עגלת קניות

למקומה של פרשת קדושים

פרשת קדושים מזכירה מאוד את פרשת משפטים- שתיהן מלאות בציוויים שבין אדם לחברו. אך מדוע לא נאמרו הפרשיות יחד ומה מקומה של קדושים כאן?

מהי הקדושה בפרשת קדושים?

פרשת קדושים, הגם שהיא מהפרשות הקצרות בתורה, בה בעת היא מהמלאות והעמוסות במצוות עד שרוב עיקרי התורה קשורים בה: מלמד שנאמרה פרשה זו בהקהל, מפני שרוב גופי תורה תלויין בה (רש"י).

הפרשה ממשיכה את חצייה השני של פרשת אחרי מות, העוסק בענייני אכילת בשר ובאיסור העריות, ושמה את הדגש על בני ישראל (ולא על הכוהנים שבהם עוסק חצייה הראשון של אחרי מות). בכך שתי הפרשות מציירות מפה מעשית למושג הקדושה, אך חכמים הבינו מושג זה במובנים שונים:

ספרא: קדושים תהיו – פרושים תהיו

רש"י: קדושים תהיו – הוו פרושים מן העריות ומן העבירות, שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה…

רלב"ג: קדֹשים תהיו, כי קדוש אני ה׳ אלהיכם – רוצה לומר שתתקדשו מחסרונות החומר, ותִפָּרדו מֵענינוֹ בתכלית מה שאפשר לכם, ובזה תתדמו לי לפי מה שאפשר, כי אני נבדל מחומר ונקי ממנו בכל האופנים.

רמב"ן: ולפי דעתי: אין הפרישות הזו לפרוש מן העריות כדברי הרב, אבל הפרישות היא המוזכרת בכל מקום בתלמוד שבעליה נקראים פרושים. והענין: כי התורה הזהירה בעריות ובמאכלים האסורים, ותתיר הביאה איש ואשתו ואכילת הבשר והיין, ואם כן ימצא בעל התאוה מקום להיות שטוף בזמת אשתו או נשיו הרבות, ולהיות בסובאי יין בזוללי בשר למו, וידבר כרצונו בכל הנבלות, שלא הוזכר איסור זה בתורה, והנה יהיה נבל ברשות התורה. לפיכך בא הכתוב הזה אחרי שפרט האיסורים שאסר אותם לגמרי, וצוה בדבר כללי, שנהיה פרושים מן המותרות.

רד"צ הופמן: הפתיחה ״קדושים תהיו״ מלמדת, שמטרת דינים אלה היא לעשות את ישראל לעם קדוש. יחד עם זה אנחנו מכירים, שהכתוב אינו מתכוון להגדיר את המושג ״קדושה״ כפרישה מן העולם, שהרי המצוות שבפרשתנו הן ברובן מצוות שבין אדם לחברו ורק מיעוט דמיעוטן הן כאלו שדורשות היבדלות מתענוגי העולם. אלא המושג ״קדושה״ הוראתו: המדרגה העליונה של שלימות מוסרית, השואפת אך לטוב והמתעבת את הרע. הקדושה השלימה היא, אמנם, אך לה׳, אולם על האדם מוטל לעלות במעלות הקדושה הלוך ועלה ולהתאמץ להתקרב אל האידיאל של הקדושה האלוהית…

אם נמקד את דברי הפרשנים, נראה שהספרא מציג את ביטוי הקדושה מבחינה מעשית כפרישות כללית. רש"י מיקד את עניין הפרישות לנושא העריות ולעומתו הרלב"ג הרחיב את הפרישות לכל דבר שבחומר בכדי להידמות לקב"ה שאין בו חומר.

גם הרמב"ן הולך בדרך זו גם הוא, אך ממקד את הדברים לא באיסורי התורה אלא דווקא במה שהתירה התורה, ודווקא שם הוא מביא לידי ביטוי את מושג הפרישות- שלא יהיה האדם נבל ברשות התורה. גם הרד"צ הופמן מבין, בדומה לרלב"ג, כי מטרת הקדושה היא הידמות לקב"ה, אך הוא שם את הדגש על הידמות מוסרית ולא היפרדות מעולם החומר.

דבריו של הרד"צ מעניינים ביותר משום שהוא שם לב לכך שהמצוות שמביאה התורה בכדי לבטא את מושג הקדושה שייכות למרחב הציבורי בעיקר: מצוות שבין אדם לחברו, היחס לעני ולחלש בחברה, איסור חיקוי דרכי הגויים ועוד, ולכן נראה להגיד כי משמעותה של הקדושה היא לאו דווקא במישור האישי של הפרט, אלא משמעותה היא ליצור חברה מתוקנת הנבדלת מאומות אחרות בדרכיה (וברור שדבר זה נבנה על ידי מעשי היחידים).

אם נלך בדרכו, נוכל להבין את כלל המצוות והאיסורים המופיעים בפרשה בעיקר בהקשר החברתי שלהם ולא רק במישור האישי של היחיד, והתורה מבטאת מסר זה בהדגשה להבדלה מחוקי אומות הגויים: וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְהֹוָה וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי. הציוויים המופיעים בפרשה מבטאים את ההבדלה מאותן התנהגויות של העמים האחרים.

 

 

מקומה של פרשת קדושים

פרשת העריות שבאחרי מות ופרשת קדושים נראות פחות קשורות לסדר הפרשות שבתוכן הן מופיעות: לא מוזכרים בהם עניינים הקשורים במשכן והן מזכירות יותר את פרשת משפטים שבספר שמות. לכן ניתן לשאול מדוע לא נאמרה פרשת קדושים כחלק מפרשת משפטים? ומה מקומה כאן?

תשובה אפשרית למקומה של הפרשה כאן היא שבפרשת משפטים הפנייה היא יותר במישור האישי לאדם הפרטי ולעומת זאת בפרשת קדושים הפנייה היא לעם במישור החברתי.

הבדל זה מתבטא בכך שבעוד שבפרשת משפטים סגנון הציווי הוא אישי והרבה פעמים בלשון יחיד, בפרשת קדושים לשון הדיבור היא לרוב בלשון רבים (למשל מצוות אי הונאת הגר המופיעה בשתי הפרשות: בפרשת משפטים אומרת התורה- וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם, ולעומת זאת בפרשת קדושים פונה התורה בלשון רבים- וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר בְּאַרְצְכֶם לֹא תוֹנוּ אֹתוֹ).

גם מבחינת דרך העברת הציוויים יש הבדל. בפרשת משפטים: וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם,  מסביר רש"י: אשר תשים לפניהם – אמר לו הקב״ה למשה: לא תעלה על דעתך לומר: אשנה להם הפרק שנים שלשה פעמים, עד שתהא סדורה בפיהם כמשנתה, ואיני מטריח עצמי להבינם טעמי הדבר ופירושו. לכך נאמר: אשר תשים לפניהם – כשולחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם. הקניית המצוות בפרשת משפטים היא דרך לימוד, דרך שקשורה ברמה אישית או בקבוצות ובו הדגש על הבנת התלמיד את מה שמועבר אליו.

לעומת זאת בפרשת קדושים: ׇדַּבֵּר אֶל כׇל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ… כאן הדגש הוא על הקהלת העם – השמעת החוקים מול כלל העם, משמע נתינת חוק לעם כעם. בדומה לכך אזרח המדינה לא מכיר את כלל החוקים לפרטיהם (כפי שקורה אם הוא לומד אותם) אלא הוא מכיר ויודע מהי רוח החוק ומה היא הנורמה החברתית שמבטא החוק.

נראה שזו הסיבה שמובאת הפרשה לאחר הקמת המשכן- משום שעם הקמת המשכן התבססה מערכת חברתית לאומית של העם והחל להתבהר המבנה החברתי של העם (משכן, הקדשת הכוהנים ויצירת ממסד שיפוטי, חלוקה למחנות מסודרים – כל אלו מרכיבים את המבנה החברתי של העם).

נושאי הפרשה ממשיכים התפתחות של נושא הקדושה המתחיל בפרשת שמיני עם איסורי המאכלות ואיסורי הטומאות שבפרשות תזריע ומצורע המבטאים את קדושת הגוף, ומשם מרחיבים אל איסורי עריות העוסקים במשפחה ואז קדושת החברה שבאה לידי ביטוי בפרשת קדושים.

דילוג לתוכן