כל משבר פתיר- כמעט…

נוסחת "דקל-כהן" היא שם קוד שניתן לנוסחה שעיגנה בתוכה הסכמות מורכבות, על אחת מהסוגיות הבוערות ביותר בישראל – הקרקעות בנגב. המלאכה לגבש נוסחה המקובלת על כל הצדדים הרלוונטיים, כאשר תהום פעורה ביניהם, ארכה כמעט שנה. במטה היישום להסדרת התיישבות הבדואים בנגב נשמעו לא פעם קולות של "זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי". לא מעט אנשים עם לא מעט אינטרסים נטלו חלק בתהליך, אבל בסופו של דבר אלוף (במיל') דורון אלמוג הצליח להביא להסכמה המורכבת הזאת. מסיבות אחרות, שלא כאן המקום לפרטן, המתווה לא יצא לפועל.

מאז, המקרה הזה משמש מקרה בוחן, שממנו למדתי כי אפשר לפתור כל דילמה מקצועית במגזר הציבורי. עם זאת, ישנו מקרה בלתי פתיר: כאשר למחלוקת בין הצדדים חודרים רגשות שליליים כשנאה וקנאה. במקרה כזה הסיכוי לפתור את המשבר נמוך. יתר על כן, גם אם יימצא פתרון כלשהו – הוא לא יתקיים לאורך זמן.

בני קרח – לא מתו?

פרשת "קרח" היא אחת הפרשות הדרמטיות ביותר. בפעם הרביעית, קבוצה מבני ישראל יוצאת נגד הקב"ה ומשה, והתגובה לדברים קשה. קרח ועדתו, עם דתן ואבירם, מתלוננים על משה על לקיחת השררה:

וַיִּקָּהֲלוּ עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב-לָכֶם–כִּי כָל-הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים, וּבְתוֹכָם  ה'; וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ, עַל-קְהַל ה'. וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה, וַיִּפֹּל עַל-פָּנָיו. (במדבר טז, ג-ד)

לפרשה הזאת צדדים רבים, אך כאן נעסוק בבניו של קרח. בסיומה של הפרשיה הטרגית הזאת, התורה מציינת את העונש הקשה וחסר התקדים שהוטל על קרח, בני ביתו ועדתו:

וַתִּבָּקַע הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר תַּחְתֵּיהֶם. וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת-פִּיהָ, וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת-בָּתֵּיהֶם, וְאֵת כָּל-הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח, וְאֵת כָּל-הָרְכוּשׁ. וַיֵּרְדוּ הֵם וְכָל-אֲשֶׁר לָהֶם, חַיִּים–שְׁאֹלָה; וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ, וַיֹּאבְדוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל…. (במדבר טז, לא-לג)

התורה כותבת באופן מפורש ש"כל האדם אשר לקרח" נספו איתו יחד באירוע הזה. לכאורה גם בניו נכללים בביטוי זה, אך בפרשת פנחס התורה מציינת במפורש: "וּבְנֵי-קֹרַח, לֹא-מֵתוּ" (במדבר כו, יא). אם כך, מה עלה בגורלם של קרח – ומדוע?

עוד מהאתר

בין מעשה פרה לעגל

הפחד ועונשו

משכן לכתחילה או בדיעבד?

בין המקדש והמשפט

שתי גאולות מצרים

החובה לשאול

הם היו בעצה תחילה

הרמב"ן בפרשתנו "עושה סדר" בדברים ומבאר:

 "ואת כל האדם אשר לקרח" – קנה לו עבדים ושפחות ובני בית היו לו, מצריים וכושיים וכנעניים קניין כספו, ונענשו בכלל הרכוש שלהם שהם לקו בגופם ובממונם. ואולי גם מישראל היו בביתו גרים ותושבים, ונמשכו אחר עצתו ונענשו. כי איננו רומז לזרעו, דכתיב: "ובני קרח לא מתו", כי היו גדולים צדיקים וטובים וזכותם עמדה להם. (במדבר טז, לב)

על פי הרמב"ן, בניו של קרח לא נענשו. בני ביתו של קרח, שנחשבו לרכושו, נענשו באירוע זה, ואילו בניו של קרח היו צדיקים וטובים ולא נענשו. רש"י, לעומתו, מלמד אותנו דברים שונים במקצת. הוא מציין שבתחילת הדרך, כאשר התחיל קרח את המרד שלו בקב"ה ובמשה ואהרון, בניו דווקא היו בעצה אחת איתו. עם זאת, בשלב מאוחר יותר הם "שינו כיוון" וניצלו ברגע האחרון:

 "ובני קרח לא מתו" – הם היו בעצה תחילה, ובשעת המחלוקת הרהרו תשובה בלבם, לפיכך נתבצר להם מקום גבוה בגיהינום וישבו שם.

על פי רש"י, בני קרח הרהרו תשובה בליבם, וזה מה שגרם להם לא לרדת חיים שאולה אלא להישאר במקום גבוה בגיהינום ומשם להינצל.

שנאה בפנים? אנחנו בחוץ

באיזה שלב בחרו בניו של קרח לצאת מהמחלוקת הזאת ולהרהר תשובה? ומה הרים אותם מהמקום הזה? הנצי"ב מוולוזין (1816-1893), בפירושו "העמק דבר" לפרשת פנחס, נוגע במילה אחת בלבד. זו מילה שמביאה רוע רב כל כך לעולם הזה, ולדעתי היא סוד הצלתם של בני קרח מהמחלוקת:

"ובני קרח לא מתו" – גם זה הגיע לאשר קרח השתתף עם הרשעים דתן ואבירם לעשות מחלוקת שלא לשם שמים. ע"כ נבדלו בני קרח הצדיקים ממנו ואילו היה קרח מן השרופים לחוד, כעדת קרח שמסרו נפשם על אהבת ה', יוכל להיות שבני קרח היו נמשכים אחר דעת אביהם והיו מתים גם המה. אבל אחר שקרח אביהם נמשך אחר דתן ואבירם שונאי משה. והמה בני קרח היו תלמידי משה. משום הכי לא נמשכו אחריהם ולא מתו. 

המדרשים מציינים שקרח היה מחשובי הלווים, מנושאי "ארון ה'", חכם ועשיר גדול. הוא הצליח לגרור אחריו ראשי סנהדראות, כפי שמסביר רש"י. הטענות שקורח העלה לא נראו כטענות בלתי הגיוניות. אדרבה, הוא עשה מספיק מניפולציות כדי להציג את טענותיו כהגיוניות ושכליות. עם זאת, הבעיה העיקרית בטענות קרח הייתה שהוא יצא נגד בחירתו של הקב"ה, נגד קביעתו ובחירתו בהנהגת משה ואהרון.

מתי בניו החליטו לפרוש? הם בחרו לפרוש כאשר אביהם הסיר את המסכה מעל פניו, ובחר לחבור לשונאי משה. כאשר אביהם בחר להכניס לאירוע הזה את השנאה והקנאה, הם בחרו בשכל לא להיות במשחק הזה. כל עוד היו טענות שניתן היה להבין אותן בשכל, גם אם הן הגיעו בצורת מניפולציות, הם היו איתו בעצתו. אבל כאשר השנאה נכנסה – הם יצאו.

היציאה שלהם מהתהליך הזה לא הייתה קלה ופשוטה, זה לא שמיד עם הרהורי התשובה בליבם הם חזרו לשגרה. בני קרח נשארו תלויים בין שמיים לארץ עד יציאתם המלאה החוצה, כפי שמסביר לנו מדרש אגדה לפרשת פנחס:

"ובני קרח לא מתו" – לכך נאמר פרשה זו, להודיע כח התשובה שבני קרח בתחילה היו עם אביהם, ולבסוף הרהרו כולם לעשות תשובה, והצילם הקדוש ברוך הוא, ונתבצר להם מקום בגיהינום על שלשה עמודים שלא יגיעו להם חום האש, והתחילו לומר שירה, ועליהם מפורש בספר תהלים: "למנצח על שושנים לבני קורח", שעשו לבם רך כשושנים, ומה היו אומרים: "רחש לבי דבר טוב אומר אני מעשי למלך" ומי היו?  אסיר ואלקנה ואביאסף. (מדרש אגדה במדבר כו)

משנאה לשירה

מחלוקת שעיקרה, מהותה ובסיסה רגשות שליליים אי אפשר לפתור, כיוון שלא ניתן לטפל בה בצורה מקצועית ודינה להרס. כל בעיה מקצועית אפשר לפתור ולכנס להסכמה, כל עוד היא במהותה מחלוקת עניינית ומקצועית. במקרה שכוח השנאה נכנס פנימה בעוצמה, נדרש חיתוך חיצוני מהיר, מעין התרת "קשר גורדי". לכן פתחה האדמה את פיה וסיימה את הספור באבחת חרב. מי שבוחר להיכנס למחלוקות ולאירועים שבסיסם שנאה, או כל רגש שלילי אחר, יידע שהדברים האלו לא מסתיימים בטוב. הנזק שייגרם הוא ודאי, ועוצמת הנזק תהיה על פי עוצמת השנאה הטמונה בסיפור.

בני קרח בחרו לברוח מהשנאה, אף שהיה זה נגד הצעד של אביהם. בני קרח לא פחדו מהאמת, וברגע שהבינו שבסיס המחלוקת הוא שנאה, הם הרהורי תשובה וברחו. הם הבינו שהמחלוקת שנראתה להם כעניינית אינה אלא שנאה. הם הלכו עם האמת, עשו תשובה אמיתית והביאו את עצמם ממצב של מחזיקים במחלוקת למעמד של שוררי שירים לקב"ה.

הרהורי התשובה בליבם הפכו את לבם ל"רך כשושנים", ואין תשובה הולמת מכך לשנאתו של קרח.