שבעת ימי המילואים

פרשת צו מתחלקת לשני חלקים: בחלקה הראשון היא ממשיכה את פרשת ויקרא ודנה בעניין הקורבנות תוך דגש על הכוהנים- וזאת לעומת פרשת ויקרא השמה את הדגש על מביא הקורבן, ונדונים בה עניין תרומת הדשן, קורבנות המנחה, חטאת, אשם ושלמים, וכן איסור אכילת החלב. בחלקה השני דנה הפרשה בשבעת ימי המילואים- שבעת הימים בהם הוכשרו והוקדשו הכוהנים לעבודתם.

מקום וזמן:

בסופה של פרשת פקודי מספרת התורה על מעמד הקמת המשכן וחנוכתו אשר מתרחשת ביום הראשון של חודש ניסן בשנה השנייה לצאת בני ישראל ממצרים: בְּיוֹם הַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ תָּקִים אֶת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד…  וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הוּקַם הַמִּשְׁכָּן. בסופה של הבנייה יורד כבוד ה' על המשכן וממלא אותו:  וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד יְהֹוָה מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן: וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד יְהֹוָה מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן: 

ספר ויקרא הוא ההמשך הישיר של אותו מעמד ובו מתואר השלב הבא המתרחש בו ביום: וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר: הקב"ה קורא אל משה מאוהל מועד להיכנס פנימה ושם מתחיל לצוות אותו על הקורבנות כפי שמתואר בפרשת ויקרא.

צריך לציין: ישנו קושי בנוסח הפסוק להבין האם משה עמד בתוך אוהל מועד בזמן שהקב"ה דיבר אליו, או שעמד מחוץ לאוהל והדיבור יצא אליו מתוך האוהל? הרד"צ הופמן מנסח את הקושי כך: והנה אם תיאור המקום ״מאהל מועד״ מוסב, כפי שהראינו לעיל, על ״ויקרא״ ועל ״וידבר״ גם יחד, הרי היה מקום לבאר ״וידבר מאהל מועד״ בדיוק כמו ״מן השמים דברתי עמכם״ (שמות כ׳:י״ח). אולם סתירה לכך בפסוק שבספר במדבר ז׳:פ״ט: ״ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפרת אשר על ארון העדות מבין שני הכרובים וידבר אליו״, שממנו יוצא בפירוש, כי משה נמצא בתוך האוהל מועד בשעה שה׳ דיבר אליו.

על שאלה זו עונים האבן עזרא, הרמב"ן והרשב"ם שהקריאה הייתה מהאוהל ואז משה נכנס פנימה ושם היה הדיבור. הצורך בקריאה זו באה משום שהענן שכן על המשכן, כפי שמסביר הרשב"ם: ויקרא אל משה – לפי שכתוב למעלה בסוף הספר: ולא יכול משה לבא אל אהל מועד וגו׳ (שמות מ׳:ל״ה), לכך קראהו הקב״ה מתוך אהל מועד. הקריאה למשה נעשתה מתוך האוהל אך הדיבור עצמו היה בתוכו. מעניין לראות את תרגום אונקלוס על הפסוק: וּקְרָא לְמֹשֶׁה וּמַלֵּיל יְיָ עִמֵּיהּ מִמַּשְׁכַּן זִמְנָא לְמֵימַר. אונקלוס מתרגם שהקב"ה קרא למשה ודיבר אתו מתוך המשכן (ממשכן זימנא), אך לא ברור לחלוטין היכן משה עומד- מה שמעלה את המחשבה שאם הדיבור יוצא מהמשכן משמע שמשה עומד מחוצה לו.

בחלקה הראשון של פרשת צו אנו לכאורה חוזרים אחורה בזמן: זֹאת הַתּוֹרָה לָעֹלָה לַמִּנְחָה וְלַחַטָּאת וְלָאָשָׁם וְלַמִּלּוּאִים וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים: אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת מֹשֶׁה בְּהַר סִינָי בְּיוֹם צַוֺתוֹ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב אֶת קׇרְבְּנֵיהֶם לַיהֹוָה בְּמִדְבַּר סִינָי: (ז', ל"ז-ל"ח). משמע, פרשה זו נאמרה למשה בסיני – כשם שנאמרו כל המצוות בהר סיני (על פי הספרא ויקרא, כ"ה, א. וכך גם מתחיל רבנו בחיי את פירושו: אשר צוה ה׳ את משה בהר סיני – דרשו רז״ל כי כל המצות נאמרו למשה בהר סיני, כללותיהן ופרטיהן ודקדוקיהן. והנה מצות של ויקרא שנויות בהר סיני, שנויות במובן שכבר נשנו -כבר נאמרו),  ולמעשה הייתה אמורה להיכתב לפני הציווי על המשכן. אולם הרמב"ן מסביר כי המילים בהר סיני מתייחסות לתחילת ספר ויקרא – והכוונה היא לא בהר ממש אלא באזור שסביב ההר:  ולפיכך אמר הכתוב בכאן: כי זאת התורה לעולה ולכל הקרבנות שצוה השם בהר סיני ביום צותו במדבר סיני – יגיד כי היה בהר סיני ובמדבר סיני, להודיע שלא היה בהר ממש במקום הכבוד ששם דבר עמו עשרת הדברות, ולא במדבר סיני אחרי שנסעו מלפני ההר, אבל היה במדבר סיני לפני ההר, בתחומו וקרוב לו, ושם אהל מועד, כמו שאמר בתחלת הענין: ויקרא אל משה וידבר י״י אליו מאהל מועד (ויקרא א׳:א׳), הודיע אותנו עתה מקום אהל מועד.

מתי נאמרה פרשת שבעת ימי המילואים?

לגבי חלקה השני של הפרשה, החלק העוסק בימי המילואים, עולה השאלה- מתי נאמר? רש"י סובר: פרשה זו נאמרה שבעת ימים קודם הקמת המשכן, שאין מוקדם ומאוחר בתורה, משמע מקומה הוא בפרשת פקודי (הקדשת הכוהנים מצווה בשמות מ"ט ושוב בשמות מ' – משמע הציווי בפרק כ"ט בפרשת תצווה הוא הציווי ובפרק מ' הוא ביצועו. לפי רש"י מה שנאמר כאן הוא חלק מפרשת פקודי והתרחש לפני שבעת ימי המילואים בכ"ג באדר ).

לעומתו סובר הרמב"ן שפרשה זו נאמרה במקומה כאן, אולם היא תוספת על הנאמר בפרשת פקודי, ואילו כיסוי הענן את אוהל מועד הוא שהוקדם למרות שמקומות הוא ביום השמיני- בפרשת שמיני (וזאת בכדי לסיים את עניין הקמת המשכן): …ועל דרך הישר: משה נצטוה במלאכת המשכן קודם למעשה העגל, וכשנתרצה לו הקב״ה והבטיחו שישרה שכינתו בתוכם ידע מעצמו שמצות המשכן במקומה עומדת וצווה לישראל עליה, כמו שפרשתי בסדר ויקהל (רמב״ן שמות ל״ה:א׳). ואחרי שהשלימו המלאכה נאמ׳ לו פרשת ביום החדש הראשון באחד לחדש תקים את משכן אהל מועד (שמות מ׳:ב׳), ושם נאמר: והקרבת את אהרן ואת בניו וגו׳ (שמות מ׳:י״ב), והנה ידע שגם אהרן ובניו במעלתם ובחיבתם לפני המקום. ועכשיו חזר וזרזן ביום ראשון של מלואים בשעת מעשה. והנה כל הפרשיות כסדרן, אלא שהקדים: ויכס הענן את אהל מועד (שמות מ׳:ל״ד) שהוא ביום שמיני למלואים כדעת רבותינו (ספרא ויקרא ט׳:א׳), לסדר כל ענין הקמת המשכן כי כן דרך הכתובים בכל מקום להשלים הענין אשר התחיל בו).

מתי התחילו ימי המילואים?

מחלוקת היא בין הפרשנים לגבי מועד תחילת ימי המילואים ושורש המחלוקת נעוץ בשאלה האם יום בניית המשכן הוא היום הראשון של שבעת ימי המילואים (ואז מתחילה הספירה מראש חודש ניסן), או שיום בניית המשכן הוא היום השמיני ולכן אז מתחילים ימי המילואים בכ"ג באדר?

בסדר עולם רבה (ואחריו הולכים רבים מהפרשנים) מבואר שתחילת ימים אלו היו בכ"ג באדר:  התחילו ז' ימי המלואים בכ"ג באדר, ובאחד בניסן שלמו. כל ז' ימי המלואים היה משה מעמיד את משכן בכל בקר ובקר ומקריב עליו קרבנות ומפרקו, ובשמיני העמידו ולא פרקו, רבי יוסי ברבי יהודה אומר אף בשמיני העמידו ופירקו.

לעומת זאת נראה שהפסוקים תומכים דווקא בדעתו של הראב"ע האומר: היה נראה לנו כי ביום השמיני – שמיני לניסן, כי המשכן הוקם באחד לחדש. רק המעתיקים אמרו: שהיה ראש חדש ניסן, ובשבעת ימי המלואים היה משה מקים את המשכן בכל יום וסותר, כדי להרגיל וללמד (ראב"ע לויקרא, ט, א). בפרשת פקודי מספרת התורה על הקמת המשכן ביום הראשון בניסן, לאחר מכן יורד הקב"ה על האוהל ופרשת ויקרא מתחילה בקריאה למשה אל תוך האוהל – שם קיבל את הציוויים על הקורבנות (כפי שהסביר הרמב"ן). רק לאחר שצווה משה על אופי העבודה והקורבנות יכול היה להתחיל ולעסוק בהם ולהכשיר את אהרון ובניו בעבודתם. ולכן נראה שהקמת המשכן שמתוארכת ליום ר"ח בניסן היא תחילת ימי המילואים.

האברבנאל בפרשת נשא מביא את דעתו שימי המילואים החלו בר"ח ניסן: אבל אחשוב שכאשר הוקם המשכן שהיה בחדש הראשון מיד התחילו ימי המלואים לאהרן ולבניו ובשבעת ימים מלאו את ידם והקריבו את קרבנם וקרבן העם ביום השמיני וכל שאר ימי החדש ההוא הראשון נתעסק משה במשיחת המשכן והכלים והמזבח וכליו ושאר הדברים הצריכים למקדש. את דבריו הוא מביא על קושי העולה מהדעה הרואה בר"ח ניסן את תחילת ימי המילואים: מסופר בפרשת נשא על הבאת קורבנות הנשיאים שהחלה ביום משיחת המשכן: וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ וְאֶת כׇּל כֵּלָיו וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת כׇּל כֵּלָיו וַיִּמְשָׁחֵם וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם (במדבר, ז', א'), אם כן, הנשיאים הביאו את קורבנם במשך 12 ימים מהיום השמיני, ואז יוצא שהביאו גם במהלך הפסח! בנוסף כמובן שקשה מדוע לא נרשמה פרשת הנשיאים בצמוד לפרשת שמיני?

האברבנאל עונה על כך שקורבנות הנשיאים היו בר"ח אייר, וחנוכת המזבח המתוארת בפסוק היא חגיגה נוספת שנעשתה- עבור העם, וזאת בניגוד ליום השמיני שבו הדגש היה על הכהנים: ובראשון לחדש השני צוה השם למשה על מנין העם ונקבו בשמות הנשיאים שהיו בכל שבט ושבט בשעת המנין ואחרי שנמנה העם לשבטיו וכן הלוים ונתמנו הנשיאים ראו הנשיאים ההם שהיה דבר הגון שהם יתחילו להקריב קרבנות קודם כל שאר יחידי ישראל ומזה הצד קרא את קרבנם חנוכת המזבח לא מפני שהיה קרבנם הראשון שנקרב שמה לא מן הכהנים ולא מעדת בני ישראל אלא בבחינת יחידי הצבור שהיו עתידין להקריב קרבנותיהם וזבחיהם על מזבח השם שאלה להיותם נשיאים יקריבו ראשונה קודם שיקריב כל יחיד מישראל את קרבנותיו והם יהיו מחנכים את המזבח בקרבנות היחידים.

מקור נוסף, וקדום יותר, המביא דעה שתחילת ימי המילואים הייתה דווקא בר"ח ניסן הוא הספרי במדבר (סח): ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם מי היו, נושאי ארונו של יוסף היו דברי ר' ישמעאל. רבי עקיבא אומר מישאל ואליצפן היו ונטמאו לנדב ואביהוא. השאלה בה עוסק הספרי היא מיהם אותם טמאים שבשבילם נעשה פסח שני? דעת רבי עקיבא היא שמדובר על מישאל ואליצפן שנטמאו להיות טמאי מתים משום שעסקו בקבורת נדב ואביהו. הסבר זה יכול להיות מובן רק לדעה שאומרת שהראשון לימי המילואים היה בר"ח ניסן, ואז היום השמיני הוא ח' בניסן, וטומאת מת היא שבעה ימים ולכן שניהם היו טמאי מתים בפסח (וכך מסביר המלבי"ם לפרשת שמיני). אם כן עולה שגם רבי עקיבא סבר שימי המילואים היום שבעת הימים הראשונים של חודש ניסן.

לפירוש המילה מילואים:

וְלָקַחְתָּ מִן הָאַיִל הַחֵלֶב וְהָאַלְיָה וְאֶת הַחֵלֶב הַמְכַסֶּה אֶת הַקֶּרֶב וְאֵת יֹתֶרֶת הַכָּבֵד וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵיהֶן וְאֵת שׁוֹק הַיָּמִין כִּי אֵיל מִלֻּאִים הוּא (שמות כ"ט, כ"ב).

המילה מילואים הוראתה על דבר שממלא מקום מסוים, כך למשל אבני המילואים היו משוקעות בריבוע הזהב ולכן הן ממלאות אותו. לגבי איל המילואים מובאות בפרשנים כמה דעות ביחס לשמו: רש"י מסביר כי לשון מילואים בא מלשון שלמים: כי איל מלואים הוא – שלמים, לשון שְלֵמות, שמושלם בכל. מגיד הכתוב שהמלואים שלום למזבח, ולעובד העבודה, ולבעלים… שפתי חכמים מסביר את דברי רש"י: פירוש שהמלואים האמור כאן הוא במקום שלמים האמור במקום אחר ונקרא מילואים מפני שכל מלא שלם וכן הוא קריאת שם שלמים כי שלמים הוא ל׳ שלימות שמושלם בכל והא דשינה הקרא וקראן בשם מילואים ולא בשם שלמים מגיד שהמילואים שלמים כלומר שהם ממולאים בכל שמשימין שלום…  משמע מדבריהם שמכיוון שהשם מילואים מתייחס לעניין האיל כקורבן שלמים, ומילואים ושלמים מבטאים את אותו הרעיון.

רש"י מסביר שמאיל המילואים עבר השם לתאר את כלל הימים: …וזהו משה ששימש במלואים, והשאר אכלו אהרן ובניו שהן בעלים כמפורש בעניין. קורבן השלמים נקרא כך משום שהוא נותן שלום למזבח (הכוונה לה'), לעובד העבודה (הכוונה לכהן) ולבעלים (למביא הקורבן) משום שכל אחד מהם מקבל חלק מהקורבן. ומשום שאיל המילואים הוא שלמים אז גם בימי המילואים התקיים הדבר על ידי שניתן ממנו למזבח, ניתן לעובד העבודה שהיה משה בימים אלו וניתן לאהרון ובניו שהיו בעלי הקורבן (ומסבירים נושאי כליו של רש"י שביום הראשון הקטירו והעלו למזבח את שוק הימין למרות שהיא חלקו של עובד העבודה ובכך נראה שפירושו של רש"י חסר, אך מסבירים שזה נעשה רק ביום הראשון ובשאר הימים לא הקטירו את השוק, בנוסף- את החזה קיבל משה לאכול ובכך יוצא שגם לו היה חלק בקורבן) .

דעה שנייה המובאת בפרשנים היא במכוון שאת השוק של איל זה הניחו על ידיהם של אהרון ובניו ובכך מילאו את כפות ידיהם הוא נקרא איל מילואים, ומכך עבר השם לימים הללו שבהם נעשה הדבר: וְשַׂמְתָּ הַכֹּל עַל כַּפֵּי אַהֲרֹן וְעַל כַּפֵּי בָנָיו וְהֵנַפְתָּ אֹתָם תְּנוּפָה לִפְנֵי יְהֹוָה (שמות, כ"ט, כ"ד).

ונראה שהדעה השלישית ממשיכה דעה זו, ומסביר הרלב"ג בביאור המילות: כי איל מִלֻּאִים הוא – רוצה לומר שבו ימלא ידם לכהן ולשרת לפני ה׳. משמע מילוי הידיים אינו רק הפעולה הפיזית שתוארה בפסוק, אלא גם משמעות הפעולה – שבכך הם גם ממונים לתפקידם. אדם שממונה הוא אדם שניתנה לו משימה, וכשם שאדם שיש לו עבודה- ידיו מלאות, כך גם הכוהנים על ידי מילוי ידיהם הם ממונים לעבודתם, ולכן ימים אלו שבהם הם מתמנים נקראים ימי מילואים.

מה נעשה בשבעת ימי המילואים?

מרבית פרשני ימי הביניים סוברים שבכל אחד משבעת ימי המילואים נעשתה אותה המלאכה (רחיצת הכוהנים, הלבשתם והקורבנות), כפי שראינו בסדר עולם רבה יש שטענו שבכל יום פרקו ובנו מחדש את המשכן (ויש דעות שנעשה הדבר אפילו פעמיים ביום). בכל שבעת ימים אלו היה על הכוהנים להישאר בתוך תחומו של המשכן ולא לצאת ממנו. בימים אלו מי שעבד בפועל ככוהן היה משה רבינו.

התורה מלמדת על כמה שלבים במהלך הקדשת הכוהנים שהתרחשו בשבעת ימי המילואים:

א. הקלת העם- וְאֵת כׇל הָעֵדָה הַקְהֵל אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד.

ב. רחיצת והלבשת אהרון– וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו וַיִּרְחַץ אֹתָם בַּמָּיִם: וַיִּתֵּן עָלָיו אֶת הַכֻּתֹּנֶת וַיַּחְגֹּר אֹתוֹ בָּאַבְנֵט וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ אֶת הַמְּעִיל וַיִּתֵּן עָלָיו אֶת הָאֵפֹד וַיַּחְגֹּר אֹתוֹ בְּחֵשֶׁב הָאֵפֹד וַיֶּאְפֹּד לוֹ בּוֹ: וַיָּשֶׂם עָלָיו אֶת הַחֹשֶׁן וַיִּתֵּן אֶל הַחֹשֶׁן אֶת הָאוּרִים וְאֶת הַתֻּמִּים: וַיָּשֶׂם אֶת הַמִּצְנֶפֶת עַל רֹאשׁוֹ וַיָּשֶׂם עַל הַמִּצְנֶפֶת אֶל מוּל פָּנָיו אֵת צִיץ הַזָּהָב נֵזֶר הַקֹּדֶשׁ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת מֹשֶׁה:

ג. משיחה בשמן של המשכן וכליו, של אהרון והלבשת בני אהרון- וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וַיִּמְשַׁח אֶת הַמִּשְׁכָּן וְאֶת כׇל אֲשֶׁר בּוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם: וַיַּז מִמֶּנּוּ עַל הַמִּזְבֵּחַ שֶׁבַע פְּעָמִים וַיִּמְשַׁח אֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת כׇל כֵּלָיו וְאֶת הַכִּיֹּר וְאֶת כַּנּוֹ לְקַדְּשָׁם: וַיִּצֹק מִשֶּׁמֶן הַמִּשְׁחָה עַל רֹאשׁ אַהֲרֹן וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ לְקַדְּשׁוֹ: וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת בְּנֵי אַהֲרֹן וַיַּלְבִּשֵׁם…

ד. פר החטאת.

ה. איל העולה.

ו. איל המילואים.

ז. הזאת הדם ושמן המשחה על אהרון ובניו ובגדיהם ואכילת הקורבנות- וַיִּקַּח מֹשֶׁה מִשֶּׁמֶן הַמִּשְׁחָה וּמִן הַדָּם אֲשֶׁר עַל הַמִּזְבֵּחַ וַיַּז עַל אַהֲרֹן עַל בְּגָדָיו וְעַל בָּנָיו וְעַל בִּגְדֵי בָנָיו אִתּוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֶת אַהֲרֹן אֶת בְּגָדָיו וְאֶת בָּנָיו וְאֶת בִּגְדֵי בָנָיו אִתּוֹ: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו בַּשְּׁלוּ אֶת הַבָּשָׂר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְשָׁם תֹּאכְלוּ אֹתוֹ וְאֶת הַלֶּחֶם אֲשֶׁר בְּסַל הַמִּלֻּאִים כַּאֲשֶׁר צִוֵּיתִי לֵאמֹר אַהֲרֹן וּבָנָיו יֹאכְלֻהוּ: וְהַנּוֹתָר בַּבָּשָׂר וּבַלָּחֶם בָּאֵשׁ תִּשְׂרֹפוּ:

ימי המילואים לדורות:

בסיום תיאור ימי המילואים בפרשה אומרת התורה: כַּאֲשֶׁר עָשָׂה בַּיּוֹם הַזֶּה צִוָּה יְהֹוָה לַעֲשֹׂת לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם, ומכך למדו חז"ל על מעשי ימי המילואים שיש בהם עניין גם לדורות. כיצד?  הפרשנים ראו דמיון בין עבודת אהרון ביום השמיני לבין עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים, ומציין הרמב"ן לדוגמא: …והנה קרבן אהרן כקרבנו ביום הכפורים בשוה, וחטאת העם כחטאתם ביום הכפורים שעיר עזים לחטאת. וגם חז"ל זיהו את הקשר שבין היום השמיני ויום הכיפורים וקבעו כי שבעה ימים קודם יום הכיפורים יופרד הכוהן הגדול מביתו ומסביר בעל ילקוט לקח טוב: …וכל שבעת הימים היה משה מחנך את אהרן ואת בניו כדרך שישראל היו עושין בכל שנה שבעת ימים קודם ליוה״כ היו מפרישין כה״ג מביתו וכו׳.

מקור נוסף המלמד על קיבוע ימי המילואים לדורות נלמד ממגילת המקדש. מגילה זו היא הארוכה ממגילות קומראן ובה מתוארים כמה חגים וימי מועד שלא מוכרים לנו כיום (כגון מועד ביכורי היין ומועד ביכורי השמן). בנוסף מציין מחבר המגילה גם את ימי המילואים במועד בפני עצמו אשר נחגגים בשבעת הימים הראשונים של חודש ניסן.