ואהבת לרעך כמוך?

ואהבת לרעך

לֹֽא־תִשְׂנָא אֶת־אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת־עֲמִיתֶךָ וְלֹא־תִשָּׂא עָלָיו חֵֽטְא׃ לֹֽא־תִקֹּם וְלֹֽא־תִטֹּר אֶת־בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָֽהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה'׃ (ויקרא, י"ט, י"ז- י"ח)

פרשת קדושים מלאה בציוויים שעיקרם היחסים שבין אדם לחברו וכנראה המוכר שבהם הוא 'ואהבת לרעך כמוך': התורה מצווה אותנו על אהבת הרע ממש כמו שאנו אוהבים את עצמנו, וציווי קצר זה מעלה את השאלה הגדולה כיצד בכלל ניתן לקיימו? אהבה היא רגש, והרגש אינו נשלט: או שאוהבים או שלא, אם כן כיצד ניתן לצוות על אהבה או על שנאה, ואם כבר צוונו- כיצד נגיע לקיימו? וניתן לתאר כמה מקרי גירושים או סכסוכים פוליטיים היו נפתרים אם הדבר היה פשוט כל כך…

הגמרא במסכת שבת (ל"א) מביאה מעשה בשמאי והלל המתייחס לציווי:

…מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי, אמר לו: גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת. דחפו באמת הבניין שבידו. בא לפני הלל, גייריה. אמר לו: דעלך סני לחברך לא תעביד – זו היא כל התורה כולה, ואידך – פירושה הוא, זיל גמור…

הנוכרי מבקש להתגייר אך דורש ללמוד את התורה על רגל אחת. בעל הכלי יקר מסביר שבקשתו היא בקשה כנה ללמוד ההנחה או הבסיס של היהדות. בקשה זו יכולה להיות מובנת לפי התפיסה היוונית שלכל תורה פילוסופית יש את הנחת המוצא שעליה היא מתבססת וממנה היא נובעת, והנוכרי מבקש לדעת האם גם ליהדות יש הנחת בסיס כזו.

שמאי מגרש אותו, ואפשר להסביר תגובה זו בשני אופנים: או שהוא חשב שהוא מנסה לקנטר, או משום שהוא סובר שאין הנחת בסיס אחת ויחידה לתורה, ובדרך זו מסביר המהרש"א שעצם הדחייה באמת הבניין (פלס בנאים) בא לומר שכשם שלבניין אין רק יסוד אחד כך גם לתורה.

לעומת שמאי, הלל עונה לנוכרי: 'מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך והשאר- לך למד', ואת תשובתו אפשר להסביר גם כן בכמה דרכים: אפשרות ראשונה היא שהלל סובר ש- ואהבת לרעך כמוך הוא באמת הבסיס לתורה. אפשרות שנייה היא שהלל מעדיף לגייר את הנוכרי באמירה זו ובהמשך ככול שילמד יותר ילמד להכיר את כל הצדדים שבתורה.

אבל כיצד תשובה זו יכולה ללמד אותנו כיצד נוכל לקיים מצווה זו?

עוד מהאתר

לב לדעת

מנהיגות עם ענווה

שבת וינפש

פֶּן תִּגְזֹל אֶת בְּנוֹתֶיךָ

ואברהם היה מהלך וקורא ומקבץ העם

לאסור בשר תאווה

מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך

תשובתו של הלל, הגם שהיא מתייחסת לציווי, היא מנוסחת בלשון שונה. כאשר ר' עקיבא קבע: ואהבת לרעך כמוך הוא כלל גדול בתורה, הוא ציטט את הפסוק, ובאותה המידה הלל יכול היה לענות: ואהבת לרעך כמוך ואידך זיל גמור… אך אם נסתכל על שתי האמירות, נראה שיש הבדל בינהן. זו של ר' עקיבא היא בתחום הרגש: לאהוב את הרע ואת האדם. לעומתו האמירה של הלל היא בתחום המעשה, כיצד אני מבטא אהבה?

תשובתו היא שאם אני אוהב מישהו אז אני לא אגרום לו צער, אני לא אעשה לו דברים שאני שונא וכו'. הלל מבין שיכולה להיות בעיה לצוות עלי לאהוב את השכן שלי, אבל זה לא אומר שאני לא יכול לבטא אהבה במעשים שלי, גם אם אני עדיין לא אוהב אותו.

אפשר שמכך למדו פוסקי ההלכה שלמעשה הציווי לאהוב הוא בעצם התנהגות בצורה שמבטאת אהבה, וכך פוסק הרמב"ם:

מצוה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו שנאמר ואהבת לרעך כמוך, לפיכך צריך לספר בשבחו ולחוס על ממונו כאשר הוא חס על ממון עצמו ורוצה בכבוד עצמו, והמתכבד בקלון חבירו אין לו חלק לעולם הבא (הלכות דעות פרק ו הלכה ג)

אפשר להמשיך כיוון זה גם לרמה הפנימית יותר: היינו חושבים שבכדי להפגין אהבה אני צריך באמת לאהוב ושאחרת זה לא יעבוד – משמע שנקודת המוצא של המעשה הוא הרגש, אבל בעל ספר החינוך מלמד כלל הפוך: אחרי הפעולות נמשכים הלבבות, ישנו מצב הפוך שבו הפעולה שעושה האדם משפיעה על הפנימיות שלו.

כאשר אדם מתנהג בצורה שמבטאת אהבה, גם אם הוא לא חש בה, דרך הפעולות הללו הוא יתחיל לפתח אותה בליבו. כאשר אדם עושה טוב לרעהו, גם אם הוא לא אוהב אותו, דרך העיסוק בחבר הוא מפתח אהבה כלפיו. כאשר אדם נותן צדקה, כאשר הוא עוזר לעני, כאשר הוא מקיים כל מצווה שבין אדם לחברו ברור שהוא מקיים מצווה, אבל בו בזמן הוא גם מכין את ליבו לאהוב באמת את רעהו ולקיים את הכלל הגדול של התורה – ואהבת לרעך כמוך.

ברוך ה' לעולם אמן ואמן.