בפרשה, פרשת קדושים, התורה סומכת שני ציוויים זה לזה: ציווי כיבוד הורים וציווי שמירת השבת. סמיכות זו מעוררת שאלה שדנו רבים מהפרשנים ובעלי המדרש והיא: מה הקשר ומה יש ללמוד מתוך החיבור שבין שני הציוויים? הספרא מביא את התשובה המפורסמת לשאלה זו:
..״אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ״, יָכֹל אִם אָמַר לוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ לַעֲבֹר עַל אַחַת מִכָּל מִצְווֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה, יִשְׁמַע לָהֶן? תִּלְמֹד לוֹמַר ״וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ״, כֻּלְּכֶם חַיָּבִים בִּכְבוֹדִי!
הגמרא מרחיבה דברים אלו לכלל המצוות ולא רק למצוות השבת:
ואת שבתתי תשמרו – תנו רבנן, מניין שאם אמר לו אביו: היטמא (לכהן שיכנס לבית העלמין) או שאמר לו אל תחזיר אבדה שלא ישמע לו? תלמוד לומר איש אמו ואביו תיראו, ואת שבתתי תשמרו – כולכם חייבים בכבודי. (בבא מציעא ל״ב.)
כלל בני האדם חייבים בכבודו של הקב"ה ובקיום מצוותיו ולכן אדם לא יכול לבטל קיום מצווה בשל ציווי אדם אחר – ולא משנה כמה חשוב אותו אדם, אפילו יהיה אביו או אימו שבכל מצב אחר האדם מחויב לכבדם ולהקשיב להם.
בעל הכלי יקר מתייחס גם הוא לשאלה הנ"ל, והוא מחלק את דבריו לשני חלקים: בחלק הראשון הוא עוסק בקושייה בהבנת פירושו של רש"י ומתוך כך הוא מסביר את הסמיכות, נוסח ופשט הפסוק. בחלקם השני של דבריו הוא מתייחס לשאלה עקרונית העולה מהדברים מבחינה אמונית והוא מרחיב את המסר העולה ממנה.
בשלב ראשון בעל הכלי יקר מתייחס לקשר שבין המצוות, אך הוא שם את הדגש על קושי בהבנת פירוש רש"י כאן (קושי שמתייחס באופן כללי גם לדברי הספרא וההולכים בדרכו):
איש אמו ואביו תראו ואת שבתותי תשמורו – פרש רש״י: שאם יאמר לך אביך חלל את השבת אל תשמע לו. ובפרשת ויקהל פירש רש״י: מד(מש)הקדים שמירת שבת לבניין המשכן, לומר לך שאין בנין המשכן דוחה שבת! שמע מינא, שהמוקדמת דחי למאוחרת!
הקושי של הרב מתייחס לאמור בפרשת ויקהל ולדברי רש"י שם:
(א) וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כׇּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה לַעֲשֹׂת אֹתָם. (ב) שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַיהֹוָה כׇּל הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת. (שמות, ל"ה).
רש"י: ששת ימים תעשה מלאכה – הקדים להם אזהרת שבת לציווי מלאכת המשכן, לומר שאינה דוחה שבת.
לדברי רש"י סדר הציוויים בפסוק מלמד על חשיבותם, ולכן: משום שהתורה הקדימה את השבת משמע שהיא חשובה ממלאכת המשכן – ולכן אסור לחלל את השבת בכדי לבנות את המשכן. הרב מדגיש את הקושיה העולה מדברי רש"י: שמע מינא, שהמוקדמת דחי למאוחרת – יוצא שהמוקדמת בפסוק משתי המצוות (כיבוד הורים) דוחה את המאוחרת (השבת) וזה ההפך מדברי הספרא!
כאשר מסתכלים על דברי רש"י כאן, בפרשת קדושים, מתחדדת השאלה עוד יותר:
ואת שבתותי תשמורו – סמך שמירת שבת למורא אב ואם, לומר: שאף על פי שהזהרתיך על מורא אב ואם, אם אומר לך: חלל את השבת, אל תשמע לו, כן בשאר כל המצות. (רש"י לפרשת קדושים, י"ט, ג)
לכאורה, היה על רש"י להמשיך על פי אותו העיקרון שבויקהל ולומר שעצם הקדמת כיבוד ההורים לשבת באה ללמד שמצווה זו חשובה יותר ועל פי היגיון זה – אדם יכול לחלל שבת למען כיבוד הוריו, שהרי כיבוד ההורים קודם בפסוק לשמירת השבת! השאלה שמעסיקה את בעל הכלי יקר היא כיצד ניתן לענות על כך? כיצד ניתן להבין את ההבדל בדברי רש"י בשני המקומות?
[פרשנים נוספים כבר העלו שאלה זו, ובהם הרא"ם ובעל הגור אריה. לדעת בעל שפתי חכמים גם רש"י עצמו הכיר בקושי הזה ולכן רש"י מסיים את פירושו במילים: אני ה' אלהיכם – אתה ואביך חייבין בכבודי, לפיכך אל תשמע לו לבטל דבריי… לע"ד נראה שבעל הכלי יקר מבין שאת הציווי אני ה' היה ניתן להסביר גם לכיוון ההפוך: למרות שנראה לא הגיוני להעדיף כיבוד הורים על פני שבת , תעשה זאת כי אני ה' ציוויתי, ולכן הוא מנסה לראות כיצד ניתן להביא תירוץ אחר].
בתשובתו לשאלה מסביר הכלי יקר שיש הבדל בין שתי הפרשנויות של רש"י (כאן ובפרשת ויקהל):
שאני הכא (שונה כאן), שהתחיל בלשון יחיד: 'איש אמו ואביו' וסיים בלשון רבים 'תיראו, תשמורו'. בשלמא: תיראו קאי על איש ואשה כפירש״י. אבל אצל השבת: למה אמר תשמורו לשון רבים מה לי איש מה לי אישה? אלא ודאי תשמורו קאי על הבן והאב לומר לך שאתה ואביך חייבים בכבודי.
ומה שפרט השבת יותר מכל מצוה שבתורה, לפי שטעם של מצות כיבוד אב ואם הוא שראוי לחלוק כבוד למי שהוציאו לאור ההוויה- הלא הוא אביך קנך והוא עשך ואיך לא תחלוק כבוד למי שהמציאך- כי זולתו לא היה לך מציאות כלל?! והשבת מורה על כיבוד של השם יתברך כי הוא מורה על חידוש העולם ושהמציא הקב״ה לאור ההוויה אותך ואת אביך… (כלי יקר).
אומר הרב: כאן המצב שונה! וצריך לשים לב שדבריו לא מתייחסים לסדר המצוות המופיע בפסוק, אלא לכך שלדעתו כאן הדין נלמד מתוך פשט דברי הפסוק עצמו (ולא מתוך סדר המצוות בפסוק) – ולכן שונה הפרשנות של רש"י בשני המקומות:
בניגוד לפרשת ויקהל, שם מובאת פרשייה שלמה בנושא השבת לפני הפרשייה העוסקת במשכן (ומשום שאין קשר בתוכן או בציוויים הפנימיים בין אחת לשנייה, לכן משנה סדר הופעת המצוות והראשונה היא החשובה יותר), כאן יש לנו שני ציוויים ממוקדים באותו פסוק ויש קשר, כפי שמראה הרב, בין הציוויים ולכן אין צורך להתייחס למיקום הציווי כי ההקשר התוכני הוא שמסביר את האיסור. ננסה לפרק את דברי הרב לחלקים:
את ציווי מורא ההורים התורה מתחילה בלשון יחיד- איש ומסיימת ברבים- תיראו. מעבר זה מוסבר בכך שהמעבר ללשון רבים בא ללמד על חיובה של האישה במורא הורים:
״אִישׁ״ – אֵין לִי אֶלָּא אִישׁ, אִשָּׁה מְנַיִן? תִּלְמֹד לוֹמַר ״תִּירָאוּ״, הֲרֵי כָּאן שְׁנַיִם (ספרא).
רש"י מביא שני פירושים למעבר שבין היחיד והרבים בפסוק:
איש אמו ואביו תיראו – כל אחד מכם תיראו אביו ואימו, זהו פשוטו.
ומדרשו: איש, אין לי אלא איש, אישה מנין? כשהוא אומר תיראו הרי כאן שנים. אם כן, למה נאמר: איש? מפני שהאיש ספק בידו לעשות, אבל אישה רשות אחרים עליה.
בשני הפירושים ההתייחסות היא לכך שהציווי נאמר לרבים ולא רק ליחיד: בראשון המילה איש היא יחיד אך מכוונת לכול יחיד ויחיד בעם (ובכך הופכת לרבים). בשני, שהוא דברי הספרא, המילה תיראו מכוונת לגברים ונשים ששניהם מחויבים בכיבוד הורים וחיוב הנשים נלמד מלשון הרבים תיראו.
אם כן, מהציווי איש אימו ואביו תיראו אנו לומדים על המחויבות של כל איש ואישה בישראל ליראה מהוריהם.
בחציו בשני של הפסוק, ואת שבתותי תשמורו, גם כן הציווי הוא ברבים, ועל כך שואל הרב:
אבל אצל השבת- למה אמר תשמורו לשון רבים? מה לי איש מה לי אישה?
משמע, אם בכיבוד הורים יש משמעות לציווי על הגברים והנשים (וכנראה המטרה להביא את החיוב לגבי הנשים שאינן פטורות ממצווה זו למרות שהן לא ברשות עצמן, כדברי הספרא), במצוות השבת ברור שכלל העם מחויב בשמירתה ולכן נשאלת השאלה: מדוע ניסחה התורה את דבריה בלשון רבים? את מי באה התורה לרבות בכך?
ועל כך באה תשובתו של הרב:
אלא ודאי תשמורו קאי על הבן והאב, לומר לך: שאתה ואביך חייבים בכבודי!
לשון הרבים באה להורות שבכלל הציווי נמצאים כולם, גם דור ההורים וגם דור הילדים. אם כן, יוצא שהלימוד כֻּלְּכֶם חַיָּבִים בִּכְבוֹדִי שלמדו הספרא ורש"י, אינו נובע (רק) מהסמיכות אלא (בעיקר) מהריבוי שיש במילה תשמרו, ואילו ההקשר (מיקום הציווי בצמוד לציווי מורא ההורים) בא לחזק זאת בכך שהוא מעמיד ציווי זה מעל מורא ההורים, ובנוסף מסביר שהריבוי המדובר הוא על מי שהוזכרו לפני כן: האיש והאישה, האב והאם. ובכך מוסבר ההבדל שבין פירושי רש"י כאן ובויקהל.
עניין שלישי ואחרון בהקשר זה היא השאלה: מדוע דווקא מצוות השבת נבחרה בכדי ללמד עניין זה? לכאורה, כפי שהגמרא מסבירה (ב"מ ל״ב.), הלימוד הוא כלפי כלל המצוות – אז מדוע נבחרה דווקא השבת? על כך עונה הכלי יקר ומסביר שיש קו רעיוני המחבר בין כיבוד ההורים ושמירת השבת:
לפי שטעם של מצות כיבוד אב ואם הוא שראוי לחלוק כבוד למי שהוציאו לאור ההוויה… כי זולתו לא היה לך מציאות כלל! והשבת מורה על כיבוד של השם יתברך כי הוא מורה על חידוש העולם ושהמציא הקב״ה לאור ההוויה אותך ואת אביך…
בשתי המצוות באה לידי ביטוי הכרת הטוב כלפי מי שהביא את האדם לעולם – הקב"ה ברא את העולם ומלואו, והורי האדם שהביאו אותו לעולם. משום כך, גם אם היה אפשר ללמד עניין זה דרך מצוות אחרות, נבחרה דווקא השבת לכך.
בחלק השני של הפירוש מתייחס הרב לנושא רחב יותר מהיחסים שבין ההורים לבנם:
ואם יאמר לך אביך: חלל השבת! כדי לטעת בליבך שהעולם קדמון ובלתי מחודש, כדי שתאמין שאין לך שום אב אחר זולתו. ויאמר כל זה לפתותך שתבטל רצון אביך שבשמים מפני רצונו- לא תאבה ולא תשמע לו! כי באמת הוא יתברך אב לכולנו, וחייב אתה לבטל רצון אביך מפני רצונו יתברך כי אתה ואביך חייבים בכבודו!
בדברי רש"י והספרא ההתייחסות היא למצב שבו האב או האם מבקשים מבנם שיבטל אחת מהמצוות, בקשה מעשית שלכאורה אינה שייכת לפן התאולוגי. רוב המקרים שאירוע כזה יתרחש יהיה כחלק מחיי היום- יום: 'תענה לטלפון ותגיד שאני ישן..' וכדומה. בכך גם עוסקת הגמרא בבבא מציעא (ל"ב.) – באבדה שהאב מבקש שלא להחזיר או בהיטמאות כהן בכדי לאסוף אבדה מבית העלמין.
והנה הכלי יקר מכניס ממד תאולוגי בהתנהלות האב: כדי לטעת בליבך שהעולם קדמון ובלתי מחודש, כדי שתאמין שאין לך שום אב אחר זולתו.. בקשת האב אינה טכנית אלא היא חינוכית ויש לה מטרה פדגוגית: כשם שקיום המצוות יכול לחנך לאמונה, ביטולן יכול לחנך לחוסר אמונה, ונראה שזוהי מטרת האב. קשה שלא לחשוב שהרב מתייחס כאן לכלל אותן השפעות חיצוניות העלולות לסחוף אחריהן את היהודי היושב בגולה ולהרחיקו מאביו שבשמיים: מצד אחד הכנסייה ומהצד השני, ובעיקר, העולם המדעי.
בתקופתו של הרב בשני עולמות אלו הייתה סמכותיות, הם היו חלק מהממסד הנוצרי ולכן מעמדם החברתי היה גבוה מזה של היהודי, והסכנה בהם היא שהם עלולים לטעת בליבו של האדם מחשבות זרות שימשכו וירחיקו אותו מעולמה של היהדות. החיבור עם העולם המדעי מתברר דרך דמותו של ר' דוד גנז (שעליה דיברנו בפרשת אחרי מות, 1541 – 1613, פראג), דמות של רב יהודי, תלמידם של הרמ"א והמהר"ל מצד אחד, ובה בעת אסטרונום ואיש מדע החי בעולם המדעי הנוצרי שסביבו. מספיק לקרא כיצד מתאר הרב גנז את מורהו האסטרונום טיכו ברהה וחכמי פראג כדי להבין את ההשפעה שיכולה להיות על היהודי הפשוט:
"החוקר הגדול בחכמת התכונה מכל אשר היו לפניו הוא אחד משרי הארץ, נקרא טי"חא ברא"הי … ושם במקום הנזכר [=מצפה הכוכבים] היה יושב עם שנים עשר אנשים, כולם חכמים ומביני מדע עוסקים וחוקרים באיצטגניניה [=אסטרונומיה] וכלי מחזיהם הגדולים והמופלגים אשר עין לא ראתה… והיו רואין ומדקדקין וכותבין על ספר מהלך ומצב החמה בגלגליה… אשר אנוכי הכותב הייתי שם ג' פעמים וכל פעם ה' ימים רצופים וישבתי אתם בחדרי חזיונם וראיתי את המעשה אשר נעשה דברים גדולים ונפלאים… באופן שאגיד נאמנה שהשתדלות וחקירות גדולות כאלה מימינו לא ראינו ולא שמענו וגם אבותינו לא ספרו לנו ולא מצאנו כתוב בספר הן מבני ישראל והן מאומות העולם, להבדיל."
הרב גנז היה מיוחד ביכולת שלו לחיות בשני העולמות, אך ברור שרוב החברה היהודית לא הייתה מסוגלת לכך- והצורך לעמוד כנגד המשיכה לעולם שמסביב הוא מה שמכוון את בעל הכלי יקר. משום כך מעמיד הרב את מוקד המחלוקת התאולוגית על השבת: השבת מרמזת ומלמדת על חידוש העולם, וזהו מוקד המחלוקת בין התאולוג היהודי למדען החילוני של ימי הביניים.
האמונה בעולם נברא משותפת לעולם הדתי- על כך גם היהודי, הנוצרי והמוסלמי מסכימים, אולם העולם המדעי שהלך בעקבותיו של אריסטו מהווה אויב לאמונה משותפת זו, משום שהאמין בעולם קדמון- תפיסה שגם הרמב"ם במורה מתייחס אליה ומתדיין עימה. הכלי יקר מנסה למקד את הדיון התיאולוגי כולו על השאלה האם העולם קדמון או לא, ותפיסה עקרונית זו היא בעיניו הבסיס לחינוך יהודי, וזוהי גם הסיבה שהתורה הביאה דווקא את מצוות השבת כאן:
אבל אם יאמר לך אביך לעבור עבירה אחרת, פשיטא שלא תשמע לו כל זמן שראש נזרך קיים ואתה משמר השבת כהלכתו ומאמין בחידוש העולם כי אב אחד לכלנו. וע״ז אינו צריך לצוותך, זולת אם יבא לחלוק על השורש מראש אמנה ע״ז אתה צריך זירוז ביותר ועל כן מצינו בכמה מקומות סמיכת השבת למצות כיבוד אב ואם כי גם השבת מורה על כיבוד האב ראשון לכל נוצר ויכלול הסמיכות עוד, ג׳ שותפין אשר באדם אב ואם והקב״ה.
לעברות אחרות אין את המשקל החינוכי שיש לאי שמירת השבת: כל זמן שהאדם מקיים את השבת הוא מבטא את אמונתו במה שהיא מייצגת ולכן החשש שיעבור עבירה בגלל ציווי של אדם אחר הוא מינימאלי ולא מצריך ציווי מיוחד. הציווי והזירוז צריך להיות דווקא על השבת ועל המרכיב האמוני שבשמירתה.
דברי הרב מעבירים לנו מסרים שהם עדיין רלוונטיים לימינו:
מבחינה חינוכית: דברי הרב מלמדים שמבחינה חינוכית יש משמעות לשמירת השבת בפרט ולקיום מצוות כחינוך בכלל. כל זמן שישראל ישמרו את השבת והם יפנימו את היסוד האמוני שבה – מובטח שאמונתם תתקיים.
מבחינת המפגש עם העולם המודרני: גם כיום אנו צריכים להתמודד עם שאלות העולות מהמפגש בין העולם הדתי והמדעי, כיצד להתייחס לתובנות מדעיות חדשות והיכן עובר הגבול שבין הדברים.
120.00₪
35.00₪
75.00₪
25.00₪
המחיר המקורי היה: 120.00₪.105.00₪המחיר הנוכחי הוא: 105.00₪.
125.00₪
59.00₪
125.00₪
95.00₪
70.00₪
המחיר המקורי היה: 160.00₪.130.00₪המחיר הנוכחי הוא: 130.00₪.
120.00₪
25.00₪
50.00₪
130.00₪
30.00₪
35.00₪
120.00₪
