מוקדם ומאוחר במעשה קרח

פרשת 'קרח' פותחת בהתקוממות כנגד משה. קרח ועדתו באים בטענה כנגד סמכות הנהגת משה ומנהיגותו:

..רב לכם, כי כל העדה כלם קדשים ובתוכם ה', ומדוע תתנשאו על קהל ה' (ט"ז, ג').

על מנת להבין את סיבת מעשהו של קרח אפשר להסתכל על המאפיינים באישיות שלו – ויש במדרשים ובפרשנים עיסוק סביב נושא זה (גאווה, עושר, ידענות), אולם ניתן גם לבדוק האם למעשהו היה גורם חיצוני, האם היו אירועים שהתרחשו במחנה ישראל שהובילו אותו למעשהו, ואם כן – מהם?

האם יש מוקדם ומאוחר בתורה?

על מנת לעשות כן, אנחנו קודם צריכים להבין מתי התרחשה פרשת קורח? ושאלה זו מכניסה אותנו למחלוקת בין ראשוני הפרשנים סביב השאלה כיצד מופיעות הפרשיות בתורה, האם יש סדר ברור וכרונולוגי או לא? האם הכלל 'אין מוקדם ומאוחר בתורה' הוא הקובע או שיש דרך להסביר את סדר הפרשיות והאירועים גם ללא שימוש בכלי זה?

אך לפני כן – מהיכן הגיע המושג אין מוקדם ומאוחר בתורה?  בחיבור שנקרא 'משנת רבי אליעזר' המיוחס לר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי, מביא ר' אליעזר 32 מידות שההגדה נדרשת בהם, ל"ב כלים על מנת לדרוש דברי הגדה מהפסוקים בתורה. שתי המידות האחרונות הן: מוקדם שהוא מאוחר בעניין ו- מוקדם שהוא מאוחר בפרשיות:

משלשים ושלש מדות ההגדה נדרשת בהן: מריבוי, ממיעוט, מריבוי אחר ריבוי, ממיעוט אחר מיעוט, מקל וחומר מפורש, מקל וחומר סתם, מגזירה שווה, מבניין אב, מדרך קצרה, מדבר שהוא שנוי, מסדור שנחלק, מדבר שהוא בא ללמד ונמצא למד, מכלל שאחריו מעשה ואינו אלא פרטו שלראשון, מדבר הנתלה בקטן ממנו להשמיע את האוזן כדרך שהיא שומעת, משני כתובים המכחישים זה את זה עד שיבוא שלישי ויכריע ביניהן, מדבר מיוחד במקומו, מדבר שאינו מתפרש במקומו ומתפרש במקום אחר, מדבר שנ' במקצת ונוהג בכל, מדבר שנ' [שנאמר] לזה והוא הדין לחברו, מדבר שנ' [נאמר] לזה ואינו ענין לו אבל הוא ענין לחברו, מדבר שהוקש לשתי מדות ואתה נותן לו כח היפה שבשתיהן, מדבר שחברו מוכיח עליו, מדבר שהוא מוכיח לחברו, מדבר שהוא בכלל ויצא מן הכלל ללמד על עצמו, מדבר שהוא בכלל ויצא מן הכלל ללמד על חברו, ממשל, מרמז, מכנגד שבו, מלשון גימטריא, [מחילוף האותיות], מלשון נטריקון, ממוקדם ומאוחר שהוא בענין, ממוקדם ומאוחר שהוא בפרשיות.

שתי מידות אלו עוסקות במקרים בהם פרשייה או נושא בתורה לא תואם את המקום בו הוא נאמר – הן מבחינת העניין, התוכן והן מבחינת סדר האירועים.

גם במדרש ספרי על ספר במדבר, שהוא מהמדרשים הקדומים ביותר (מאה 2 לספירה), ישנה התייחסות לכך ואומר המדרש:

וידבר ה' אל משה במדבר סיני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים בחדש הראשון לאמור…- בגנות ישראל הכתוב מדבר שהיה להם אחד עשר חדש שהיו חונים לפני הר סיני. וללמדך שאין מוקדם ומאוחר בתורה שבתחילת הספר הוא אומר וידבר ה' אל משה במדבר סיני באהל מועד [בחדש השני], וכאן הוא אומר בחדש הראשון ללמדך שאין מוקדם ומאוחר בתורה. רבי אומר אין צריך שהרי כבר נאמר ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה עד בואם אל ארץ נושבת ועדיין לא אכלו, ללמדך שאין מוקדם ומאוחר בתורה:

עוד מקום בו בעלי המדרש הסבירו בדרך זו היא במדרש רבה על ספר קהלת בו דן בעל המדרש במקרים שונים המצריכים התייחסות לסדר האירועים המתואר בהם, ולמשל:

…תני רבי ישמעאל (שמות ט"ו) אמר אויב ארדוף אשיג. זה היה ראוי להיות תחילת השירה, ולמה נכתב כאן? אלא שאין מוקדם ומאוחר בתורה.

ודכוותיה: (ויקרא ט') ויהי ביום השמיני , זה היה ראוי להיות תחילת הספר, ולמה נכתב כאן?  אלא שאין מוקדם ומאוחר בתורה.

ודכוותיה: (דברים כ"ט) אתם נצבים היום, זה היה ראוי להיות תחילת הספר,  אלא שאין מוקדם ומאוחר בתורה.

חשיבות השאלה היא משום שישנם מקומות בהם סדר האירועים משמעותי על מנת להצליח להבין בצורה נכונה את מה שמספרת התורה. דוגמא למקום כזה הוא הציווי על בניית המשכן, כאשר ההבנה של ציווי זה מושפעת מהשאלה מתי היה חטא העגל?

התשובה משפיעה על ההבנה האם המשכן היה כפרה לחטא (אם החטא התרחש לפני הציווי, רש"י) או שהמשכן מלכתחילה היה רצון של הקב"ה (אם החטא היה אחרי הציווי על המשכן, רמב"ן).  אירוע נוסף שבו נדרש לשאלה זו הוא חטאו של קורח, כאשר ההבנה של זמן האירוע יכולה לשפוך אור על מה הוביל את קורח למעשהו.

עוד מהאתר

דברי התוכחות של משה

בקשו אחוזה בארץ לא להם

לבוא עם העם או להביא את העם?

צהר תעשה לתיבה

להחשיך את האור, להאיר את החושך

כל אמות הארון שבורות

סדר האירועים בספר במדבר:

נעיין בדברי ארבעה מפרשני התורה על מנת להבין את ההסתכלות שלהם על הכלל של מוקדם ומאוחר, וכיצד הדבר מתבטא בהבנה שלהם את חטאו של קורח, אך קודם ננסה להבין את לוח הזמנים המופיע בספר במדבר:

האירוע המוקדם ביותר בספר הוא חנוכת המשכן ומתנות הנשיאים (לדעה שאומרת ששניהם היו באותו הזמן), שנעשית בחודש הראשון בשנה השנייה לצאת בני ישראל ממצרים, לאחר מכן יש את הציווי על הפסח שגם קורה בחודש הראשון והחג עצמו הוא בארבע עשר בו ואז גם מצווים על פסח שני.

האירוע הבא הוא המפקד שמתרחש באחד לחודש השני בשנה השנית, ואז מסופר על הקדשת הלווים לעבודה במשכן, דבר שנחלקו הדעות בגמרא (זבחים קט"ו) האם קרה במעמד הר סיני או בחנוכת המשכן – וכל נושאים אלו נכתבים לפני חנוכת המשכן.

ואז, בעשרים לחודש השני נוסעים בני ישראל מהר סיני. (מבחינת האירועים מתרחשים חטא המתאוננים וקברות התאווה) , אפשר להוסיף למניין הזמנים הזה את חטאה של מרים ושבעה ימים שבו היא מסוגרת והעם לא זז, וכן את  שליחות המרגלים שלקחה עוד 40 יום – כאשר בני ישראל כבר נמצאים בדרומה של ארץ ישראל, אזור מדבר פארן, וכך מבלי לחשב את זמני ההליכה אנו מגיעים לפרשת קורח שאמורה להתרחש במינימום באזור אמצע החודש הרביעי בשנה השנייה – כמובן בתנאי שהיא נאמרה במקום שבו נכתבה.

אין מוקדם ומאוחר בתורה

מכאן נראה את שיטות הפרשנים על החטא ועל הכלל של מוקדם ומאוחר.

שיטת ר' אברהם אבן עזרא ורש"י:

האבן עזרא משתמש בכלל זה באופן גורף במקומות רבים, והוא משתמש בו על מנת להסביר בעיות ברצף האירועים. את אירועי קרח ועדתו הוא מסביר גם כן בדרך זו:

זה הדבר היה במדבר סיני כאשר נתחלפו הבכורים ונבדלו הלווים, כי חשבו ישראל שמשה אדונינו עשה זה מדעתו לתת גדולה לאחיו, גם לבני קהת שהם קרובים אליו, ולכל בני לוי שהם ממשפחתו. והלווים קשרו עליו בעבור היותם נתונים לאהרן ולבניו. וקשר דתן ואבירם בעבור שהסיר הבכורה מראובן אביהם ונתנה ליוסף, אולי חשדוהו בעבור יהושע משרתו. גם קרח בכור היה, כי כן כתוב (שמות ו':כ"א). ודגל ראובן חונה בנגב (במדבר ב':י'), וקרח בנגב המשכן, כי הוא מבני קהת (במדבר ג':כ"ט). ואלה נשיאי עדה היו בכורים, והם היו מקריבין את העולות, על כן לקחו מחתות (במדבר ט"ז:י"ז-י"ח).

אם כן, מבחינת הזמנים האירוע היה במדבר סיני עוד לפני חטא המרגלים, כחלק מהחלפת הבכורים בלוויים. לגבי  אירוע הקדשת הלוויים חלוקות הדעות בגמרא הם היה במעמד הר סיני או שבחנוכת המשכן – אך בכל מקרה הדבר היה לפני המפקד ולפני חטא המרגלים – ואירוע זה הוא שהניע את קורח ועדתו:

בני ישראל חשבו שהקדשה זו הייתה נפוטיזם של משה לתת שררה למשפחתו, הלוויים עצמם התמרדו מהכפפתם לכוהנים (צריך לזכור שהיו בסך הכול ארבעה כוהנים והם כולם משפחת אחי משה), דתן ואבירם התמרמרו שהסיר את הבכורה מראובן והעבירה לשבט יוסף (יהושע היה משבט אפרים – מבני יוסף) ונשיאי העדה היו בכורים שעם הקדשת הלוויים הוסרה מהם הזכות לעבוד בקודש (במסכת זבחים קיב: עד שלא הוקם המשכן היו הבמות מותרות והעבודה בבכורות).

אם כן – לשיטת האבן עזרא האירוע  שהשפיע על החטא היה הקדשת הלוויים וכל הפרשה התרחשה בחודש הראשון לאחר חנוכת המשכן.

שיטת רש"י: רש"י לא מדבר במפורש כאן על עניין המוקדם ומאוחר, אך הוא במקומות אחרים משתמש בכלל הזה על מנת להסביר סדר של אירועים והתרחשויות, בדומה לשיטת האבן עזרא.

לגבי מעשה קורח רש"י מביע הסכמה לשיטת המדרש בתנחומא שהבאנו לעיל, שקורח נחלק על עניין נשיאות אליצפן על משפחות הקהתי:

ומה ראה קרח לחלוק עם משה? נתקנא על נשיאותו של אליצפן בן עוזיאל, שמינהו משה נשיא על בני קהת על פי הדיבר…

נשיאות זו מתוארת כחלק ממפקד הלוויים וחלוקת האחריות שלהם בכלי המשכן, ולכן ברור שהדבר מתרחש בזמן שבין חנוכת המשכן ובין היציאה למסעות – משמע בחודש הראשון בשנה השנית, וגם זה היה לפני חטא המרגלים.

כל התורה כסדר

שיטת הרמב"ן: הרמב"ן כתפיסתה עקרונית לא שש להשתמש בכלל המוקדם והמאוחר וכך מובאת דעתו בפרשה שלנו:

על דעתי כל התורה כסדר זולתי במקום אשר יפרש הכתוב ההקדמה והאחור, וגם שם לצורך ענין ולטעם נכון. אבל היה הדבר הזה במדבר פארן בקדש ברנע אחר מעשה המרגלים.

אם כן, כתפיסה עקרונית, אומר הרמב"ן, אין מוקדם ומאוחר בתורה והתורה כתובה כסדרה – אלא אם כן הכתוב במפורש אומר אחרת ובמקרה כזה צריך להסביר מדוע הדבר נעשה, דוגמא לכך היא פרשנותו לספר במדבר ט', א':

בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים בחדש הראשון – מכאן אמרו חכמים (ספרי במדבר ט':א'): אין מוקדם ומאוחר בתורה. וטעם האיחור הזה היה כי כאשר בא הספר הזה הרביעי להזכיר המצות שנצטוו ישראל במדבר סיני לשעתם, רצה להשלים ענין אהל מועד ותקונו כל ימי המדבר, והזכיר תחלה הדגלים ומקום האהל ומעמד משרתיו ותקון המשמרות למשאו לכל עבודת האהל, והזכיר קרבנות הנשיאים שהביאו העגלות אשר ישאו אותו בהן כל עת היותם במדבר, והשלים קרבנותם בחנכת המזבח שהיו מאחד בניסן או (שקודם) שאחר לכן, ואחר כך שב להזכיר אזהרה שהזהיר אותם שלא ישכחו מצות הפסח. ועל דעת רבותינו לא נהגה במדבר אלא בשנה זו בלבד לפי שלא מלו במדבר, והיתה מילת זכרים ועבדים מעכבת בהם.

אם כן, חטא קורח באמת היה במקומו – לאחר פרשת המרגלים, אך מה הסיבה לחטא? כאן הרמב"ן משלב בין דברי רש"י והאירועים שהתרחשו לפני החטא:

הנכון בדרש: שכעס קרח על נשיאות אלצפן כמאמר רבותינו (תנחומא קרח א׳), וקנא גם באהרן, כמו שנאמר: ובקשתם גם כהונה (במדבר ט״ז:י׳). ונמשכו דתן ואבירם עמו, ולא על הבכורה, כי יעקב אביהם הוא אשר נטלה מראובן ונתנה ליוסף, אבל גם הם אמרו טענתם: להמיתנו במדבר (במדבר ט״ז:י״ג), ולא אל ארץ זבת חלב ודבש הביאתנו (במדבר ט״ז:י״ד).

והנה ישראל בהיותם במדבר סיני לא אירע להם שום רעה, כי גם בדבר העגל שהיה החטא גדול ומפורסם היו המתים מועטים ונצלו בתפלתו של משה שהתנפל עליהם ארבעים יום וארבעים לילה, והנה היו אוהבים אותו כנפשם ושומעים אליו, ואלו היה אדם מורד על משה בזמן ההוא היה העם סוקלים אותו, ולכן סבל קרח גדולת אהרן, וסבלו הבכורים מעלת הלוים וכל מעשיו של משה. אבל בבואם אל מדבר פארן, ונשרפו באש תבערה ומתו בקברות התאוה רבים, וכאשר חטאו במרגלים לא התפלל משה עליהם ולא בטלה הגזרה מהם, ומתו נשיאי כל השבטים במגפה לפני י״י ונגזר על כל העם שיתמו במדבר ושם ימותו, אז היתה נפש כל העם מרה, והיו אומרים בלבם כי יבואו להם בדברי משה תקלות. ואז מצא קרח מקום לחלוק על מעשיו, וחשב כי ישמעו אליו העם.

סיבת החטא הייתה נשיאות אליצפן, אך קורח ידע שהוא לא ישמע על ידי העם ולא ילכו איתו ולכן הוא שמר את הכעס הזה בליבו עד אחרי חטא המרגלים. חטא המרגלים הגיע לאחר קברות התאווה והמתאוננים, לאחר שהקב"ה העניש את העם , לאחר שהעם חש שמשה לא הגן עליהם בשני החטאים האלו. לאחר חטא המרגלים נוסף על כך גם העונש למות במדבר ולא להיכנס לארץ, וכך הרגיש קרח שיש קרקע מספיק פורייה למהלך שלו נגד משה.

למעשה האירועים שהשפיעו היו מוקדמים יותר: נשיאות אליצפן, עונשי הקב"ה, העברת הבכורים מתפקידם, אולם רק לאחר חטא המרגלים נוצרה סיטואציה שבה התחושות הללו יכלו להתפרץ החוצה.

בסדר הגון ונאות – שיטת האברבנאל

נתעמק קצת יותר בדברי האברבנאל אשר מציג שיטה שלא מתבססת רק על הסדר הכרונולוגי של האירועים כמדד לסדר הופעתם בתורה, והוא מתייחס בפרשה שלנו לדברי האבן עזרא:

...אלה דברי הראב"ע נמשך לדעתו שאין מוקדם ומאוחר בתורה ושלא נכתבו פרשיותיה על סדר הזמנים והוא דעת בלתי נכון ולא אמתי כי דברי התורה באו כלם בסדר הגון ונאות ונכתבו בה הדברים בחכמה רבה.

האברבנאל  נראה כמתנגד באופן עקרוני לשיטת האבן עזרא ולדעתו שיש מוקדם ומאוחר, אולם במקום אחר (במדבר ט', א') הוא כותב דברים הנראים כהפוכים:

וידבר ה' אל משה במדבר סיני בשנה השנית עד וביום הקים את המשכן: אם היו פרשיות של תורה כתובות בסדר זמניהם היה ראוי שתהיה כתובה זאת הפרשה קודם מנין העם ועניני הלוים כיון שהיא היתה בי"ד לחדש הראשון בערב פסח כאשר שאלו הטמאים לנפש אדם למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה' במועדו ומנין העם וענין הלווים היו בחדש השני ומכאן ארז"ל אין מוקדם ומאוחר בתורה.

הרב ממשיך ומציג את דעת הרמב"ן ומתנגד להם:

והרמב״ן נתן טעם בזה האיחור כי כאשר בא ספר הד׳ הזה להזכיר המצוות שנצטוו ישראל במדבר סיני לשעתם רצה להשלים מנין אהל מועד ותקונו כל ימי המדבר והזכיר תחלה הדגלים ומקום האוהל ומעמד משרתיו ותקון המשמרות למשא. והזכיר קרבנות הנשיאים שהביאו העגלות אשר ישאו בהם כל ימי היותם במדבר והשלים קרבנותם בחנוכת המזבח והוא מא׳ מניסן ואחר כך שב להזכיר האזהרה שהזהיר אותם שלא ישכחו מצוות הפסח וכמו שכתב בפירושו ואין דבריו אלה נכונים בעיני.

לאחר מכן מציג האברבנאל את דעתו:

אבל אמיתת העניין הוא שרצתה התורה לספר מה שנעשה בהיותם בהר סיני בספרים הקודמים ובספר הד' בא לספר מה שנעשה אחר כך בשנה השנית בחדש השני משם והלאה ולכך זכר ראשונה מנין העם שהיה בחדש השני מהשנה השנית. ואחרי ענין הלווים ולקיחתם תחת הבכורות שהיה גם כן באותו חדש שני אחר מנין העם וענין הדגלים ומשמרות הלווים ומשאם שכל זה נתקן וסודר בחדש השני ההוא ואחר כך חנוכת המזבח מהנשיאים שהיה גם כן אחרי מנין העם כמו שביארתי במקומו. והמשיך לזה מדרגת משה רבינו במקום נבואתו ומדרגת אהרן גם כן בחכמתו ובמקומו המיוחד אליו ולזרעו וטהרת הלווים וחינוכם ומקום עבודתם. וזכר אחר כל זה ענין אחר שנעשה באותו חדש השני מהשנה השנית והוא שעשו ישראל את הפסח במועדו שהיה בחדש ניסן ושהיו אנשים שהיו טמאים לנפש אדם וצווה ית' שיעשו פסח שני בחדש השני. הנה א"כ נכתב כאן הספור הזה להודיע שבחדש שני ההוא צווה יתברך לעשות פסח שני לטעמים ההם ולא היה אם כן בזה דבר מוקדם ומאוחר אשר לא כסדר כי עם היות טומאתם אשר סבבה הדבר הזה בחדש הראשון הנה מצות הפסח השני שנתחדשה עתה היה שיעשוהו בחדש השני ולא בא אם כי הכתוב הזה להודיענו שצווה השם שיעשו הפסח במועדו אבל היה זה הקדמת ידיעה שלפי שצווה יתברך בזמן החג שיעשו את הפסח וקרה שהיו שם אנשים טמאים לנפש אדם בא עליו הדבור שיעשו את הפסח בחדש השני וזהו החידוש שנתחדש בחדש השני ההוא אשר בעבורו נכתב אותו ספור במקום הזה.

אברבנאל בעצם מסביר את סדר הדברים – שנראה לא כסדר הכרונולוגי של האירועים, ועדיין טוען שלא מדובר כאן על מוקדם ומאוחר! ונראה כאילו הדברים סותרים את מה שהוא כותב בפרשתנו בנגד האבן עזרא! כיצד ניתן להסביר זאת?

נראה שצריך לשים לב לשני דברים – גם לתוכן דבריו אבל גם למידות שמהן התחלנו: המידות של רבי אליעזר מתייחסות למוקדם ומאוחר בפרשיות ו- למוקדם ומאוחר בעניין. אם מסתכלים על דבריו בפרשתנו הוא כותב:  כי דברי התורה באו כלם בסדר הגון ונאות ונכתבו בה הדברים בחכמה רבה – אם שמים לב הוא לא מדבר על סדר כרונולוגי כמו שהרמב"ן אומר: על דעתי כל התורה כסדר זולתי במקום אשר יפרש הכתוב ההקדמה והאחור. הרמב"ן מתייחס בפירוש לסדר כרונולוגי- ההקדמה והאחור, ולכן כאשר התורה מציינת סדר זמנים אחר אז צריך להסביר את השינוי.

לעומת זאת האברבנאל מתייחס לסדר ענייני – דברי התורה באו בסדר הגון ונאות – יש הגיון בסדר של התורה ולכן הכול כסדר ואין צורך להשתמש במוקדם ומאוחר.

כאשר דנים בנושא מסוים, לא מין הנמנע להקדים לו הקדמה או לקשור את האירוע בדברים נוספים שהתרחשו באותו הזמן,  ולכן כאשר מתואר דבר הנראה כלא מזמנו – המטרה היא לא לדון בנושא עצמו , אלא לתת הקדמה או לתת הקשר לנושא העיקרי. אם נתאר זאת בדרך אחרת- זה לא שיש כאן נושא חדש אלא התורה כאילו פותחת סוגריים ומספרת על עוד דבר או נושא שקשור מבחינה עניינית או מבחינה זמנית בנושא העיקרי בו היא דנה.

כאשר הוא מפרש את במדבר ט', א' הוא מתייחס לעניין : עניין הלווים, עניין פסח, עניין פסח שני וכו'.. ז"א הסדר הנכון של הדברים הוא הסדר הכרונולוגי אלא שיש עניינים נוספים שהיו קשורים בזמן הזה ולכן היא מזכירה אותם כדי לתת הקשר לנושא העיקרי או המשני. ולכן כאשר מדברים על עניין פסח צריך להמשיך לדבר על פסח שני כי נושא זה עלה באותו זמן ובעקבות הציווי על פסח, ולכן הוא מוזכר.

לגבי מיקום פרשת קרח הארבנאל כותב:

…כל אלה דברי הראב״ע נמשך לדעתו שאין מוקדם ומאוחר בתורה ושלא נכתבו פרשיותיה על סדר הזמנים והוא דעת בלתי נכון ולא אמתי כי דברי התורה באו כלם בסדר הגון ונאות ונכתבו בה הדברים בחכמה רבה. והנה קרח התעורר במחלקתו אחרי מנין העם וסדור הדגלים כי להיות דתן ואבירם שכנים לקרח בדגלים נתחברו במעשה הזה. ואחר שנמנו הלוים ונתנו לאהרן ולבניו לעבוד עבודת הקדש קנאו כלם להיות נתונים נתונים לאהרן ולבניו. וכאשר בא אחר זה ענין המרגלים ונודע להם שכל העם היוצא ממצרים הזכרים ימותו במדבר. היה להם פתחון על כל דבר ודבר להתרעם ולומר שהוציאם ממצרים להמיתם במדבר ושלא הביאם אל הארץ. הנה אם כן באו הפרשיות כלם על סדר הזמנים והמשך המעשים כראוי. והנה קרח ועדתו סדרו לא לבד מחלוקת אחד כי אם שלשה מחלוקת כפי נושאיהם. המחלוקת הראשון היה לקרח לכהונה גדולה והיתה טענתו שלהיות ללוי אשר בחר השם ארבעה בנים עמרם ויצהר וחברון ועוזיאל. והיה שניתן המלכות למשה שהיה בן עמרם בכור לוי. היה ראוי שהבן השני ללוי והוא יצהר יזכה לכהונה גדולה וקרח היה בן בכור ליצהר א״כ הוא היה ראוי להיות כ״ג והמחלוקת והתרעומת השני היה לבכורות ישראל שהוסרה מהם עבודת המקדש וניתנה ללוים ובזה היה להם כדי בזיון וקצף כי הם היו מקריבים תחלה זבחים ועולות בראש העם ומשה נתן כבודם למשפחתו בני לוי. והמחלוקת והתרעומת הג׳ היה לבני ראובן לומר שמשה הסיר מהם כבוד הבכורה והממשלה ונתן המלכות והראשיות בדגלים לבני יהודה ובמחלוקת הארץ חלק הבכורה לבני יוסף וכבר נזכרו שלשת התרעומות האלה בכאן.

אם כן, סובר האברבנאל כרמב"ן – ההתמרמרות של קורח החלה עוד לפני אך רק לאחר חטא המרגלים ניתן לו פתח וקהל לפעול כנגד משה.

סיכום השיטות:

זמנה של הפרשה משפיעה על הבנת הגורם למעשי קרח ועדתו. מבחינת זמנה של הפרשה מצאנו דעות חלוקות, מצד אחד שיטת ראב"ע ורש"י המסבירים שמעשה קרח היה לפני חטא המרגלים במדבר סיני, או לאחר חנוכת המשכן ולפני המסעות. מהצד השני ראינו שהרמב"ן ודון יצחק אברבנאל מתייחסים לזמן המעשה על פי מקום כתיבתו- לאחר חטא המרגלים ועונשם של בני ישראל שלא להיכנס לארץ.

מבחינת הסבר מעשהו של קרח, רש"י וראב"ע מתייחסים לרצונו של קרח בנשיאות ולהתמרמרות על הכפפת הלויים לכהנים ולכן ממקמים את המעשה בזמן שקראו אירועים אלו. לעומתם הרמב"ן ואברבנאל, גם אם הם מסכימים על הגורמים הראשוניים לכעסו של קרח, הם סוברים שהיה צריך להיות אירוע גדול יותר שיגרום לעם לקבל את טענותיו, ולכן הסיבה לכך שהתפרצה מחלוקת זו כעת היא העונש בעקבות חטא המרגלים.

ברוך ה' לעולם אמן ואמן.