הַגְּבָעוֹת וְתַחַת כׇּל עֵץ רַעֲנָן. (ג) וְנִתַּצְתֶּם אֶת מִזְבְּחֹתָם וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת מַצֵּבֹתָם וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ וּפְסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא. (ד) לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַיהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם.

(ה) כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם מִכׇּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָּׁמָּה. (ו) וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה עֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם וְאֵת מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וְאֵת תְּרוּמַת יֶדְכֶם וְנִדְרֵיכֶם וְנִדְבֹתֵיכֶם וּבְכֹרֹת בְּקַרְכֶם וְצֹאנְכֶם. (ז) וַאֲכַלְתֶּם שָׁם לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם וּשְׂמַחְתֶּם בְּכֹל מִשְׁלַח יֶדְכֶם אַתֶּם וּבָתֵּיכֶם אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ. (ח) לֹא תַעֲשׂוּן כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עֹשִׂים פֹּה הַיּוֹם אִישׁ כׇּל הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו. (ט) כִּי לֹא בָאתֶם עַד עָתָּה אֶל הַמְּנוּחָה וְאֶל הַנַּחֲלָה אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ. (דברים, י"ב, א – ט).

נמקד את העיון בפסוק ח' ובגישות הסותרות שיש בפרשנים לגבי משמעותו:

(ח) לֹא תַעֲשׂוּן כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עֹשִׂים פֹּה הַיּוֹם אִישׁ כׇּל הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו.

(?) על איזו תקופה פשט הפסוק מדבר ועל איזו תקופה מכוונות המילים פה היום?

(!) בפשט הפסוק מצווה משה שלא לעשות ככל אשר אנו עושים פה היום, אמירה שמובנת כמתייחסת לעבר הירדן המזרחי (מחוץ לארץ ישראל), וסיום הפסוק בא תאר מה עושים: איש כל הישר בעיניו. סיום זה מקבל קונוטציה שלילית: כאן כל אחד עושה מה שהוא רוצה!

דעת ר' אברהם בן עזרא:

נפתח קודם בדברי ר' אברהם בן עזרא:

(ח) ואתם לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה – בעבור שהיו נוסעים ממסע למסע, ויש מי שיקריב עולה במסע שירצה אחרי מות אהרן, ויש מי שיתן בכור צאנו, ויש מי שלא יתן, כי המצווה תלויה בארץ.  ואין זאת דעתי, רק טעמו: שלא היו כולם יראי השם. ובעבור שאמר: אנחנו, הנה שם מצוות רבות בעולות תלויות בארץ, כי כן כתוב (במדבר ט״ו: ב׳).

(?) על איזה מקום מכוונות המילים פה היום  לדעת ראב"ע?

(?) ראב"ע מביא שתי דעות לגבי אופי המעשה עליו מדובר: מהן שתי הדעות ומה ההבדל בין הדעה הראשונה לשנייה?

(?) האם המילים איש הישר בעיניו הן חיוביות או שליליות לדעת ראב"ע?

(!) ראב"ע מתייחס לתקופה שלפני הכניסה לארץ, ובעיניו המילים איש הישר בעיניו יכולות להתפרש בצורה ניטרלית- הן מתארת מצב מסוים, הגם שהתיאור עצמו אינו חיובי : לפי הסברו הראשון, היו שהקריבו והיו שלא הקריבו קורבנות – כל אדם לפי רצונו, וזאת משום שלא הייתה חובה להקריב חלק גדול מהקורבנות משום שמצוותן תלויה בארץ, ולכן כל אחד החליט האם הוא רוצה להביא או לא, וכמובן שהיו שלא הביאו… הסיבה לחוסר הבאת הקורבנות לפי דעה זו אינה קשורה בפן האמוני אלא הטכני: בעבור שהיו נוסעים ממסע למסע, קושי הדרך והמסעות הביא לכך שלא כולם הביאו קורבנותיהם.

לעומת זאת הסברו השני, שהוא דעתו, כן עוסק בשיפוט מעשי בני ישראל במדבר ואומר בפשטות שהיו בבני ישראל אנשים שלא היו יראי שמיים ולכן לא הקריבו ועשו איש הישר בעיניו. הציווי של משה מבקש לבטל מצב זה ולחייב את כל בני ישראל בארץ להקפיד להביא את קורבנותיהם למקדש.

דעת הרמב"ן:

הרמב"ן בתחילת דבריו מביא את דברי האבן עזרא, אך לא מקבל אותם:

ואיננו נכון, שאין מדרך הפרשה שידבר בתוכחות, ויאמר להם עתה שאינם עושים מצות השם ואיש כל הישר בעיניו יעשה, ואיך יאמר משה רבינו אנחנו עושים בעבירות חלילה חלילה. אבל היה ראוי שיאמר: לא תעשו ככל אשר עשיתם עד היום איש כל הישר בעיניו. ומה טעם לכלול עם העבירות המצות התלויות בארץ.

(?) מדוע הרמב"ן אינו מקבל את דברי האבן עזרא? מהן הטענות שהוא מעלה כלפי דבריו?

(?) לדעת הרמב"ן, אם דברי האבן עזרא היו נכונים, כיצד היה הדבר מתבטא בנוסח דברי התורה?

(?) מדוע סובר הרמב"ן שאין דרך הפרשה לדבר בתוכחות? עיין בדבריו בהקדמת הספר:

הספר הזה ענינו ידוע שהוא משנה תורה יבאר בו משה רבינו לדור הנכנס בארץ רוב מצות התורה הצריכות לישראל… אבל בישראל יחזיר המצות הנוהגות בהם, פעם להוסיף בהן ביאור, ופעמים שלא יחזיר אותן רק להזהיר את ישראל ברוב אזהרות, כמו שייבאו בספר הזה בענייני עבודה זרה אזהרות מרובות זו אחר זו, ותוכחות וקול פחדים אשר יפחיד אותם בכל ענשי העבירות.

ועוד יוסיף בספר הזה קצת מצות שלא נזכרו כלל, כגון: ייבום (דברים כ״ה), ודין מוציא שם רע (דברים כ״ב), והגירושין באשה (דברים כ״ד), ועדים זוממין (דברים י״ט), וזולתם. וכבר נאמרו לו כולן בסיני או באהל מועד בשנה הראשונה קודם המרגלים, כי בערבות מואב לא נתחדשו לו אלא דברי הברית כאשר נתפרש בו (דברים כ״ח:ס״ט)…  וטרם שיתחיל בביאור התורה, התחיל להוכיחם ולהזכיר להם עונותיהם כמה ימרוהו במדבר, וכמה התנהג עמהם הקב״ה במדת הרחמים, וזה להודיע חסדיו עמהם…

 

(!) הרמב"ן אינו מקבל את דברי האבן עזרא, המתפרשים כתוכחה נגד בני ישראל, משום שהספר מתחלק לשלושה חלקים עיקריים: דברי התוכחה, המצוות והברית. פרשת שופטים שייכת לחלק המצוות ולכן לא נראה שכאן יוכיח משה את בני ישראל. בנוסף אם היו הדברים תוכחה היו צריכים להיכתב בנוסח אחר: לא תעשו ככל אשר עשיתם עד היום איש כל הישר בעיניו.

 

הרמב"ן ממשיך ומציג את דעתו:

אבל פירוש הכתוב: כי ישראל נצטוו במדבר לזבוח כל בקרם וצאנם שלמים לפני המשכן, אבל באי זה מקום שיהיה המשכן יעשה אותם! ואם לא ירצה לאכול שור ושה לא יתחייב להביא קרבן כלל. וגם כן אינו חייב להביא בכורות, ולא מעשר בהמה, ומעשר שני. והנה לא יבא בחיוב למשכן כלל, ואפילו ברגלים לא נתחייב לבא שם… והנה אין להם בכל ענין הקורבנות חובה, רק איש הישר בעיניו. על כן צווה בכאן כי אחרי המנוחה והנחלה לא יעשו כן, אבל יבאו בחובה למקום ידוע ומיוחד נבחר מהשם…

(?) כיצד מסביר הרמב"ן על איזה תקופה נאמרו המילים אשר אנחנו עושים פה?

(?) האם המושג איש הישר בעיניו הוא שלילי או חיובי לדעת הרמב"ן?

(?) מה יהיה ההבדל שבין התקופה שאליה מתייחס משה במילה פה ובין התקופה שאחריה?

(!) הרמב"ן מבין גם הוא כי המילים מתייחסות לתקופה שלפני הכניסה לארץ ישראל שבה היה מותר להקריב בכל מקום בו המשכן היה, אך לא הייתה חובה להקריב בו, ורק אלו שרצו לאכול בשר היו צריכים להביאם בתורת שלמים למשכן. משום כך, איש הישר בעיניו, מבטא מציאות (חיובית) שבה מי שהיה ישר בעיניו – שרצה בכך, בא למשכן והביא בו קורבנות. כאשר יכנסו בני ישראל לארץ יתחולל שינוי – המקדש יהיה במקום קבוע והקורבנות יהפכו לחובה ולא רק לנדבה, ואז יצטרך כל אדם להביא קורבנות – גם אם לא ישר בעיניו…

דעת רש"י:

רש"י הולך בדרך שונה מרוב הפרשנים ואומר:

(ח) לא תעשון ככל אשר אנחנו עשים פה: מוסב למעלה על: כי אתם עוברים וגו׳ (דברים י״א: ל״א) – כשתעברו את הירדן מיד אתם מותרין להקריב בבמה, כל ארבע עשרה שנה של כיבוש וחילוק. ובבמה לא תקריבו כל מה שאתם מקריבין פה היום במשכן שהוא עמכם ונמשח, והוא כשר להקריב בו חטאות ואשמות נדרים ונדבות, אבל בבמה אין קרב אלא הנידר והנידב. וזהו: איש כל הישר בעיניו – נדרים ונדבות שאתם מתנדבים על ידי שישר בעיניכם להביאם, ולא על ידי חובה, אותם תקריבו.

(?) על איזו תקופה הפסוק מדבר לדעת רש"י? לאיזו תקופה מכוונות המילים פה היום, האם למחוצה לארץ או לתקופה שלאחר מעבר הירדן? מה מייחד את התקופה המדוברת?

(?) כיצד מסביר רש"י את תפיסתו? עיין בדברי הרד"צ הופמן המתייחסים למושג העיד הקרוב:

עוד יש לפרש, כי ״היום״ מתייחס אל העתיד הקרוב, דהיינו התקופה משבאו לגלגל עד כיבוש וחילוק הארץ. כן מצינו גם למעלה ח׳:י״ח: ״למען הקים את בריתו אשר נשבע לאבותיך כיום הזה״; וכן (דברים ט׳: א׳) ״אתה עובר היום את הירדן״, וגם שם ״היום״ הוא העתיד הקרוב. אם כן, כיון שהתורה התירה את הבמות סמוך לעברם את הירדן וכל איש יוכל לעשות ״כל הישר בעיניו״, היה משה רבינו יכול לומר גם לפני זה: ״עושים היום איש כל הישר בעיניו; ״היום״ כאן פירושו: ״בזמן הזה״, כמו שמצינו בהרבה מקומות ש״היום״ פירושו ״זמן״.

(?) אשר אנחנו עושים פה היום – האם מדובר בתוכחה או בתיאור מצב?

(?) איש כל הישר בעיניו – האם מדובר באמירה חיובית או שלילית?

(?) על כמה תקופות הפסוק מדבר לדעת רש"י? האם תקופות אלו מקבילות לתקופות אליהן התייחסו האבן עזרא והרמב"ן?

(?) פירושו של רש"י נראה כסותר את פשט הדברים בקריאה ראשונה, מה היה קשה לרש"י שהצריך אותו לפרש כך? האם פירושו של רש"י מכוון לפשט הפסוק?

 

(!) רש"י, בדומה לאבן עזרא והרמב"ן, מבין שהפסוק מדבר על שתי תקופות, אך בניגוד אליהם מתייחס לשתי תקופות המתקיימות בארץ ישראל. אבן העזרא והרמב"ן חילקו לתקופה שלפני הכניסה לארץ ואחרי הכניסה, ואילו רש"י מתייחס לתקופה ראשונה של כיבוש ותקופה שלאחר הכיבוש. המילים פה היום בעיני רש"י מדברות על התקופה הראשונה שבני ישראל נמצאים בארץ, תקופת הכיבוש.  

רש"י מסביר את גישתו בכך שהוא מבין שכל מקטע הפסוקים מתייחס לזמן שאחרי מעבר הירדן ולכן הוא כותב: מוסב למעלה על: כי אתם עוברים וגו׳, משמע הכל הוא המשך של פסוק ל"א בפרק הקודם:

(לא) כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן לָבֹא לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם נֹתֵן לָכֶם וִירִשְׁתֶּם אֹתָהּ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ. (לב) וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשׂוֹת אֵת כׇּל הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם.

הפסוקים הבאים אחרי פתיחה זו מתארים ומרחיבים את הכתוב בה ולכן הם מתייחסים לזמן שבני ישראל בארץ לאחר חציית הירדן. המילה היום, כדברי הרד"צ היא עתיד קרוב, משמע מתייחסת לתקופה הקרובה ולכן גם אם משה לא יהיה בה עם בני ישראל הוא עדיין יכול לדבר בלשון הווה.

בהבנת רש"י המילים אשר אנחנו עושים פה היום אינם תוכחה, אלא תיאור מצב שבו: איש כל הישר בעיניו, שכל אדם מקריב בבמות את הנדבות והנדרים שלו – את מה שישר בעיניו ובכך המילים מקבלים משמעות חיובית (לא היה חובה להקריב בי"ד שנות הכיבוש ולכן מי שבכל זאת הביא נדבות ונדרים היה חיובי במעשיו).

 

 

מה היה קשה לרש"י?

השאלה הגדולה היא מהיכן נובע הקושי של רש"י שהביא אותו לפרש הפוך מדעת האבן עזרא והרמב"ן? ונראה שיש קושי הנובע מהפסוקים: הפסוק מדבר על מציאות שהולכת להסתיים – לא תעשו ככל אשר אנחנו עושים היום, אך הפסוקים הקודמים אומרים:

(ה) כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם מִכׇּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָּׁמָּה. (ו) וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה עֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם וְאֵת מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וְאֵת תְּרוּמַת יֶדְכֶם וְנִדְרֵיכֶם וְנִדְבֹתֵיכֶם וּבְכֹרֹת בְּקַרְכֶם וְצֹאנְכֶם. (ז) וַאֲכַלְתֶּם שָׁם לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם וּשְׂמַחְתֶּם בְּכֹל מִשְׁלַח יֶדְכֶם אַתֶּם וּבָתֵּיכֶם אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ.

ומכך נובע הקושי: אם המציאות בארץ היא של מקום אחד אליו מובאים הקורבנות, הרי זה גם המצב שהיה במדבר! מרגע הקמת המשכן נאסרו הבמות ומצב זה היה עד הכניסה לארץ, אם כן מדוע אומר משה לא תעשו ככל אשר אנחנו עושים היום? משום כך מבין רש"י שישנה תקופת ביניים שבה כנראה המצב היה שונה!

רש"י בכך הולך בדרך הספרי ומזהה את הקושי שאיתו מתמודד הדרשן לגבי תקופות שונות הקשורות בהקרבה בבמות:

לא תעשון – עד שלא הוקם המשכן היו הבמות מותרות ועבודה בבכורות, משהוקם המשכן נאסרו הבמות ועבודה בכהנים. עד שלא באו לשילה הותרו הבמות, משבאו לשילה נאסרו הבמות. באו לנוב וגבעון הותרו הבמות, באו לירושלם נאסרו הבמות, מכאן ואילך לא הותרו.

Picture of מוטי מלכא

מוטי מלכא

נשוי לעדי ואב לארבעה, ומתגורר כיום בבית שמש. בעבר עסק בחינוך בעיקר במסגרות לנוער בסיכון. כיום הבעלים של 'הרמן הדפסות'.

דילוג לתוכן