ותבלע אותם ואת בתיהם

פרשת קרח, העוסקת בחטאם של קרח ועדתו, מתארת את המעשה החמור – המרד בקב"ה ובמשה. במעשיהם של קרח ועדתו מתבטאות תחושות הלב של חלקים בעם ישראל אשר יוצאים לא רק נגד משה ומנהיגותו, אלא גם כנגד הקב"ה.  במחלוקת זו מתגלה לפנינו שמחנה ישראל אינו אחיד, יש אינטרסים שונים בתוך העם- ולא בכדי נקראת המחלוקת קרח ועדתו – גם בין קרח לעדתו היו מחלוקות, לכל אחד מהם אינטרס אחר ביציאתם כנגד משה.

וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת בָּתֵּיהֶם

התורה מספרת לא רק על החטא החמור, אלא גם על חומרת העונש:

(לב) וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת בָּתֵּיהֶם וְאֵת כׇּל הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח וְאֵת כׇּל הָרְכוּשׁ. (לג) וַיֵּרְדוּ הֵם וְכׇל אֲשֶׁר לָהֶם חַיִּים שְׁאֹלָה וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ וַיֹּאבְדוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל. (לד) וְכׇל יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיהֶם נָסוּ לְקֹלָם כִּי אָמְרוּ פֶּן תִּבְלָעֵנוּ הָאָרֶץ. (לה) וְאֵשׁ יָצְאָה מֵאֵת יְהֹוָה וַתֹּאכַל אֵת הַחֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ מַקְרִיבֵי הַקְּטֹרֶת. (במדבר ט"ז)

התורה מתארת עונש כפול: מאתיים וחמישים מקריבי הקטורת נשרפו באש ואילו דתן ואבירם נבלעו חיים באדמה. דגש מיוחד שמה התורה על כך שלא רק הם, החוטאים, נבלעו באדמה, אלא שכל אשר להם – ובכלל זה נשיהם, ילדיהם ורכושם. כאשר אנו מציירים בדמיוננו את תיאור הדברים, קשה שלא להתעלם מחומרת העונש שלקו בו דתן ואבירם ומהשאלה שעולה בעקבותיו:

עומדים דתן ואבירם בפתח אוהלם, סביבם נשותיהם וילדיהם, בני ישראל מקיפים אותם ואז –  מזדעזעת האדמה ונפערת. קשה שלא לחשוב על האימה שאחזה בהם ברגע זה, קשה שלא לדמיין את הניסיון להימלט ללא הצלחה ואת ניסיונות האימהות להבריח את ילדיהן – עד שנבלעו כולם באדמה.

התורה עצמה מרמזת על כך: וְכׇל יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיהֶם נָסוּ לְקֹלָם כִּי אָמְרוּ פֶּן תִּבְלָעֵנוּ הָאָרֶץ – הפסוק מתאר את בני ישראל הצופים במעשה נסים ובורחים בפחד, אך הוא מזכיר גם שהם נסו לקולם, לקול צעקותיהם של דתן, אבירם ובני משפחותיהם. בעוד שלגבי דתן ואבירם ניתן להבין שנענשו בשל מעשיהם, קשה שלא לשאול: במה חטאו הילדים?

עוד מהאתר

למען הדורות הבאים

מהמדבר לאוהל מועד

שבת וינפש

שנתן נפשו על המלאכה

לקח יעקב כל אשר לאבינו

מנהיגותו של בלק

כמה קשה המחלוקת

הרב בכור שור שם לב לקושי הזה ואומר:

בא וראה כמה קשה המחלוקת, שאפילו הטף שאינם בני עונשים ולא ידעו טוב ורע לקו.

הקושי הרגשי להסביר את גורל הילדים מלמד את הרב על חומרתה של המחלוקת: בכל מצב אחר לא היה מקום להעניש גם את הילדים, אך המחלוקת היא שגרמה שאפילו הם ייענשו. לכאורה אין בדברי הרב תשובה לשאלה מדוע נענשו גם הילדים, שהרי הם לא היו צד במחלוקת, אולם כאשר מסתכלים במקומות אחרים בהם מדבר הרב על המחלוקת- ניתן לנסות ולהבין את דבריו:

בספר דברים (י"ז, י"ג), בעניין זקן ממרא, מביא הרב ארבע חוטאים שנענשים ונהרגים, והם: זקן ממרא, מסית, עד זומם ובן סורר ומורה. בארבעת המקרים הללו הם נענשים למרות שלא חטאו בפועל או למרות שלא הצליחו במה שתכננו לעשות, ולכן אומר הרב שגם לגביהם עולה אותה השאלה- מדוע הם נענשים אם הם לא חטאו:

דכולם תוהי בהו אינשי [תוהים בהם האנשים]:

זקן ממרא שהיה מתכוין ללמוד ולהורות הוראה ישרה, ועל זה נהרג? …

ועל בן סורר ומורה תמהי אינשי [תמהים האנשים]: שקטן על שאכל ושתה – נהרג? …

ועל עד זומם כמו כן: דמאי חזית דסמכת אהני, סמוך אהני [למה לסמוך על אלו הטוענים שהעד הזומם משקר? הרי מי שבא ואמר זאת יכול להיות שהוא השקרן!] (בבלי סנהדרין כ״ז.), ועוד שלא עשו מעשה (בבלי מכות ב׳:), דכתיב: כאשר זמם (דברים י״ט:י״ט) ולא כאשר עשה …

ועל נביא השקר, שהיה מתחילה נביא אמת ואחר כן נביא שקר, ונהרג, ואם נתן אות כל שכן שנהרג?!

בכל אלו המקרים, אין למעשה חטא שיצא אל הפועל או שלא ברור בכלל שיש כאן חטא! אם כן על סמך מה הם נענשים? מה גורם לכך שתבוא התורה ותעניש אותם גם אם לא חטאו?  תשובה לכך מביא הרב בפירושו לעניין בן סורר ומורה (דברים כ"א, כ"א), ונקודת ההנחה שממנה יוצא הרב היא:

וכל ישראל ישמעו ויראו – בארבע כתיב כן, לפי שאין נהרגין על מה שעשו אלא שלא יבא לידי תקלה.

משמע החטא הוא לעתיד, הוא עדיין לא התקיים – אך סביר בבירור  שהוא אכן יגיע:

אילו הן: עד זומם שלא הרג (דברים י״ט: י״ט-כ׳), שאם הרג לא היה נהרג (בבלי מכות ה׳:), אלא להטיל אימה, שלא ירגילו להעיד עדות שקר.

וזקן ממרא (דברים י״ז: י״ב-י״ג), שהיה מורה אמת לפי סברתו, ואינו נהרג אלא כדי שלא ירגילו להרבות מחלוקות בישראל, ותהיה תורה כשתי תורות. ולכך צריך להכריז, שהרי הם נהרגים לייסר אחרים.

וכן מסית (דברים י״ג: ז׳) לא עבד עבודה זרה, ולא הועיל דברו, ולא בא לידי מעשה, אלא שלא ירגילו להסית ולהדיח את ישראל מאביהם שבשמים.

וכן זה [בן סורר ומורה] לא נהרג על שאכל תרטימר בשר ושתה חצי לוג יין, אלא על שם סופו, שלא ירגילו תרבות רעה, למרות עיני אביהם ואמם, ולהיות זוללים וסובאים.

הדרך בה הולך הרב היא חינוכית, הוא מתייחס לצורך להכריז על עונשם של הארבע בכדי להזהיר אחרים: ולכך צריך להכריז, שהרי הם נהרגים לייסר אחרים! הם לא רק נהרגים כעונש, אלא יש בכך מסר לשאר העם: שלא ירגילו– שלא ירגילו לשקר בעדות, שלא ירגילו להטיל אימה, שלא ירגילו להסית ושלא ירגילו לתרבות רעה.

האם המילים שלא ירגילו מתייחס לאותם ארבעה או לבני ישראל?  לכאורה כן: הם נהרגים כדי שלא ימשיכו לעשות את מה שעשו, ובכך ירגילו את עצמם להרבות מחלוקות בישראל- משום שהם עוד עלולים ללמד אחרים לנהוג כמעשיהם. אולם כאשר חושבים על כך – אם אותו עד זומם נכשל במעשיו, למה שיעשה זאת שוב? משמע המצב שבו כל אחד נידון למיתה הוא לפני שהצליח במה שזמם לעשות, אבל אחרי שהוא אימץ את אורח המחשבה הזה כאופי.

האם אותו זקן ממרא שהיה מורה אמת לפי סברתו, יחזור בו פתאום מתפיסותיו? ברור שלא, הרי בעיניו הם אמת לאמיתה. גם העד הזומם והמסית לא יפסיקו במעשיהם אחרי שנשארו עם חצי תאוותם בידם, זה רק יגרום להם להמשיך ולנסות שוב. הבן הסורר, אחרי שהביא את עצמו לכדי התמכרות לבשר ויין, אחרי שכבר גנב מהוריו בכדי למלא את תאוותו – האם יצליח להתגבר עליה? התורה סוברת שלא.

אם כן, מבחינה משפטית אין במעשי האנשים הללו עדיין חטא המצריך עונש, אך מבחינה חינוכית יש בהם זרעי פורענות לחברה כולה. משום כך מעדיפה התורה שימות זכאי ולא חוטא, שיגדעו ניצנים אלו לפני שיפסיקו לפגוע באנשים שסביבם. ורעיון זה מחזיר אותנו אל בניהם של דתן ואבירם:

חז"ל מציירים את דמות של דתן ואבירם כאנשי מדון וריב, אנשים שהמחלוקת טבועה עמוק באישיותם: הם שדיווחו על מעשי משה בהריגת המצרי, הם שהתלוננו על משה ואהרון הבאשתם את ריחנו בעיני פרעה (שמות, ה', כ – כ"א), הם אלו שהתלוננו על הים מה זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים, הם שהשאירו את המן ופיזרו ממנו מחוץ למחנה, והם שהכריזו בחטא המרגלים ניתנה ראש ונשובה מצרימה. אם כן, קל לתאר באיזה בית גדלו ילדיהם ומה המסרים שספגו בו. האם היו יכולים באמת לקבל את מרותו של משה אם היו גדלים לאחר שהוריהם מתו מידי משה? בהסתכלות זו, דינם מקביל לדין בן סורר ומורה[1].

וּבְנֵי קֹרַח לֹא מֵתוּ

נסיים בנימה הפוכה – במחלוקת שקיומה היה דווקא לטובה:

התורה בפרשת פנחס (במדבר, כ"ו, י"א) אומרת: וּבְנֵי קֹרַח לֹא מֵתוּ. מסביר הרב בכור שור ואומר: אבל בניו כבר היו מוחלקין ממנו, ולא נצטרפו עמו במחלוקת, ולא מתו. בני קורח השתתפו במחלוקת אחרת – מחלוקת בינם לבין אביהם, הם ידעו לזהות מתי מעשיו מוטעים ולכן יכלו להתרחק מהם, ועל ידי כך ניצלו חייהם.

האם מרמז הדבר על כך שקרח היה שונה במהותו מבני ראובן? לדעת חז"ל היו בקרח צדדים חיוביים: אָמְרוּ חֲכָמִים, חָכָם גָּדוֹל הָיָה קֹרַח וּמִטּוֹעֲנֵי הָאָרוֹן הָיָה… (ילקוט שמעוני), ולא בכדי הוא הצליח למשוך כָּל גְּדוֹלֵי יִשְׂרָאֵל וְהַסַּנְהֶדְרָאוֹת אַחֲרָיו (ילקוט שמעוני). אם כן ברור שבניו של אדם כזה יידעו לזהות מתי המחלוקת אינה לשם שמיים ולבחור באמת. בגמרא מופיעה גם הדעה שקרח לא היה מהבלועים באדמה ולא היה מהשרופים, אלא מת במגפה שלמחרת (סנהדרין ק"י:, וברש"י שם) – ולפי דעה זו גם בעונשו הוא נבדל מבני ראובן.

מהצד השני, הדעה ההופכית בגמרא היא שקרח גם נשרף וגם נבלע, עונש שממוקם ברמה גרועה אף מבני ראובן, וכן עולה מפשט הפסוקים: וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת קֹרַח בְּמוֹת הָעֵדָה (במדבר כ"ו י')[2], ובכך רק עולה קרנם של בניו שהשכילו להתעלות מעל חטא אביהם ולהכיר באמת.

ברוך ה' לעולם אמן ואמן

—————————————-

[1] הסבר זה חייב לעורר בנו את השאלה: האם באמת הכרחי הדבר? האם אין לאדם את היכולת להתגבר ולהתעלות מהחינוך שספג- לטוב ולרע? חז"ל התמודדו עם שאלה זו על ידי ההגבלות ששמו על קיומו של דין סורר ומורה- לא היה ולא עתיד להיות. משמעות דבריהם היא שנעדיף להאמין שאפשר לתקן – ולהתמודד עם תוצאות מעשיו כאשר יתבגר, גם אם אנו יודעים שיש מצבים שבהם לא נצליח. אנו יודעים שיש מצבים שבהם החוויות, הטראומות והחינוך מגיל אפס מובילות לכך שלילד אין את היכולת לשנות את דרכו.

[2] הפרשנים דנים בפסוק זה וחלקם מסבירים שמות קרח לא נמשך למה שלפניו אלא נצמד למה שאחריו- הוא מת עם העדה, ולא עם הבלועים באדמה.