וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר אֶבְחַר בּוֹ מַטֵּהוּ יִפְרָח
פרשת קרח פותחת במעשה קרח ועדתו, במחלוקת שהביא לעם ישראל, בעונשם החמור שלו ושל עדתו מול כל העם, והתורה מסיימת את תיאור המעשה בהקדשת המחתות ששימשו את 250 נשיאי העדה. מחתות אלו שימשו לציפוי המזבח בכדי להוות זיכרון לבני ישראל:
אֵת מַחְתּוֹת הַחַטָּאִים הָאֵלֶּה בְּנַפְשֹׁתָם וְעָשׂוּ אֹתָם רִקֻּעֵי פַחִים צִפּוּי לַמִּזְבֵּחַ כִּי הִקְרִיבֻם לִפְנֵי יְהֹוָה וַיִּקְדָּשׁוּ וְיִהְיוּ לְאוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: (במדבר, י"ז, ג')
זִכָּרוֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא יִקְרַב אִישׁ זָר אֲשֶׁר לֹא מִזֶּרַע אַהֲרֹן הוּא לְהַקְטִיר קְטֹרֶת לִפְנֵי יְהֹוָה וְלֹא יִהְיֶה כְקֹרַח וְכַעֲדָתוֹ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה בְּיַד מֹשֶׁה לוֹ: (במדבר, י"ז, ה')
והינה ביום למחרת האירועים החמורים הללו מתרחשת התקוממות נוספת כלפי משה ואהרון:
וַיִּלֹּנוּ כׇּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמׇּחֳרָת עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן לֵאמֹר אַתֶּם הֲמִתֶּם אֶת עַם יְהֹוָה: (י"ז, ו')
טענה זו אינה נשארת רק בגדר אמירה אלא מלווה במעשה התקוממות המצריך את התערבות הקב"ה כפי שמתארים הפסוקים הבאים:
וַיְהִי בְּהִקָּהֵל הָעֵדָה עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיִּפְנוּ אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְהִנֵּה כִסָּהוּ הֶעָנָן וַיֵּרָא כְּבוֹד יְהֹוָה: וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל פְּנֵי אֹהֶל מוֹעֵד:
במעשיהם בני ישראל יוצאים מתוך טענתו של קרח עצמו: וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל יְהֹוָה, ומפנים את האצבע המאשימה כלפי משה ואהרון: אַתֶּם הֲמִתֶּם אֶת עַם יְהֹוָה. למעשה הם ממשיכים את טענת קרח ומאשימים את משה ואהרון כי 'השתלטו' על השלטון. יש בטענה זו לבטא התעלמות מהקב"ה ומתפקידו באירועים, ואפילו לבטא כפירה ביכולתו להתערב כאילו המושג עם ה' הוא מושג ערטילאי המציין את בני ישראל, אך הקב"ה עצמו אינו מתערב במעשיהם של העם ושל המנסים לשלוט בו.
על מעשיהם של בני ישראל מגיב הקב"ה בשתי דרכים: הראשונה מתייחסת למעשה ההתקוממות והתגובה על כך היא בענישה מיידית- וְהִנֵּה הֵחֵל הַנֶּגֶף בָּעָם… הדרך השנייה לעומת זאת באה לתת מענה למהות הטענה של העם ולשאלה מהיכן נובעת סמכות ההנהגה של משה ואהרון? דבר זה נעשה על ידי הוכחה בדרך נס:
דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְקַח מֵאִתָּם מַטֶּה מַטֶּה לְבֵית אָב מֵאֵת כׇּל נְשִׂיאֵהֶם לְבֵית אֲבֹתָם שְׁנֵים עָשָׂר מַטּוֹת אִישׁ אֶת שְׁמוֹ תִּכְתֹּב עַל מַטֵּהוּ: וְאֵת שֵׁם אַהֲרֹן תִּכְתֹּב עַל מַטֵּה לֵוִי כִּי מַטֶּה אֶחָד לְרֹאשׁ בֵּית אֲבוֹתָם: וְהִנַּחְתָּם בְּאֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי הָעֵדוּת אֲשֶׁר אִוָּעֵד לָכֶם שָׁמָּה: וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר אֶבְחַר בּוֹ מַטֵּהוּ יִפְרָח וַהֲשִׁכֹּתִי מֵעָלַי אֶת תְּלֻנּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֵם מַלִּינִם עֲלֵיכֶם: (במדבר, י"ז, י"ז- כ')
מבחן זה של הפרחת מטה יבש מהווה הוכחה לבחירה על ידי הקב"ה, ואכן תוצאת המבחן היא:
וַיְהִי מִמׇּחֳרָת וַיָּבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל הָעֵדוּת וְהִנֵּה פָּרַח מַטֵּה אַהֲרֹן לְבֵית לֵוִי וַיֹּצֵא פֶרַח וַיָּצֵץ צִיץ וַיִּגְמֹל שְׁקֵדִים:
נשאלת השאלה, מדוע בחר הקב"ה דווקא במבחן כזה להוכחת הבחירה באהרון? והאם יש רמז ללמוד בכך?
והנה פרח מטה אהרן
סיבה ראשונה למבחן על יד ענף השקד היא שעל פי הפשט ניתן להסביר כי המטה מבטא שלטון: השבט הוא המקל המשמש להרתעה ולהפעלת סמכות, כך הוא המטה או השבט של הרועה אשר משמש להנהגת הבהמות במרעה ולהכוונה שלהם, ולכן הבחירה במטה היא ברורה מכיוון שהמבחן הוא מבחן ההנהגה[1]. כך גם מבטאת פריחת המטה את פריחת ההנהגה ועלייתו של המנהיג הנבחר[2].
בעל הכלי יקר, ר' שלמה אפרים מלונשיץ, מביא רמז יפה הנלמד דווקא מהמטה:
והנה פרח מטה אהרן וגו׳ – רמז כי לא למראה עיני האדם ישפוט ה׳ כי אם נראה אחד עץ יבש בלי לחלוחית מים תורה וחכמה, הקב״ה מפריחו וכך בהפך, כדמסיק בילקוט (ביחזקאל יז קח עיי״ש) שדרש על קרח ואהרן פסוק: הובשתי עץ לח והפרחתי עץ יבש.
המטה הינו מקל עץ יבש וקשה המתאים להישען ולהיסמך עליו, ונראה כי הוא רחוק ביותר מהעץ הפורח ומלא החיות, אולם מראה זה הוא רק לעיני האדם הרואה את חיצוניות המטה. לעומת האדם, לקב"ה יש יכולת לראות את מהות הדברים, בין אם מדובר באדם או בחפץ, ולתת לו את הכוח לשוב ולהוציא את מהותו החוצה. לכן המקל היבש מבחינת מהותו הוא עדיין עץ, הוא עדיין נותן פרי ופורח- גם אם לעינינו הוא יבש.
אותו רמז הנלמד מפריחת המקל נלמד גם לגבי האדם: בחירתו של הקב"ה באהרון היא בחירה מודעת ומכוונת, גם אם לא נראים כך הדברים לישראל. גם אם בעיני ישראל יש מתאימים מאהרון, מכובדים מאהרון, עשירים או חכמים ממנו- דעתם מבטאת ראייה אנושית שלעולם לא תוכל לחדור לעומקים שבדעת הקב"ה. לכן דורש הילקוט שמעוני הובשתי עץ לח על קרח שהיה נראה בראיה האנושית כמתאים ביותר להנהגה- עשיר, חכם ובעל 'יחוס', אך הקב"ה ראה לעומק הדברים וראה שיש מתאים ממנו: והפרחתי עץ יבש– זהו אהרון שבעיני אדם אולי היה פחות מתאים, אך בעיני הקב"ה הוא היה הראוי לבחירה.
ויש בדברים כמובן גם רמז כלפינו: הראייה האנושית היא שטחית ביחס לראיית הקב"ה והיא לא יכול לרדת לשורש מהותו של האדם שמולנו, אולם עצם ההכרה בכך צריך ללמד אותנו לנהוג ביחס של כבוד כלפי כל אדם באשר הוא – גם אם אנו לא מסוגלים לראות את הפוטנציאל שבו כרגע.
למען האמת, פירושו של בעל הכלי יקר מעורר שאלה- האם יש לנו מקום לבוא ולנסות להבין את הבחירה של הקב"ה? האם יש השגה לאדם בהבנת המהלכים שהקב"ה מייצר בעולם? התשובה התאולוגית תגיד שלא- לאדם אין יכולת לתפוס את האין סופיות של האלוקות ולכן הוא גם לא יכול להבין את מהלכיו. לעומת זאת התשובה החינוכית תאמר שהתורה ניתנה לבני אדם, ולכן האדם יכול וצריך לנסות ולזהות במציאות ובאירועים רמזים להבנת דרכו של ה' וכמובן שעליו גם להפיק לקחים מהם (ואילולי זה לא היה טעם בכל ספרות המדרש והפרשנות). הרב מבטא דעה זאת בדבריו בפרשת חקת:
…ומ״ש בפר׳ ואתחנן (ד׳:ו׳) כי היא חוכמתכם ובינתכם לעיני העמים אשר ישמעון את כל החקים האלה, וכאן משמע אדרבה שמונין על החוקים תשובה לדבר כי יש חוקים שיכול השכל האנושי להשיג טעמם זולת שטעמם נסתר מכלל ההמון ונגלה הוא ליחידי שרידי הדור, ופרה זו טעמה נסתר מכל אדם שהרי שלמה ע״ה השיג הכול חוץ מן הפרה… לפיכך האומות ששומעים חוק הפרה לבד ודאי מונין עליה, ולהלן נאמר את כל החוקים האלה כי השומעים כל החוקים בכלל ויש בהם חוקים שיש בהם טעם נגלה אזי המה יעידון יגידון גם על חוק הנעלם כי יש בו סוד ויתלו החיסרון בקוצר דעת המשיג.
אומר הרב כי גם החוקים, שעליהם נאמר שהם גזירת מלך ואין לנו להבין את עניינם- גם בהם יש היגיון, ויש מהם שנצליח להבין ויש בהם שלא נוכל להבין, אך הדבר לא נובע מחוסר ההיגיון שבהם אלא מחוסר דעתנו וקוצר שכלנו. אם כן יש מקום לבוא ולנסות למצוא בהם טעם- גם אם לא בהכרח נגיע לכל עומק דעת הקב"ה.
משום כך ממשיך הרב את פירושו ומתייחס לשאלה: מדוע נבחר אהרון? והאם יש לנו רמז לכך בפרשה? בתשובתו מתייחס הרב לנוסח של התורה- והנה פרח מטה אהרון, ומסביר:
…ורש״י פירש כאן הנה- בשמחה, כד״א הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו. (שמות ד׳:י״ד) וטעמו של דבר שכל הנה לשון זריזות הוא וכל מה שהאדם עושה בזריזות ודאי הוא שמח בעשייתו וכשם שאהרן היה שמח לקראת משה אחיו הקטן ממנו ולא נתקנא בשררתו בזכות זה ניתן לאהרן שררת הכהונה למשחה בה בשמחה זה״ש ואני הנה נתתי לך- בזכות הנה הוא יוצא לקראתך.
הרב מתייחס לפסוק: וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל אַהֲרֹן וַאֲנִי הִנֵּה נָתַתִּי לְךָ אֶת מִשְׁמֶרֶת תְּרוּמֹתָי לְכׇל קׇדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְךָ נְתַתִּים לְמׇשְׁחָה וּלְבָנֶיךָ לְחׇק עוֹלָם המופיע בפרק הבא בהקשר למתנות הכהונה, ושם רש"י מסביר כי הנה מבטא שמחה. כאשר משה חוזר למצרים, אומר ה' למשה: וַיֹּאמֶר הֲלֹא אַהֲרֹן אָחִיךָ הַלֵּוִי יָדַעְתִּי כִּי דַבֵּר יְדַבֵּר הוּא וְגַם הִנֵּה הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ אהרון יוצא לקראתו בשמחה ומדגיש הרב: ולא נתקנה בשררתו. תגובה זו מצביעה על המיוחד שבאהרון: משה גדל בארמון פרעה, הוא לא היה שותף לסבלו של העם ולחיי היום יום שלו, גם הצלת העברי- עם כל גדולת המעשה, הייתה אירוע חד פעמי שלאחריו הוא בורח למדיין וחי שם שנים לא מעטות. לעומתו אהרון, היה חלק מהעם ומסבלו, היה כבר אז מנהיג מקובל וע"פ המדרש כבר היה נביא במצרים, והיה נראה שלכל הדעות הוא היה מתאים להנהיג את העם.
אולם כאן באה התורה ומדגישה- ושמח בלבו, השמחה של אהרון היא אמיתית, היא לא מתמרמרת על חוסר הבחירה בו אלא מקבלת את דבר ה' כמות שהם. משום כך אומר הרב: ואני הנה נתתי לך- בזכות הנה הוא יוצא לקראתך , המילה הנה חוזרת כאן ובספר שמות ואותה שמחה המקבלת את דבר ה' ללא התמרמרות פנימית ושמץ של גאווה שביטא אהרון בספר שמות, היא מביאה אותו לזכות בתפקידו, בניגוד לקרח שביטא את התכונה ההפוכה- חוסר קבלת צו ה', חוסר ההסתפקות, גאווה ותחושת ה- 'מגיע לי'.
ברוך ה' לעולם אמן ואמן.
—————————————————
[1] מוסיף על כך הרש"ר הירש: כפי שכבר נאמר לעיל (א, ב), שבטי ישראל קרויים ״מטות״ (פשוטו כמשמעו: ״ענפים״), משום שהם יוצאים כענפים מגזע משותף אחד. לפיכך, שנים עשר המטות שנלקחו כאן מהנשיאים מבטאים יפה את שבטי ישראל.
[2] וגם על כך מעיר הרש"ר הירש: מי שמטהו יפרח – מטהו נבחר על ידי ה׳, שכן ה׳ מצא בו את הנבט לפריחה ולנשיאת הפרי העתידיות של העדות בקרב העם. בה בעת מצוין בעל מטה זה כַּ״נושא״ [״נשיא״] הראוי של השבט הנבחר.