אות ענף השקד

לפעמים במקום להסתכל על מה אנחנו יכולים לעשות ביכולות שלנו, מה הפוטנציאל שלנו, אנחנו מסתכלים מה אחרים עושים ומנסים להשוות אותנו אליהם. זה בדרך כלל גורם לתסכול רב, לאי מיצוי הפוטנציאל שלנו ובעיקר לקנאה באחר. זה מוביל אותנו לעוד מקום פחות טוב – לא להיות מודעים לכוחות האמיתיים שלנו, לא להבין מה באמת כוחנו, כי אנחנו עסוקים כל העת בעוצמתו ובמקומו של האחר וזה מעבר לקנאה, גורם לדבר אחד מאוד פשוט – שנחטיא את מטרתנו.

פרשת "קרח" אותה נקרא השבת היא המשכה הישיר של פרשת "שלח-לך", בעקשנותם של בני ישראל להמשיך ולנסות את הקב"ה. הפעם הגיע תורם של קרח וכל עדתו הקוראים תיגר שוב על מנהיגותם של משה ואהרון. הסיפור ידוע ולא נאריך בו. התוצאות של האירוע הזה קשות. באורח פלא, האדמה פותחת את פיה ובולעת את קרח ועדתו, 250 האנשים אשר איתם נשרפים באש מן השמים ומעבר לכך פורצת מגיפה בעם וארבע עשרה אלף ושבע מאות איש נהרגים. המגיפה נעצרת אף היא בדרך נס – בזכות הקטורת. הניסים הגדולים האלו, כנראה לא מספיקים לקב"ה ויש צורך במופת נוסף :

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְקַח מֵאִתָּם מַטֶּה, מַטֶּה לְבֵית אָב מֵאֵת כָּל נְשִׂיאֵהֶם לְבֵית אֲבֹתָם שְׁנֵים עָשָׂר מַטּוֹת אִישׁ אֶת שְׁמוֹ תִּכְתֹּב עַל מַטֵּהוּ. וְאֵת שֵׁם אַהֲרֹן תִּכְתֹּב עַל מַטֵּה לֵוִי כִּי מַטֶּה אֶחָד לְרֹאשׁ בֵּית אֲבוֹתָם. וְהִנַּחְתָּם בְּאֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי הָעֵדוּת אֲשֶׁר אִוָּעֵד לָכֶם שָׁמָּה. וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר אֶבְחַר בּוֹ מַטֵּהוּ יִפְרָח וַהֲשִׁכֹּתִי מֵעָלַי אֶת תְּלֻנּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֵם מַלִּינִם עֲלֵיכֶם….. וַיַּנַּח מֹשֶׁה אֶת הַמַּטֹּת לִפְנֵי ה' בְּאֹהֶל הָעֵדֻת. וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיָּבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל הָעֵדוּת וְהִנֵּה פָּרַח מַטֵּה אַהֲרֹן לְבֵית לֵוִי וַיֹּצֵא פֶרַח וַיָּצֵץ צִיץ וַיִּגְמֹל שְׁקֵדִים". (במדבר יז, טז-כג)

אחרי כל כך הרבה מופתים וניסים כולל מופת שלא היה כמותו כמו פתיחת האדמה את פיה, לשם מה נדרש מופת נוסף לבני ישראל בדמות מטה פורח ? ואם נדרש, מה המשמעות של מופת זה, מה המסר לעם ישראל ?

רבנו בחיי בן אשר (1255-1340, ספרד) מסביר שגם אחרי שלושה עונשים קשים אשר באו על קבוצות שונות – בליעת האדמה על קרח ועדתו, שריפת ה- 250 איש ומגפה כללית בעם – עדיין בני ישראל המשיכו להתלונן על הקב"ה ולכן היה צריך את המופת של מטה אהרון הפורח:

"והיה האיש אשר אבחר בו מטהו יפרח והשכתי מעלי – הכתוב הזה יורה כי עדיין היו מתלוננים אחר שנעשו בהם שלשה שפטים בליעה ושרפה ומגפה, ועל כן הוצרך הש"י לעשות להם אות פריחת המטה אחר שלשת השפטים האלה, כי בליעת קרח וחבריו היה אות ומופת שהקב"ה פסל הבכורות שהרי קרח בכור היה, וכמו שבארתי למעלה, והשרפה למקריבי הקטרת אות על הכהונה שהקב"ה בחר באהרן להיות כהן גדול ולהקטיר לפניו, ועל כן נשרפו מקריבי הקטרת ויותר הוא לבדו, ועל התלונה שעשו שלא היו רוצים בחליפין בא להם עונש המגפה, ועדיין היו מתלוננים אחרי המגפה, שנאמר "והשכתי מעלי את תלונות", ועל כן הוצרך אות פריחת המטה להורות צמיחת פורענות לכל החולקים והיה לאות ברית על הלויה, כי הקב"ה בחר בלוים תחת הבכורות, וזה שאמר הכתוב לבית לוי, למדך הכתוב שפריחת המטה היה אות ומופת על הלויה. והנה נתבאר בכל האותות האלה כי נבואת משה אמתית וקיימת". (במדבר יז, כג)

עם ישראל הוא עקשן. גם כאשר המציאות הופכת לעל טבעית כדי ללמד אותם לקח פעם אחר פעם, הוא מתעקש להמשיך בדרכו תלונתו ולכן נדרש מופת נוסף. מופת, שתכליתו היא להורות על בחירת שבט לוי לשרת לפני ה'. תלונות זאת מחלה אשר ממשיכה אתנו באופן תמידי, גם כאשר אנו עדים למציאות בהירה – יש כאלו שלא מצליחים לעצור את תלונותיהם והמציאות אינה משנה להם כלל. העיקר להתלונן.

"אור החיים הקדוש" (1696-1743, מרוקו וא"י) מסביר שאילולא מופת זה, היו יכולים בני ישראל לחשוב שהפורענויות שהתרחשו נבעו בשל העובדה שקרח יצא כנגד משה רבנו והקב"ה נלחם עבור כבודו של משה, ולא על עצם בחירת הקב"ה בשבט לוי ובאהרון וזרעו לשרת בקודש. ולכן הגיע המופת לומר לבנ"י, שבט לוי נבחר עכשיו, לעתיד ולדורות:

"והיה האיש אשר אבחר בו וגו'. ולא הספיק כל מה שעשה ה' בקרח, אולי שהיו חושבים כי מה שאירע לקרח הוא על שדבר נגד משה וחלק עליו וה' ינקום נקם על כבוד נביאו נאמן ביתו ולעולם אפשר שיבחר בשאר השבטים לשרתו, לזה צוה ה' לעשות מבחן המטות". (אור החיים, במדבר יז, כב)

בעל פירוש "צרור המור", רבי אברהם סבע (1440-1508, פורטוגל ומרוקו) שמטרת המופת הנוסף היא לתקן את תלונות בני ישראל ולהסיר כל מחלוקת וכל טינה וכעס מליבם, כך שהם יראו במציאות ברורה את בחירתו של הקב"ה ולא כחלק מתהליך של ענישה וכעס על מעשיהם :

"ואחר שהענישם על חטאם רצה השם לתקן תלונתם. אמר דבר אל בני ישראל וקח מאתם מטה מטה לבית אב. לפי שהם נתרעמו ואמרו אתם המיתם את עם ה'. בחשבם כי לפי שלא היה שם אלא שבט ראובן עם שבט לוי מתו. אבל אם היו שם כל השבטים השם יבחר בשבט אחר ולא בשבט לוי. לזה רצה השם שיראו עין בעין דבר זה ולא יתרעמו יותר. ולכן צוה שיקחו י"ב מטות מאת כל נשיאיהם מטה לנשיא אחד. ושיבקעם כולם ממקל שקד אחד כמאמרם ז"ל. בענין שלא ישאר שום טינא בלבם. ושישימם כולם לפני ה'. ומטה אהרן בתוך מטותם. בענין שלא יאמרו שהיה קרב לצד הקדש יותר משאר מטות. והיה האיש אשר יבחר בו מטהו יפרח. ולהורות שישראל שמחו בדבר זה. אמר ויתנו אליו כל נשיאיהם מטה לנשיא אחד. כי מן הראוי היה שאחר שנענשו על דבר זה שיאמרו אין אנו רוצים נסיון אחר. אבל לפי שזה הדבר היה עדיין בספק אצלם שמחו בדבר. ויתנו אליו כל נשיאיהם בלי איחור. וכשראו הנס הגדול שעשה השם במטה אהרן בהוצאת הפרח. הכירו האמת ויראו ויקחו איש מטהו". (צרור המור, במדבר יז, כד)

כאשר הדברים נעשים מתוך כעס וענישה, קשה לראות את המציאות כמו שהיא, הרגשות עולים ומתחזקים ומקשים על הבהירות. אחרי שהרעש נרגע, פנויים בני ישראל, באמצעות מופת חיובי ולא באמצעות ענישה, להבין את מציאות ה', להכיר את האמת ולשמוח בה. הכלל הזה הוא גם כלל גדול עברנו לחיים, מאוד יכול להיות שבמצבים מסוימים של ויכוחים ומצבים פחות נעימים, אנחנו בטוחים שכולם קולטים את המסרים – לא !. יש מסכים שעוצרים את המסרים ברגעים קשים ובטח ברגעי פורענות, גם אם הפורענות כשלעצמה היא מופת.

לאחר שעמדנו על הסוגיה מדוע היה צריך באות נוסף, ננסה לעמוד על המשמעות של מופת זה, על המסר שמבקש הקב"ה להעביר לבני ישראל. הרשב"ם (1085-1158, צרפת) מלמד אותנו מה בכלל התרחש במופת זה :

"ויוצא פרח ויצץ ציץ ויגמל שקדים – נראה לפי הפשט כשהוצִיאוֹ משה מְצָאוֹ שֶׁפָּרַח ולא יותר, כדכתיב: "והנה פרח מטה אהרן". אבל אחר כן, "ויצץ ציץ" לעיני כל ישראל. ואחרי כן, "ויגמול שקדים". שכן הוא העניין בפירות האילן. שאם הכל היה בבת אחת, אם כן כשהוציאו משה נגמר כל אותו העניין תחילה והנה לא היתה נראית לא הפריחה ולא הניצה". (במדבר יז, כד)

מטה אהרון, היחיד מבין 12 המטות שהיו באוהל מועד, הוציא עלים, פרחים ופירות.  הרשב"ם מלמד אותנו שהנס הגדול התקיים מחוץ לאוהל מועד לעיני ישראל, כאשר בתוך האוהל הייתה רק הפריחה הראשונה, כאשר יצא משה החוצה לעם ישראל, אזי לעיניי כולם יצא ציץ מהפרח ובהמשך גם שקדים. הנס שנעשה לעיניי כולם גדול מהנס שנעשה באוהל מועד אולי כדי שלא יאמרו בני ישראל שמשה עשה משהו בסתר או בכישוף. בני ישראל רואים את הדברים, מה המסר  ?

הרש"ר הירש (1808-1888, גרמניה) מסביר את הייחודיות של מופת זה ואת המסר הגדול לשבטי האומה הישראלית :

"אף על פי כן, עץ השקד בולט מבין כל חבריו בשדה. ובמה ייחודיותו? ב"שקידה", שממנה נגזר שמו; בזריזות, במסירות נלהבת ובמרץ הוא עושה את חובתו, ובכך מקדים את כל אחיו האילנות. בעוד הם עדיין נמלכים בדעתם, הוא כבר סיים את עבודתו, ומתחיל מיד בתכלית – הווי אומר הפריחה המוציאה את הפרי; כל תכלית הפריחה היא להוציא פירות. ….ורוח זו תהיה נחלה למבחר משפחת הלוי – אהרן ובניו. בה בעת, באה כאן לידי ביטוי הבטחה מנחמת, מאחר שעץ השקד מקדים את האחרים רק בפריחתו ובהבשלת פריו. הוא הולך בראש חבריו בשדה ומקדים אותם בהתפתחות, אך הם, גם כן, הולכים לבסוף בעקבותיו. וכן גם הלויים ובני אהרן צועדים בראש בהתפתחות הרוחנית ובדרך החיים, ושאר השבטים נקראים ללכת בעקבותיהם ולהגיע לאותה רמה רוחנית". (במדבר יז, כד)

שני מסרים קריטיים לעם ישראל. האחד, שבט לוי בכלל ואהרון זוכה בכהונה בפרט, מתוך זריזותם, עבודת הנלהבת, מסירותם על עם ישראל ועשיית חובתם הלאומית ברצינות ובמרץ רב. בדיוק כמו שהשקד הוא הפרי היוצא ראשון ומקדים את הפירות כולם, שבט לוי זכה להנהגה הרוחנית באומה הישראלית בגלל חריצותו, מסירותו ומלחמתו על עם ישראל. זה המצופה מהאומה הישראלית כולה.

השני והחשוב יותר, בכוחם של כל המטות לפרוח, כל אחד לפי טבעו, עוצמתו, שאיפתו וכוחו. כולם יפרחו, בכולם טמון הפוטנציאל הזה, בכולם. צריך לעבוד קשה, בזריזות, מסירות ובמרץ  כדי להוציא אותו אל הפועל. בכוח כולם להגיע לאותה רמה רוחנית של שבט לוי ואין הדבר תלוי, אלא בכל שבט ושבט.

נסיים בדבריו המתוקים של בעל "מי השילוח", רבי מרדכי יוסף ליינר (1800-1854, פולין), אשר קובע שלא רק שבכוח כולם להגיע לאותה רמה ולאותה עבודת ה', אלא גם שתכלית המופת היא ההבנה של כל שבט את כוחו ועוצמתו מכאן לא יקנאו זה בחלקו של זה. כל שבט הבין את המיוחדות שבו, את מקומו, את כוחו ואת עוצמתו וישתוקק לדבר אחד, למצות את פוטנציאל עצמו ולא יהיה עסוק בקנאת האחר :

"ויאמר ה' אל משה וכו', וקח מאתם מטה מטה לבית אב וכו'. ענין המטות שצוה הקב"ה ליקח אחר מעשה קרח, כי מטה רומז על חיים כידוע, דכתיב: "ואיש משענתו בידו", וציוה הש"י ליקח המטות לרמוז כי לעתיד יראה הש"י לכל אחד ואחד שיגיע לחלקו ומקומו האמיתי בחיים הנצחיים ולא יתאווה לחלק חבירו, כי קודם שנתברר לכל אחד חלקו משתוקק לו נחלת חבירו, כמו שהיה מחלוקת קרח שהיה רוצה ומשתוקק לחלק אהרן הכהן, וזה היה ענין המטות שהראה הש"י לכל אחד ואחד את מקומו שיש לכל אחד ואחד מקום טוב ולא התלוננו על חלק אהרן…. והיינו שהבינו ועמדו על ברור הדבר והכירו עומק שורש כל אחד ואחד, ואף שלא נאמר פריחה רק על מטה אהרן נראה שכל המטות פרחו, רק שעל מטה אהרן נגמל פרותיו, כי חלק אהרן הוא שלימות בעוה"ז בכל מעשה ומעשה ולא שיעשה מעשה שיצרך עוד בירר אח"כ, אבל שאר השבטים אינם כן רק בירורם צריך זמן, אף שנמצא שבטים שיקרותם גדולה מיקרת כהונה כמו שבט יהודא מ"מ השלמתם צריך זמן". (מי השלוח, חלק א, ספר במדבר, קרח י׳).

נשים לב לחידוש של בעל "מי השילוח" – כל המטות כולם פרחו באותו מעמד, רק מטה אהרון הגדיל והוציא ציץ ופירות. יתר המטות ישלימו את הבירור שלהם ויגיעו גם הם לפירות. אם רק נבחר להיות עסוקים בהבנת כוחנו, יכולותינו ומקומנו, אם רק נהיה זריזים וממוקדים במיצוי הפוטניאל שלנו ולא במה קורה לאחר – גם הפירות שלנו יצאו לטובת האומה הישראלית.

שנזכה. שבת שלום.