עתה עת שכרות – שהיו עוסקין במחלוקת

לא פעם אני מגיב לסיטואציות באופן מהיר ואימפולסיבי. בפעולה שיוצאת מהבטן, ומבוססת בעיקר על הרגש, פחות על השכל ושיקול הדעת הקר. ברוב הפעמים שנהגתי כך, התוצאות לא היו חיוביות במיוחד, בלשון המעטה. בדרך כלל חסמתי לעצמי אפשרויות פעולה חלופיות שהיו פתוחות לפניי, כך שמצבי רק הורע. לצערי זה קרה וקורה לא מעט פעמים. לעומת זאת, כאשר מסיבות כאלו ואחרות (ולא מתוך שכל, אלא במקרה) התגובה האימפולסיבית אחרה לבוא, גיליתי – לאחר כמה שעות או למחרת – כי מוטב שלא הגבתי כפי שבער בי להגיב.

הפרשות האחרונות מספקות אירועים דרמטיים לא פשוטים, המתרחשים בתקופת שהותם של בני ישראל במדבר. אחת הפרשות הללו היא פרשת "קרח". בפרשה זו מתואר אחד האירועים הדרמטיים והמוכרים ביותר בתורה. במרכז הפרשה ניצבת דרישתם של קרח ואנשיו ממשה ואהרון לתפקידי כהונה ומלוכה. בעצם, קרח ועדתו דורשים להשתוות במעמדם למשה ואהרון: "כִּי כָל-הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים, וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ, עַל-קְהַל ה'" (במדבר טז, ג).

קרח מבקש תפקיד גבוה יותר בהנהגה וחולק על בחירתו של הקב"ה במשה ואהרון, זאת על אף היותו מנושאי ארון הברית, התפקיד הבכיר ביותר בשבט לוי.

אני מבקש להתמקד בדברים הראשונים שעשה ואמר משה לקרח ועדתו, הרבה לפני שהאדמה פתחה את פיה ובלעה אותם. לפני שמשה נענה לאתגר שהציבו בפניו עדת אנשים זו, הוא הגיב באופן אחר:

וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה, וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי-יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם, נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד, אַנְשֵׁי-שֵׁם. וַיִּקָּהֲלוּ עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב-לָכֶם כִּי כָל-הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים, וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ, עַל-קְהַל ה'. וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה, וַיִּפֹּל עַל-פָּנָיו. וַיְדַבֵּר אֶל-קֹרַח וְאֶל-כָּל-עֲדָתוֹ, לֵאמֹר, בֹּקֶר וְיֹדַע ה' אֶת-אֲשֶׁר-לוֹ וְאֶת-הַקָּדוֹשׁ, וְהִקְרִיב אֵלָיו; וְאֵת אֲשֶׁר יִבְחַר-בּוֹ, יַקְרִיב אֵלָיו. זֹאת, עֲשׂוּ:  קְחוּ-לָכֶם מַחְתּוֹת, קֹרַח וְכָל-עֲדָתוֹ. וּתְנוּ בָהֵן אֵשׁ וְשִׂימוּ עֲלֵיהֶן קְטֹרֶת לִפְנֵי ה', מָחָר. (במדבר טז, ב-ז)

משה אינו נכנס לעימות ישירות. הוא דוחה את האירוע הדרמטי בכך שהוא לא מגיב לטענותיהם, אלא קודם כל נופל על פניו ומתפלל לה' מפני המחלוקת החדשה בעם ישראל. את נפילתו על פניו מסביר רש"י:

"ויפל על פניו" – מִפְּנֵי הַמַּחֲלֹקֶת, שֶׁכְּבָר זֶה בְיָדָם סִרְחוֹן רְבִיעִי, חָטְאוּ בָעֵגֶל, "וַיְחַל מֹשֶׁה", בַּמִּתְאוֹנְנִים "וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה, בַּמְּרַגְּלִים, "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה' וְשָׁמְעוּ מִצְרַיִם", בְּמַחֲלָקְתּוֹ שֶׁל קֹרַח נִתְרַשְּׁלוּ יָדָיו, מָשָׁל לְבֶן מֶלֶךְ שֶׁסָּרַח עַל אָבִיו, וּפִיֵּס עָלָיו אוֹהֲבוֹ פַּעַם וּשְׁתַּיִם וְשָׁלֹשׁ, כְּשֶׁסָּרַח רְבִיעִית, נִתְרַשְּׁלוּ יְדֵי הָאוֹהֵב הַהוּא, אָמַר עַד מָתַי אַטְרִיחַ עַל הַמֶּלֶךְ? שֶׁמָּא לֹא יְקַבֵּל עוֹד מִמֶּנִּי.

משה עובר משבר רביעי תוך זמן קצר מול עם ישראל. פעם אחר פעם הוא מצליח בתפילתו ובתחנוניו לקב"ה למנוע כליה, אך הוא לא בטוח שהוא יצליח בפעם הרביעית. זה הדבר החשוב בעיניו עכשיו – להצליח לשמור על עם ישראל. לא הכבוד שלו, לא קריאת התיגר על מנהיגותו ועל כהונת אחיו, לא אלה חשובים לו. שלומם של כלל ישראל, בזה הוא מתעסק לפני הכל.

עוד מהאתר

שיא השגרה

אתה צריך פסק זמן

אדם כי יקריב מכם

להעלות נר תמיד

טוב לחיות מחוץ לגן עדן

פרשת שופטים: שום תשים עליך מלך

מדוע חיכה משה?

לאחר שמשה נפל על פניו, היה מצופה ממנו לטפל באבחת חרב בתלונתם של קרח ועדתו. לכאורה, משה היה צריך לחתור לבירור הסוגייה מיד, בלי שאנשים נוספים יצטרכו לשלם מחיר. על משה היה להפריך מיד את הספק שניסו קורח ועדתו להטיל בקב"ה ובמשה ואהרון. אבל משה בחר שלא. הוא הודיע להם: "בֹּקֶר וְיֹדַע ה' אֶת-אֲשֶׁר-לוֹ וְאֶת-הַקָּדוֹשׁ, וְהִקְרִיב אֵלָיו…. וְשִׂימוּ עֲלֵיהֶן קְטֹרֶת לִפְנֵי ה', מָחָר". למה משה מחכה לבוקר? מדוע לדחות את הפתרון?

אור החיים הקדוש (1696-1743, מרוקו וארץ ישראל) מציע שלושה תירוצים שונים לתמיהתנו, ואתמקד בשניים מהם. הראשון מעט טכני. לדבריו, קרח ועדתו חלקו על הכהונה הגדולה, ומשה ביקש שהמבחן יהיה בפעולה הנוגעת לכהונה הגדולה – הקטרת הקטורת. ככל הנראה, מעמד המחלוקת אירע לאחר הקטרת הקטורת של בין הערביים. הפעם הבאה שבה מקטירים קטורת היא בבוקר, ולכן רק אז יוכלו להיבחן החולקים על משה:

"בקר ויודע וגו'" – טעם אומרו בוקר וגו' ולא עשה המבחן באותו זמן עצמו, אולי שכבר נעשה קטורת של בין הערבים שבו המבחן, עוד שלא יחשדוהו שעשה המבחן בזמן בלתי הגון שהוא בין הערבים שאינו זמן הרצון, וכמאמרם ז"ל בזוהר הקדוש שהוא זמן תגבורת הדינים. עוד נתכוון בזה איש האלקים לתת להם זמן הלילה להתבונן במעשיהם אולי יכירו כי לא טוב עושים ויחזרו בתשובה".

הטענה השנייה מגיעה מתחום נפש האדם. משה נותן לקרח ועדתו הזדמנות להירגע. משה כמו אומר: "תשנו על זה ותחזרו מחר", בתקווה שהמחשבות הרעות יעברו, המחלוקות הקשות יתמתנו, השכל יגבר על הרגש העז. מי יודע, אולי אש המחלוקת תשכך והם אפילו יחזרו בתשובה. עצה זו של משה הצילה את און בן פלת; לפי המדרש, הוא ומשפחתו לא נפגעו, כי ההמתנה לבוקר לצד אשתו אפשרה לה להציל אותו.

שכרות המחלוקת

במדרש מובאת סיבה נוספת להחלטת משה לדחות את הטיפול בקרח ועדתו. לכאורה, מדובר בסיבה טכנית – אך רק לכאורה. לדברי המדרש, משה חשש שמא מתוך האכילה והשתייה של האנשים גבה ליבם, והם נמצאים במצב שכרות. במצב שכרות אי אפשר לערוך "מבחן כהונה", כיוון שלשם כך חייבים להיות צלולים בדעה:

מהו בקר וידע ה', אמר משה שעת שכרות הוא ואתם שכורים, ושמא מתוך האכילה ושתייה גבה להם, ולכך אמרו הדברים האלו, אבל למחר כיון שיצא היין מגופם יהיה להם דעת טובה ויחזרו בהם, לכך נתן להם המתנה עד בקר, אמר להם כשם שאי אפשר בלא בקר, כך אי אפשר לישראל שלא יהיה אהרן כהן גדול שהקב"ה נתן לו הכהונה ולא אני. (מדרש אגדה במדבר, שם)

רש"י מביא את דברי המדרש בפירושו בנוסח מעט שונה. הוא לא קובע ממה היו האנשים שיכורים, אלא רק מציין שהמצב שהיו בו היה מצב של שכרות. לא רק קרח ועדתו היו שיכורים:

"בקר וידע וגו'" – עַתָּה עֵת שִׁכְרוּת הוּא לָנוּ וְלֹא נָכוֹן לְהֵרָאוֹת לְפָנָיו, וְהוּא הָיָה מִתְכַּוֵּן לִדְחוֹת שֶׁמָּא יַחְזְרוּ בָהֶם.

רש"י משתמש במונח "לנו". כלומר, משה כולל את עצמו ואת אהרון בהגדרה זו. למה הכוונה? הרב שבתאי משורר פס (1641-1718, פולין), בפירושו שפתי חכמים, מסביר למה התכוון רש"י. ראו איזו מתיקות ואיזו ישירות:

"עתה עת שכרות" – שהיו עוסקין במחלוקת כל היום, לכך אמר עת שכרות היא לנו כמו שמצינו ושכורת ולא מיין, שמע מינה אף ע"פ שלא שתו נקראו שיכור. ותו קשה לרש"י למה לא עשה משה לעצמו דעת מיושבת.

מצב של מחלוקת הוא מצב של שכרות. לא שכרות חלקית, אלא שכרות מלאה ואולי משכרת אף יותר משכרות במובנה הרגיל. כאשר אתה בתוך מחלוקת, אתה לא פועל ולא חושב באופן שכלי וברור. אתה חסר מודעות לצרות ולהרס שאתה גורם.

במצב של מחלוקת, שני הצדדים לא יכולים ליישב את דעתם, מבלי לקחת פסק זמן מהמחלוקת ולנסות לחכות לבוקר. מצב של מחלוקת מביא אותך לחוסר חיבור עם המציאות. לפתע אתה מונע רק מדבר אחד – לפגוע באחר ולנצח.

אני יכול להעיד מכלי ראשון שבמחלוקת אתה במצב חמור הרבה יותר משכרות. אתה פוגע באחר, ואתה שיכור מכוח הפגיעה בו. אתה לא מסוגל לחשוב באופן בהיר וברור במציאות מעורפלת כזו. אתה לא מסוגל לקבל החלטות על פי השכל הישר. במקרים כאלה – עזוב את ההגה, אתה שיכור. עדיף להקפיא את המחלוקת וללכת לישון עד הבוקר.