ולא תשבעו בשמי לשקר

(יא) לֹא תִּגְנֹבוּ וְלֹא תְכַחֲשׁוּ וְלֹא תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ.  (יב) וְלֹא תִשָּׁבְעוּ בִשְׁמִי לַשָּׁקֶר וְחִלַּלְתָּ אֶת שֵׁם אֱלֹהֶיךָ אֲנִי יְהֹוָה. (ויקרא, י"ט)

בפרשת קדושים אוסרת התורה על בני ישראל להישבע בשם ה' על דבר לא נכון. ציווי זה מקושר למה שבא לפניו והוא האיסור לגנוב מאדם אחר, וכך מסביר ראב"ע: וטעם ולא תשבעו בשמי לשקר – אחר: לא תגנבו (ויקרא י״ט:י״א), כי החשוד בגניבה ופקדון, ישבע.

הרב בכור שור ממשיך כיוון חשיבה זה ומעלה קושי שמתעורר לאור הציווי: מהיכן לאדם יש את התעוזה להישבע בשם על דבר שקר? אם מדובר באדם שאינו מייחס חשיבות לקב"ה ח"ו או שאינו מחייב עצמו למצוות – הרי ברור שלשבועה אין משמעות ולגביו אין מה לשאול. לעומת זאת השאלה מקבלת משנה תוקף מכיוון שברור שהנשבע כן מודע למשמעותה של השבוע ולכך ששבועה כזו היא חילול ה', אם כן – מדוע לו להישבע?

הרב בפירושו מתייחס לפסיכולוגיה ולהלך הרוח המביא אדם כזה להישבע:

ולא תשבעו בשמי לשקר – שאם תאמר בפיך דבר שקר, או תגנוב או תכחש, כשיבא להשביעך, יהא לך בושת להודות שגנבת או ששיקרת, ותאחז כשקרן, ומתוך כך תשבע לשקר ונמצאת מחלל שם שמים לבטלה…

פעמים רבות אדם נקרע בין מה שהוא חושב לנכון ובין הפחד מפני השלה: איך הסביבה תסתכל עלי? לא חסרים מקרים בהם אנשים עשו מעשים חמורים משום שלא יכלו לעמוד בפני לחץ חברתי או שחששו מפני השיפוט של האנשים שסביבם.

הרב מתאר כאן את הפסיכולוגיה של הנשבע: אדם חטא, מצב אחד הוא שהאדם מעל באמון שניתן בו וגנב ולכן צריך להישבע. אולם יכול להיות גם מצב שונה – שאם תאמר בפיך דבר שקר, משמע אדם יכול למשל במהלך שיחה להוציא מפיו חצאי אמיתות או שקרים ממש, והדבר יכול להיות מסיבות שונות. יכול אפילו להיות שהדבר נבע ממניע חיובי – אדם רוצה לפשר בין אנשים או להימנע ממחלוקת ולכן אומר לכל אחד את מה שהוא רוצה לשמוע, גם אם זו לא האמת.

לאחר מכן מגיע השלב שבו אדם נתפס בקללתו – עלו על השקר או שדבק בו חשד. מה הוא עושה במצב הזה? לא כל אחד יכול לעמוד בפני ההאשמה, במיוחד אם היא מלווה במיתוג החברתי שלו כשקרן. הבושה אוחזת בו ולכן הוא מנסה להוכיח שלא היו דברים מעולם ושאין בו אשמה. במצב זה מגיעה השבועה: האדם נשבע על אמיתות דבריו למרות שהוא יודע שאין הוא צודק.

אך מדוע חמור המעשה כל כך עד שהקב"ה אומר עליו: וְחִלַּלְתָּ אֶת שֵׁם אֱלֹהֶיךָ? אם נסתכל על המשמעות החברתית של הדברים, התנהגות מסוג זה עלולה להביא את החברה לאנרכיה. כאשר האדם לא יכול לסמוך על שכנו – אין מקום בסיס לקיום חברתי, ואין מקום ליחסי שכנות ולאמון שבין אדם לרעהו. עד כדי כך חמור המעשה עד שהדבר מביא לכך ששמו של הקב"ה שקרוי על חברה זו – הופך לחול ולחסר ערך.

כיצד ניתן להתמודד עם סכנה זו? סיום הפסוק אומר: אני ה', אמירה שחוזרת על עצמה לאורך כל פרשת קדושים. הרב בכור שור מסביר את משמעות האמירה בפירושו על האיסור להכשיל עיוור המסתיים באותה הדגשה: ויראת מאלהיך אני ה׳ – שאף על פי שזה אינו שומעך, וזה עורי – בדבר זה ניחא ליה, ויראת מאלהיך – ממי שרואה ושומע ויודע הכול.

התורה באה ומכפיפה את האדם לקב"ה ולא למוסר האנושי וזו משמעותה של האמירה: יש מי שחיצוני לך והוא רואה ושומע ויודע. האדם לא ניצב מול המוסר שהוא תוצר יצירה אנושי ויחסי (לכל חברה יש את ערכי המוסר שלה), אלא ניצב מול הקב"ה ומחויב לציווי חיצוני לאדם. מעתה תפקידו של האדם להביא לכך שבחייו יחסו עם הקב"ה יגבר על הרגש האנושי והבושה מפני אדם אחר.

עוד מהאתר

לעשות את השבת

מה בין היונה לעורב

ויתחזק ישראל

דיבור שבשתיקה

וְסָמְכוּ כׇל הַשֹּׁמְעִים

נתונים המה לו