בין משא להתנשאות

הרב יהודה עמיטל, אשר כיהן כראש ישיבת 'הר עציון', היה מפתיע את תלמידיו כשהיה אומר להם שהוא אוהב כבוד. בדרך כלל, רבנים נתפסים בעיני תלמידיהם כאנשים שפלים שכבוד לא מעניין אותם, אבל הרב עמיטל אמר בדיוק את ההפך. המסר שהוא ביקש להעביר בכך היה חד: כולנו בני אדם, ואנחנו אוהבים כבוד. תפקידנו להיות מודעים לכך, כדי לא ליפול ברשת שלו.

אי אפשר לעולם בלי כבוד. אנו זקוקים לכבוד האדם ואנו זקוקים לכבוד המלכות. הכבוד מכונן את ערך האדם והכבוד מכונן את ערכה של המנהיגות. אבל כאן טמונה סכנה: כי ככל שהכבוד חשוב למנהיגות כך הוא עלול לחלל אותה. מנהיג שישים את כבודו לפני האינטרסים של הציבור יבגוד בשליחותו ומכאן קרובה הדרך לעריצות. לכן חשוב שניתן כבוד למנהיגות, אבל אסור שהמנהיגות תרדוף כבוד. זהו מתח דק, שחיוני לשמירה על שלטון תקין.

דומה שהמאבק על הכבוד עומד ביסוד המרד של קורח במנהיגותו של משה. רק מן המילים שבהן הוא בוחר להשתמש אפשר להבין את השקפת העולם הקלוקלת שממנה הוא בא.

עוד מהאתר

מה עניין שמיטה להר סיני?

על השופר והתקיעות

האדם שמאחורי החטא

ניצבים היום!

המיילדות העבריות

ויבואו מדבר סיני

תחושה קשה של אירוניה מלווה את מי שקורא את פרשת 'קרח'. רק לפני שבועיים, בפרשת 'בהעלתך', קראנו על משבר מנהיגות חריף של משה. לאחר שהעם מתאווה לבשר משה חש שהוא איננו יכול עוד, והוא מתלונן בפני האלוהים: "למה הרעות לעבדך ולמה לא מצאתי חן בעיניך לשום את משא כל העם הזה עלי". המנהיגות עבור משה היא משא, עול כבד, שבסוף גם מכניע אותו. "לא אוכל אנכי לבדי לשאת את כל העם הזה כי כבד ממני", הוא אומר לאלוהים. הפתרון: מינוי שבעים זקנים אשר יקבלו מרוחו של משה וינהיגו יחד איתו את העם.

והנה, מגיעה פרשת 'קרח' ומציגה בפנינו מרד, כאילו כל מה שקראנו עד כה לא התרחש מעולם. קרח לוקח עמו את דתן ואבירם ועוד מאתים וחמישים נשיאים, עומד מול משה ואהרן ומטיח בפניהם:

כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה'.

בחירת המילים כאן אינה מקרית. אם משה התלונן בפני אלוהים שמשא העם כבד עליו ואין הוא יכול לשאת את כל העם על כתפיו, מגיע קורח ומאשים אותו בהתנשאות. מה בין משא להתנשאות? לשתי המלים אותו שורש (נ.ש.א) אך הן משמשות במשמעות הפוכה לחלוטין: במשא, האדם לוקח על עצמו מטען או אנשים, ואילו בהתנשאות האדם מקנה לעצמו מעמד ובכך הוא כאילו מטיל את עצמו על אחרים, שצריכים לשאת אותו. האשמה שמטיל קורח על משה הפוכה אפוא לחלוטין מהאופן שבו משה תופס את עצמו. אי אפשר שלא להזדהות עם התסכול של משה ברגע הזה. לא רק שהוא לא מעוניין בתפקיד ההנהגה אלא שמאשימים אותו בכך שהוא מתנשא על אחרים.

*

אך דברי קורח לא רק מנוגדים לתודעתו העצמית של משה אלא גם לפעולות שלו. הרי לאורכו של ספר במדבר קראנו שוב ושוב כיצד משה מנשא פעם אחר פעם את העם. זה התחיל בציווי הראשון שניתן לו ולאהרן "שאו את ראש כל עדת בני ישראל", והמשיך בכך שמשה אינו מונה את בני ישראל לבדו אלא נעזר בראשי העם: "ואתכם יהיו איש איש למטה איש ראש לבית אבותיו הוא".

משה ממשיך ומנשא גם את ראשי השבטים וראשי משפחות שבט לוי ("נשא את ראש בני קהת"; "נשא את ראש בני גרשון גם הם"), ואף מצווה את הכהנים לברך את העם בברכת "ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום". בהמשך, כאמור, משה חולק את רוחו עם שבעים איש מזקני ישראל, וכששני אנשים מתנבאים בתוך המחנה שלא בסמכותו, משה אינו מעניש אותם אלא שמח על כך שאנשים מהעם זוכים כמוהו לנבואה: "ומי יתן כל עם ה' נביאים". משה הוכיח אפוא לאורך הספר שמנהיגותו מנשאת ומרוממת את העם. כיצד אפשר להאשים אותו בהתנשאות?

תגובתו של משה למרד קרח מהדהדת את הפער הזה. בתחילה, משה נופל על פניו, כביטוי לחוסר האונים שלו. לאחר מכן הוא כועס ופונה אל האלוהים: "אל תפן אל מנחתם לא חמור אחד מהם נשאתי ולא הרעותי את אחד מהם". משה באמת לא מבין מה רוצים ממנו. הוא לא ניצל את מעמדו כדי לפגוע באף אחד. מדוע אפוא כה כועסים עליו?

אבל הביטוי החריף ביותר לזעזוע של משה מגיע בצורת העונש שניתן לדתן ואבירם. לא אלוהים יזם את העונש הזה אלא משה עצמו גזר אותו: "אם בריאה יברא ה' ופצתה האדמה את פיה ובלעה אתם ואת כל אשר להם וירדו חיים שאלה". זהו אינו עונש מקרי. אם עד כה משה נישא ורומם אנשים מבני ישראל, כאן הוא מעניש את המורדים בו בירידה שאולה. מסתבר שבמקרים קיצוניים, מנהיגות נדרשת גם לכך.

*

ההאשמות שמטיחים קורח ועדתו במשה ואהרן חושפות את תפיסת המנהיגות שלהם. כשקורח ורעיו רואים מנהיגות, הם רואים התנשאות ושררה. קרח מאשים את משה ואהרן בהתנשאות ודתן ואבירם טוענים בחוצפה: "כי תשתרר עלינו גם השתרר". טענותיהם מעידות בראש ובראשונה על עצמם. בעולמם, להיות מנהיג זה בראש ובראשונה לזכות במעמד וכבוד. זו תפיסת מנהיגות הלקוחה מהמשטר המלוכני שהם הכירו במצרים. עבדים רואים את המלך בראש ובראשונה כמי שיש לו זכויות שלהם אין. הכל מתפרש לאור הפריזמה הזו.

עולמו של משה הפוך מכך. משה לא רואה במנהיגות מעמד וכבוד אלא אחריות ושליחות. כאשר אלוהים שולח אותו בפעם הראשונה שהוא מתגלה אליו בסנה לשחרר את עם ישראל ממצרים, משה מסרב: "שלח נא ביד תשלח", כאומר: תמצא מישהו אחר למשימה. גם לאחר שהוא נאלץ לשוב למצרים ונכשל במשימתו, הוא מתלונן בפני האלוהים "למה הרעות לעם הזה למה זה שלחתני".

כשעם ישראל מגיע להר סיני ושומע את קולו של אלוהים מדבר אליו מן ההר, משה לא נמצא למעלה על ההר אלא למטה יחד עם העם. רק לאחר שהעם נתקף בפחד ומתרחק מן ההר, משה מתבקש על ידי העם לגשת אל האלוהים לבדו ולקבל עבורו את התורה. ניכר מכאן, שאלמלא העם היה ירא מן המעמד, כל בני ישראל היו מקבלים יחד את התורה ולמשה לא היה תפקיד מנהיגותי בעניין הזה.

אבל זה לא רק שמשה בורח מן המנהיגות. כפי שציין מיכה גודמן, למשה חסרות התכונות שהיינו מצפים למצוא אצל כל מנהיג. הוא חסר כוח רטורי ("לא איש דברים אנוכי"), הוא מוחל על כבודו ("והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה") והוא גם מבטא באופן תדיר חוסר ביטחון ביכולת ובכישורים שלו להנהיג את העם. כל זה מציב את משה בעמדה של אנטי-מנהיג, כשההצדקה היחידה למנהיגותו הוא ההבנה שזו שליחות שנכפתה עליו, ואין מי שיכול למלא אותה במקומו. תודעה זו ממלאת את משה בתחושת אחריות לגורל העם, מה שמביא אותו להתווכח לעתים אפילו עם אלוהים כדי להציל את עם ישראל.

*

אופי מנהיגותו של משה, המתבלט לנוכח המרד של קרח ועדתו בו, חושף בפנינו את טבעה הפרדוקסלי של המנהיגות האידיאלית. מנהיג אידיאלי איננו זה שרודף אחר המנהיגות אלא דווקא אותו אחד שלא מעוניין בה. מנהיג אידיאלי הוא לא זה שבוחר לקחת על עצמו שליחות אלא זה שחש שהשליחות בחרה בו. מנהיג אידיאלי הוא לא האדם המתנשא אלא האדם שרואה במנהיגות משא.

אנו למדים זאת לא רק ממשה אלא מעוד מנהיגים מרכזיים בתולדות עם ישראל. כאשר שמואל מכנס את כל ישראל כדי להמליך את שאול, שאול נחבא אל הכלים. וכאשר שאול עובר על צו האלוהים למחות את עמלק, שמואל מזכיר לו (שמואל א טו, יז): "הלוא אם קטון אתה בעיניך ראש שבטי ישראל אתה". למרות שהיה גבוה, שאול החשיב עצמו כקטן ולא ראוי. הוא עלה למלכות דווקא משום שלא רדף אחריה.

גם דוד המלך גילה סימני ענווה כאשר סירב לפגוע בשאול שרדף אותו, למרות שהיתה לו הזדמנות לכך. וגם לאחר ששאול נהרג, דוד לא רץ לתפוס את המלוכה בכוח אלא המתין שעם ישראל ימליך אותו עליו.

רעיון זה הוא גם שעומד בבסיס צו התורה, האוסר על המלך בישראל להרבות לו נשים, סוסים, כסף וזהב. כל הסיבות שאמורות לגרום לאדם לרצות להיות מלך אסורות עבור המלך בישראל. למלך אסור ליהנות מזכויות יתר וגם לא להחשיב עצמו כבעל מעמד נישא על פני העם: "לבלתי רום לבבו מאחיו". חישבו על התנאים הללו ושאלו עצמכם – מי מבין המנהיגים שאנו מכירים היום היה מסכים למנהיגות בתנאים הללו? באופן פרדוקסלי, רק מי שהיה מסכים למנהיגות ללא כבוד מיוחד, היה זוכה בכבוד המנהיגות.

*

פרדוקס זה איננו מיוחד רק למנהיגות אלא לכל אדם. כבוד אמיתי לא ניתן למי שרודף אחר כבוד אלא דווקא למי שלא מעוניין בו. גדולה לא מוענקת למי שמתאמץ להשיגה אלא דווקא למי שלא חש ראוי לה. "כל המשפיל עצמו הקב"ה מגביהו וכל המגביה עצמו הקב"ה משפילו. כל המחזר על הגדולה גדולה בורחת ממנו וכל הבורח מן הגדולה גדולה מחזרת אחריו", סיכמו זאת חז"ל בתלמוד הבבלי (עירובין יג, ע"ב).

הרב נחום אליעזר רבינוביץ' טען שזהו אחד מעקבי האכילס המרכזיים של השלטון הדמוקרטי. כי כיום, במשטר דמוקרטי, רבים רוצים להתמודד על השלטון כדי להשתלט על עמדות הכוח במדינה. אבל מה יקרה ביום שאנשים שמונעים על ידי תאוות כוח ושליטה יקבלו לידיהם את הכוח הזה? כיצד הם ישתמש בו? "זוהי אחת החולשות הכי מסוכנות של השיטה הדמוקרטית", כותב הרב רבינוביץ'. "היא עלולה להצמיח ולגדל את הדמגוגים העריצים ביותר".

מסיבה זו, טוען הרב רבינוביץ', התואר דמוקרטי איננו מספיק כדי לאפיין חברה חופשית. לצד הדמוקרטיה צריך לכונן תרבות של ענווה, שבה מועמדים להנהגה לא יהיו מונעים מתאוות שלטון וכוח אלא להפך; הם יראו במנהיגות משא כבד, כאשר הדבר היחיד שמצדיק את מועמדותם הוא התחושה שהתפקיד בחר בהם. על עיצוב תודעה זו מופקדות מערכות החינוך והתרבות וגם הדת. הן הבסיס לכינון חברה בריאה, שתצמיח מנהיגות ישרה.

לכן, לא רק שדמוקרטיה לא סותרת את היהדות, אלא שהיהדות היא המפתח להצמחת דמוקרטיה אמיתית. דרך סיפור מנהיגותו של משה, דרך האיסורים המגבילים את המלך, דרך מצוות תלמוד תורה שמעמידה כל אזרח בשווה בפני החוק, היהדות מחנכת למנהיגות שלא מתנשאת על העם אלא נושאת אותו על גבה.

זה היה שורש המחלוקת בין קורח ובין משה. דווקא מי שהאשים בהתנשאות היה מתנשא. ואילו משה, שראה במנהיגות משא, נזכר לדורות כמנהיג האידיאלי, שכמותו אנו מייחלים לראות עד היום.