ושרט לנפש לא תתנו בבשרכם

בתחילת המלחמה, במסגרת עבודת המשרד עם מרכז הדיגיטל הלאומי בשדרות, הגענו בימים הראשונים לראות את החורבן ביישובי העוטף, זה היה כאשר הדברים התאפשרו. המראות היו מזעזעים. חורבן שלם, אדמה חרוכה, בתים שרופים, ריחות שהמוח לא יכול לשכוח. אין שום מציאות בעולם שרשמים אלו יימחקו מאף אדם שראה את המראות הללו.
אבל יותר מאשר המראות הקשים השאירו עליי רושם המעשים של האנשים שפגשנו. רמי דווידאן הציל, במשך 48 שעות ויותר, מאות צעירים וצעירות ממרחב מסיבת הנובה בנחישות אין סופית ובגבורה עילאית, בלי אמצעים נורמליים ובלי יכולות מיוחדות – בציפורניים. רונן גבאי, קב"ט שדרות, נלחם בגבורה בעיר שדרות במשך שעות וימים רבים והציל מאות ואלפי אנשים. הוא המשיך להילחם גם אחרי שהוא נפצע. סא"ל איתן דנא אשר ביום ה- 7.10 ארגון את הכוחות שירדו מאוגדת איו"ש לעוטף ניהל את הקרבות בשדרות והציל נפשות רבות. מפגש עם האנשים ולמידת מעשיהם השאירו רושם על הנשמה והנפש שאי אפשר למחוק. הדבר היחיד שבא לעשות אחרי שפוגשים את האנשים – זה לעשות משהו למען המדינה, החברה והארץ.
אין לי ספק שעם כל גדולתם של האנשים האלו לפני המלחמה, הרי שהיום הם גדולים יותר. המעשים אשר הם עשו בפועל הרחיבו את נפשם, חיזקו את לבבם והם עומדים במקום אחר מהמקום בו הם עמדו לפני המלחמה.

פרשת "קדושים" היא אולי הפרשה המרתקת ביותר בתורה. היא מתעסקת בדברים הגשמיים ביותר, במעשים הבזויים ביותר שאדם יכול להגיע אליהם (כמו להעביר את ילדיו למולך) ובדרכי ההתמודדות שהתורה מצווה אותנו אבל הדבר הנפלא הוא שהתכלית לאורך כל הפרשה היא תכלית אחת : "קדושים תהיו".
אחד מן הציוויים המופיע בפרשה , מתוך רצון להגיע לייעוד של "קדושים תהיות", הוא שלא לשרוט את גופנו ולא לקעקע בבשרנו :

"וְשֶׂרֶט לָנֶפֶשׁ, לֹא תִתְּנוּ בִּבְשַׂרְכֶם, וּכְתֹבֶת קַעֲקַע, לֹא תִתְּנוּ בָּכֶם: אֲנִי, ה'". (ויקרא יכ, כח)

מה העניין בציווי הזה ? למה בעצם לא לקעקע את הגוף ולא לשרוט בבשר ? במה זה פוגע באפשרות של האדם או האומה להיות קדושים ?

בעל פירוש "אם למקרא", הרב אליהו בן אמוזג (1823-1900, איטליה) מסביר שישנו טעם אחד לשני הציוויים הללו – שלא ללכת אחרי מעשה הגויים אשר היו שורטים את עצמם או מקעקעים בגופם כאות אבל על המת :

"ושרט לנפש וגו' וכתבת קעקע. ממה שמצינו שני האזהרות האלה מחוברים בפסוק נראה שטעם אחד להם, ונאמר שגם כתבת קעקע למת היו עושים, וכן מספרים הנוסעים….בארצות אמיריקא שמקעקעים איזה סימנים על בשרם להראות אבלות. ומצאתי עוד שהיו מקעקעים בשרם גם לסבות אחרות, לתפארת, לבריאות, לשם שמים, לחשק, לשנאה, לשמחה ולאבלות, והוא הנקרא בלשונינו… Tattoo… וראה כמה נתפשט מנהג זה בכל מקום ובכל זמן". (אם למקרא, ויקרא יט, כח)

טעם זה באופן מקוצר יותר מובא בדבריו של רש"י (1040-1105, צרפת) : "כֵּן דַּרְכָּן שֶׁל אֱמוֹרִיִּים לִהְיוֹת מְשָׂרְטִין בְּשָֹרָם כְּשֶׁמֵּת לָהֶם מֵת". (ויקרא יט, כח). זה הבסיס העיקרי של פרשת קדושים, האומה הישראלית יש לה חוקים אחרים, יש לה מערכת הפעלה אחרת לגמרי, ה- DNA שלה הוא שונה בתכלית. אסור לעם ישראל ללכת אחרי חוקות הגויים וככל שהוא הולך אחרי חוקות הגויים הוא מאבד מעצמיותו, פוגם בבסיסו וביסודו ומונע מהאומה מהפרט להגיע למציאות של "קדושים תהיו".
לעם ישראל יש תכלית אחרת בעולם והיא לקדש שם שמים בעולם, כפי שמסביר הרב קוק (1865-1935, ישראל) וככל שמעשיו ודרכו תהיה על פי מעשי הגויים, הרי שניכשל בייעודנו :

"התגלות תפארת ישראל, אומה שכולה היא כסיס ונר למאור העליון של ההתגלות האלהית העליונה הטהורה המאירה ממעל לכל עולמים, ומחיה כל עולמים, באור עולם, המביאה ע"י הויתה, מציאותה, תכונתה, אצילותה, המתגלם בכל סעיפי פרטיותיה, אישיה, מאורעותיה, עליותיה, ירידותיה, כשרונותיה, מגרעותיה, כינוסה, פיזורה, הארתה וחשכתה, בכל מכל כל, כל אשר בפנימיותה וכל אשר מחוצה לה, הכל מסונף עמה, והכל מוביל ומחיה מנהיג ומרכז, מאיר ומתמם על ידה את החזיון העליוני, את אור חי העולמים תאות כל נפש, חמדת כל עולמי עולמים, תשוקת כל בריה, ותקות כל מעשה וכל מפעל, אומה שכל התולדה העולמית אשר לעמים כולם". (שמונה קבצים, קובץ ז, סעיף כח)

הרלב"ג (1288-1344, צרפת) מסביר שהמעשים הללו של הגויים באו בעצם לכפור בהמשכיות של המת, לאחר מותו. מבקשים אומות העולם לומר לנו – אין המשכיות לנשמה ואין עולם הבא. לכן, אסור לעם ישראל לעשות כמעשה זה של הגויים אשר בעצם כופר בעולם הבא ובתחיית המתים, אחרת אותם אנשים לא היו פוגעים בעצמם על מות אדם מבני משפחתם :

"ושרט לנפש לא תתנו בבשרכם. אחשוב כי הקודמים להשכם כי אין יתרון לאדם אחר המות היו שורטים בשרם כמו אחד מקרוביהם שלהם והתורה הזהירה מעשו' כמו זה הפועל המגונה ויתבאר שהוא חייב על כל שריטה ושריטה שנאמר ושרט לנפש לא תתנו וכן אם שרט שריטה אחת על מתים רבים חייב על כל מת ומת שנאמר לנפש לחייב על כל נפש ונפש". (רלב"ג ביאור המילות, ויקרא יט, כח)

הרב קוק, אשר הזכרנו בתחילה, מלמד אותנו שלא רק רוחנו ונשמתנו קדושים הם וכך צריך לשמור עליהם, אלא גם גופנו הפיזי. גם גופנו חייב להישמר בריא. בשרנו גם הוא בשר קודש ולכן אסור לפגום בו. אסור לנו לשרוט אותו, לפגום בו, לקעקע בו:

"גדולה היא תביעתנו הגופנית, גוף בריא אנו צריכים, התעסקנו הרבה בנפשיות, שכחנו את קדושת הגוף, זנחנו את הבריאות והגבורה הגופנית, שכחנו שיש לנו בשר קודש, לא פחות ממה שיש לנו רוח הקודש. עזבנו את החיים המעשיים, ואת התבררות החושים ואת הקשור עם המציאות הגופנית המוחשית, מפני יראה נפולה, מפני חוסר אמונה בקדושת הארץ, "אמונת זה סדר זרעים – שמאמין בחי העולמים וזורע". כל תשובתנו תעלה בידינו רק אם תהיה, עם כל הוד רוחניותה, גם תשובה גשמית יוצרת דם בריא, בשר בריא, גופים חטובים ואיתנים, רוח לוהט זורח על גבי שרירים חזקים, ובגבורת הבשר המקודש תאיר הנשמה שנתחלשה, זכר לתחית המתים הגופנית". (אורות התחיה, לג)

הרש"ר הירש (1808-1888, גרמניה) מלמד אותנו כלל יסודי ביותר, אשר לצערנו כל כך רלוונטי לחיינו. כאשר חלילה אדם נפטר בסביבתנו אנחנו קודם כל צריכים לזרז את מעשינו ועבודתנו בעולם הזה. להמשיך את דרכו של הנפטר במעשים טובים ובעבודת ה' ולא להמעיט את חיינו ובטח לא לפגוע בגופנו ובכך להצר את יכולתנו להשפיע בעולם :

"לעומת זאת, פצע הנעשה בבשרו של הנותר בחיים, ירמז שמותו של האדם האהוב גרם לשבר בעצמנו ובגופינו – ודבר זה אסור שיקרה. לא משנה עד כמה חביב ויקר אדם זה לנו, ולא משנה עד כמה יהיה קרוב מאוד מאוד ללבנו ונפשנו, אסור שמותו יבטל או אפילו ימעיט את ערכם ומשמעותם של חיינו שלנו. לחייו של כל אדם ואדם ישנה חשיבות העומדת בפני עצמה, בקשר הישיר שלו עם ה'. כל נימה של קיומנו הגופני, כל ניצוץ כוח שניתן לנו, וכל רגע ורגע מחיינו, קודש הם לה'. כל עוד ה' גוזר לנו חיים בעולם הזה, אנו חייבים להתמיד בעבודתו. בכל כוחנו עלינו לעשות את המוטל עלינו כעם קדוש אליו – ולא לקלקל במכוון את כוחנו שלנו. למעשה, אבדן אדם שהיה קרוב מאוד ללבנו ונפשנו, צריך לזרז אותנו להכפיל את מרץ חיינו, כדי שנוכל לעזור למלא את החלל שהותיר המוות במלאכת עבודת הבורא". (רש"ר הירש, ויקרא יט, כח)

לצערנו הרב בעם ישראל ישנם נופלים רבים בחודשים האחרונים. רק אתמול, לקראת יום הזכרון הקרוב פרסמו את המספרים הבלתי נתפסים של חללי המלחמה, אנשי הצבא וכוחות הבטחון ואזרחים. המוות הזה, כיאה לאומה הישראלית, הוביל להמשכיות, למעשים טובים של המשפחות. ראינו משפחות וחברים אשר בוחרים בחיים, בוחרים להמשיך את דרך הנופלים, להשאיר את שמם בקרבנו והכל באמצעות מעשים טובים, קירוב הלבבות, סיוע לאומה הישראלית ובכלל. זאת דרכה של האומה הישראלית ולא פגיעה בעצמנו, לאחר מות יקירנו.
מלמד אותנו הרש"ר הירש יסוד עצום. אל לנו לפגוע בכוחנו, אל לנו לפגוע במהותנו ולא משנה איזה אירוע התרחש עלינו. אנחנו נדרשים להתחזק, להמשיך בדרך ה', להמשיך בעבודה הקשה. התכלית שלנו היא להמשיך בדרך באמצעות הגברת הטוב והאור בעולם, להעצים את דרך הקב"ה ולהביא לעולם את מה שעם ישראל צריך להביא לעולם.
נסיים בדבריו של אור החיים הקדוש (1696-1743, מרוקו וא"י) מסביר יסוד עצום וגדול המתאים לחיי היום יום. המעשים שלנו, שורטים את נפשותינו אם אנחנו בוחרים בדרך הרע. מאידך אפשר ללמוד ההפך, המעשים הטובים שלנו, ההליכה בדרך ה', בונה את נפשנו, מחזקת אותה ומעצימה אותה, בדיוק מה שקרה לאנשים איתם פתחנו :

"ושרט לנפש וגו'. אומרו לנפש, לומר הגם שהשרט חיבול הגוף הוא על פרידת הנפש היקרה. ודקדק לומר לא תתנו בבשרכם, הודיע הכתוב כי לא יפגום פגם זה בנפש אלא בבשר שהוא נרתק הנפש, והטעם לצד שאדם בהול על מתו אין המעשה פוגם כל כך כעושה בשאט בנפש ובישוב הדעת, ולזה תמצא שאמר הכתוב אחרי זה וכתובת קעקע לא תתנו בכם ולא אמר בבשרכם לומר שלא בבשר לבד יגרום הפגם אלא גם בפנימיות האדם לצד שאינו עושה מצד צער וחום הכאב שנאמר בו (ב"ב טז:) אין אדם נתפס על צערו". (אור החיים על ויקרא יט, כח)

אדם השורט את גופו, פוגם בבשרו. השריטה תתרפא. זה עדיין אסור בשל חוקות הגויים, אבל הרושם אשר משאירה שריטה הוא לא הרושם שמשאירה כתובת קעקע. כתובת קעקע היא לכל החיים, אי אפשר להתעלם מזה. יותר מזה, כשאדם עושה שרט וחיבול בגופו בגלל צערו על מתו, הוא עושה את זה ברגע של נפילה, ברגע של נפילה. אין זה פוגם את נפשו כיון שמעשיו נעשו מצד צערו על מתו ומהירות מחשבתו. אבל, עשיית כתובת קעקע דורשת מחשבה רבה, הכנה ממושכת, השקעה רבה והיא לא מצד תגובה רגעית לסיטואציה – זה פוגם בנפשו.

מעשיו של האדם משפיעים על נפשו – לטוב ולרע. מעשים רעים קטנים וגדולים כאחד יובילו בסופו של דבר את האדם לנפש גסה ואטומה אשר אינה רואה את האומה הישראלית ורואה בעיקר את עצמו. לאט ובהדרגתיות האדם יעבה את ליבו ונפשו לא תהיה מאירה יותר. אנשים עם מעשים טובים, יגדלו וירוממו את נפשם. לאט לאט אותה נשמה תאיר ותאיר את העולם עד שתזרח באופן מלא.
אי אפשר לחשוב שמעשנו אינם משפיעים על רוחנו, נפשנו וכוחנו. שנזכה שמעשינו יחזקנו את נפשנו ורוחנו.
שבת שלום.