שאור שבעיסה

ייחודה של התודה

במסגרת פעילות המשרד לשוויון חברתי סביב משבר הקורונה, נחשפתי מדי יום להירתמות האדירה של העובדים, ארגונים ומתנדבים שביקשו לסייע לאוכלוסיית האזרחים הוותיקים. רוח ההתנדבות האדירה הורגשה בעוצמה בקרב כולם וחיברה לבבות בעם ישראל. ההתגייסות האדירה של האנשים, העובדים, המתנדבים והמנהלים למערכה הקשה והמורכבת הזאת הייתה מעוררת השראה. ואני לבושתי, במרוצת המשימות והאתגרים, לא עצרתי לרגע אחד קטן להודות לכולם על המאמץ האדיר. אם כן, כאן המקום להודות לכולכם, אנשי המשרד היקרים והמדהימים. 

בפרשת "צו" אנו נפגשים עם סוג מיוחד של קורבן, שלא נזכר בפרשת ויקרא כשאר הקורבנות-ולא בכדי. קרבן זה, קרבן תודה, מביא אדם המבקש להודות לקב"ה:

"אִם עַל-תּוֹדָה, יַקְרִיבֶנּוּ וְהִקְרִיב עַל-זֶבַח הַתּוֹדָה חַלּוֹת מַצּוֹת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן, וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן… עַל-חַלֹּת לֶחֶם חָמֵץ, יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ, עַל-זֶבַח, תּוֹדַת שְׁלָמָיו". (ויקרא ז, יא-יג)

את קורבן התודה מביא אדם לבית המקדש לאחר שהתרחש לו נס או אירוע מיוחד, שבעקבותיו הוא מבקש להודות לקב"ה. כך מפרש רש"י:

'אם על תודה יקריבנו – אִם עַל דְּבַר הוֹדָאָה עַל נֵס שֶׁנַּעֲשָׂה לוֹ, כְּגוֹן יוֹרְדֵי הַיָּם וְהוֹלְכֵי מִדְבָּרוֹת וַחֲבוּשֵׁי בֵּית הָאֲסוּרִים וְחוֹלֶה שֶׁנִּתְרַפֵּא – שֶׁהֵן צְרִיכִין לְהוֹדוֹת, שֶׁכָּתוּב בָּהֶן יוֹדוּ לַה' חַסְדּוֹ וְנִפְלְאוֹתָיו לִבְנֵי אָדָם וְיִזְבְּחוּ זִבְחֵי תוֹדָה".

קורבן התודה מביע את הכרת האדם שכוחו לא עמד לו לבדו, שללא סיוע או שמירה של הקב"ה לא היה מסוגל להיחלץ מהצרה שפקדה אותו. הכרה זו מחייבת את האדם להגיד תודה לקב"ה באמצעות קורבן מיוחד זה, אשר מתייחד לא בסיבת הבאתו בלבד, אלא גם במרכיביו.

בדברינו לפרשת ויקרא עמדנו על האיסור המפורש להקטיר חמץ עם עבודת הקורבנות: "כָּל-הַמִּנְחָה, אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לה' לֹא תֵעָשֶׂה, חָמֵץ,  כִּי כָל-שְׂאֹר וְכָל-דְּבַשׁ, לֹא-תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לה'" (ויקרא ב, יא). בעת הקרבת תודה, לעומת זאת, אנו מצווים להקריב חמץ לצד המצות: "אִם עַל-תּוֹדָה, יַקְרִיבֶנּוּ וְהִקְרִיב עַל-זֶבַח הַתּוֹדָה חַלּוֹת מַצּוֹת".

מה הסיבה להבדל בין דיני קרבן תודה לשאר הקורבנות? בנוסף לכך, אם חייבים בקורבן זה להקריב חמץ – מדוע נצטווינו להקריב לצידו גם מצות?  

ברבות הלחם יתפרסם הנס

כדי לענות על כך עלינו תחילה לעמוד על אופן הבאת הקורבן בפועל והחלוקה בין המצות והחמץ, כפי שמסביר רבנו בחיי בן אשר (המאה ה-13, ספרד):

"וזאת תורת זבח השלמים. קרבן זה שני מינין, תודה ושלמים. קרבן תודה היה מביא עמו לחם מצה חמץ, והיו ארבעים חלות עשר של מצה ועשר של חמץ ועשר של רקיקין ועשר של רבוכין… ואח"כ אמר על חלות לחם חמץ יקריב קרבנו, הרי ארבעה מינין… ואם כן הרי שלשים מצות ועשר חמץ. ודרשו רז"ל כי משקל עשר של חמץ כמשקל שלשים של מצות".

חגיגה שלימה של מצות וחמץ. שלושה סוגים של מצות (עשר חתיכות מכל סוג) במשקל שווה לעשר חתיכות מסוג אחד של חלות.

רבי עובדיה ספורנו (1468-1550, איטליה) מסביר בפירושו מה הסיבה לחגיגה הגדולה וריבוי המצות והחמץ. כמו כן, הוא מבאר מדוע דווקא בקורבן זה מביאים חמץ:  

וְאָמַר, וְזאת תּורַת זֶבַח הַשְּׁלָמִים. וְהודִיעַ שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁכָּל הַשְּׁלָמִים קָדָשִׁים קַלִּים, מִכָּל מָקום יֵשׁ חִלּוּק בֵּינֵיהֶם: שֶׁאִם הֵם עַל אודות הודָאָה, יִהְיֶה עִמָּהֶם "לֶחֶם", בְּתוכו מִין "חָמֵץ". כִּי אָמְנָם סִבַּת הַסַּכָּנָה אֲשֶׁר עָלֶיהָ הַהודָאָה הוּא "שְׂאור שֶׁבְּעִיסָה", מִכָּל מָקום מִינֵי הַמַּצּות רָבות עָלָיו, וּבִרְבות הַלֶּחֶם יִתְפַּרְסֵם הַנֵּס לְאוכְלִים רַבִּים, וְכֻלָּם נֶאֱכָלִים בִּזְמַן קָדְשֵׁי קָדָשִׁים שֶׁהֵם לְיום וָלַיְלָה".

נתחיל דווקא מסוף דברי הספורנו. הריבוי הגדול של המצות והחמץ, כפי שראינו בדבריו של רבנו בחיי, נועד כדי לוודא שאירוע ההודאה יהיה באמת חגיגה גדולה. כדי שכמה שיותר אנשים ייקחו חלק באירוע המיוחד הזה, וייחשפו לנס שאירע ולהודאה לקב"ה, נדרשת כמות משמעותית של אוכל. זאת גם הסיבה (כמובא בסוף דבריו) שזמן האכילה של קרבן זה אינו לילה אחד ושני ימים כבמרבית הקורבנות, אלא יום ולילה – כדי שכמה שיותר אנשים ייקחו חלק באכילת הקרבן, הלחם והמצות בזמן קצר.

להקריב את השאור שבעיסה

ומדוע מובא קרבן התודה בליווי חמץ, בניגוד לשאר הקורבנות? מסביר בעל הספורנו במעט מילים יסוד גדול מאוד: "כִּי אָמְנָם סִבַּת הַסַּכָּנָה אֲשֶׁר עָלֶיהָ הַהודָאָה הוּא 'שְׂאור שֶׁבְּעִיסָה'".

מהו ה"שאור שבעיסה"? שְׂאוֹר הוא חתיכת בצק חמוץ המתפיחה את העיסה לפני האפייה והופכת אותה לחמץ, זאת בניגוד למצות שנאפו טרם החמצתם. "שאור שבעיסה" הוא גם משל לכל דבר ממריץ, מעורר ומזרז. באמירה ידועה של חז"ל הביטוי משמש כינוי ליצר הרע, אשר ממריץ את האדם לחטוא בדומה לאופן בו השאור מזרז את העיסה לתפוח:

רבון העולמים גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך. ומי מעכב?  השאור שבעיסה.  (ברכות יז, א).

 הסיבה שאדם הגיע לכלל סכנה, והקב"ה נדרש להציל אותו, הייתה "שאור שבעיסה", ולכן כאשר הוא ניגש להודות על הצלתו הוא מקריב את אותו "שאור שבעיסה".

שילוב החמץ והמצה

הרש"ר הירש (1808-1888, גרמניה) מסביר מדוע היה צורך בקורבן זה להביא הן את החמץ והן את המצה. לדבריו, החמץ והמצה הם שני כוחות הטבועים באדם.  הוא החמץ מסמל את עצמאותו של האדם ליצור, לעשות, ולשלוט בכל אשר לו. המצה, לעומת זאת, מסמלת את היכולת לזכות ברווחה רוחנית ונפשית. היכולת להודות מורכבת משני כוחות אלו, ולכן הם חייבים להיות מוקרבים ביחד: 

"אולם בחינת התודה לא תובע רק במצה, אלא היא תבוטא בשתי קבוצות לחם, בחמץ ובמצה, שתיהן באות באותה כמות קמח, ושתיהן כאחת מהוות את יחידת התודה…. מבחינת מעמד האדם בעולם הרי הם בבחינת חמץ, אך מעמד זה עצמו הוא בבחינת מצוה, שעה שאדם עומד מול פני ה', ורק בבחינת המצה הוא ייטול חלק קטן או גדול ברווחה של ממש. הן חמץ בניגוד למצה מציין מצב של עצמאות, הוא מבטא את האדם השולט בכל אשר לו, ואין מעכב בעדו, הנה הוא ניצל מצרה שבאה להצר את צעדיו, ועתה הוא יצא מן המייצר והגיע לעצמאות במרחביה… בהביאו מצה כנגד חמץ הרי הוא מרחיק מעליו כל יהירות של עצמאות ביחס למצב השלמות שחזר וזכה בו, הוא חש, שהעצמאות שזכה בה שנית רק מגבירה את חובתו לעבוד את ה', אולם הכרה זו של תלות בה' אין בה כדי לצמצם את אושרו, ואין בה כדי למעט את עושר חייו, היפוכו של דבר, רק היא הנותנת ערך למעמדנו בעולם". (ויקרא ז, יב)

ההכרה שלנו בתלותנו בריבונו של עולם, אין בה כדי לצמצם את כוחנו, את אושרנו  או את יכולתנו. אדרבה, היא הנותנת ערך למעמדנו בעולם.

מענווה לתודה

אני מבקש לסיים בדבריו של הרב שרגא פרוכטר, ראש ישיבת בני עקיבא בגבעת שמואל, אשר מעיר באיזו נקודה בחייו מאפשרת התורה לאדם להביא חמץ עם הקורבנות:

"החמץ מסמל כידוע את הדרגה הנמוכה שבה האדם מייחס חשיבות רבה לעצמו, לגופו. מצב זה נובע מתחושת התנשאות האדם בעיני עצמו- גאווה.… אך משהגיע האדם לתובנה שיש מנהיג וריבון לעולם, ושעליו להיות קשוב לרחשי הכלל, להשתלב ולתרום את חלקו הפרטי לטובת מימוש החזון האלוקי , הרי הוא בדרגה הראויה המאפשרת לו להביא אף קורבן ממין חמץ ללא חשש שמה יתעוררו אצלו רגשי גאווה פסולים. קורבן התודה… מציין את נכונות האדם להודות ולהתוודות לה' על מעשיו, להודות על מה שניתן לו… פעולה משולבת זו סוללת את הדרך לענווה הנצרכת להבאת קורבן ממין חמץ". (דבר תורה לפרשת צו, "שבת הגדול").

כאשר אדם אומר תודה הוא בהכרח מזיז את עצמו מן המרכז, ושולט בכוחות הממריצים אותו להאמין כי "כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה". כאשר אדם אומר תודה, הוא חדל לכמה לרגעים לעסוק בעצמו ומשיל בכך את הגאווה האופפת אותו. כאשר אדם אומר תודה הוא מנתב את כל עוצמתו וכוחותיו מדאגה לעצמו לעשייה למען האחר, למען החברה, לעשיית מצוות וטוב בעולם.

אדם שיודע להגיד תודה נותן מקום לסובביו ו"מקריב" את הגאווה העצמית שלו כדי לתת רגע אחד של נחת לאחר. אדם שאומר תודה נותן מקום קודם כל לקב"ה ומכריז במעשיו: אין לי כלום, הכל ממך.