מִנְחַת כֹּהֵן כָּלִיל תִּהְיֶה

בפרשת צו ישנה חזרה על הקורבנות שנאמרו בפרשת ויקרא ומקובל להסביר שההבדל בין ציוויי הקורבנות בפרשת ויקרא ובין הציוויים בפרשת צו הוא שבפרשת ויקרא הדגש הוא על מביא הקורבן – דבר שמקבל ביטוי בצורה שבה נפתחים הציוויים על הקורבנות בפרשה: אָדָם כִּי יַקְרִיב, וְנֶפֶשׁ כִּי תַקְרִיב, וְנֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא, נֶפֶשׁ כִּי תִמְעֹל…

לעומת זאת בפרשת צו נפתחים הקורבנות במילים: זֹאת תּוֹרַת… מילים שמשמעותן היא די טכנית: כך צריך להקריב, אלו הפעולות שתהליך ההקרבה כולל, ומובן שפרטים אלו מיועדים לכוהנים. באותה מידה תחילתן של הפרשות מבטאות הבדל זה: מצד אחד – אָדָם כִּי יַקְרִיב, ולעומתו –  צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו.

אחד מהקורבנות שחוזרת עליו התורה בפרשה הוא קרבן המנחה: וְזֹאת תּוֹרַת הַמִּנְחָה הַקְרֵב אֹתָהּ בְּנֵי אַהֲרֹן לִפְנֵי יְהֹוָה אֶל פְּנֵי הַמִּזְבֵּחַ (ויקרא, ו', ז'). התורה בדבריה מתייחסת כמובן לפעולות הכוהנים במהלך הקרבת המנחה (זאת תורת המנחה), אולם היא מוסיפה גם כמה ציוויים המיוחדים לכוהנים לבדם המביאים מנחה:

הכוהנים כמובן שיכולים להביא קורבן מנחה ככל עם ישראל, שמביאים מנחה כנדר, נדבה או כחלק מהקרבת קורבנות אחרים, אולם יש שני סוגי מנחה שמיוחדים לכוהנים – הכהן הגדול היה מקריב בכל יום קרבן מנחה הנקרא מנחת כהן או מנחת חביתין, ואילו כהן הדיוט היה מקריב ביום שבו נכנס לראשונה לעבודה מנחה הנקראת מנחת חינוך.

שתי מנחות אלו נלמדו מהפסוקים בפרשה כאן: זֶה קׇרְבַּן אַהֲרֹן וּבָנָיו אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַיהֹוָה בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ עֲשִׂירִת הָאֵפָה סֹלֶת מִנְחָה תָּמִיד מַחֲצִיתָהּ בַּבֹּקֶר וּמַחֲצִיתָהּ בָּעָרֶב: עַל מַחֲבַת בַּשֶּׁמֶן תֵּעָשֶׂה מֻרְבֶּכֶת תְּבִיאֶנָּה תֻּפִינֵי מִנְחַת פִּתִּים תַּקְרִיב רֵיחַ נִיחֹחַ לַיהֹוָה: וְהַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ תַּחְתָּיו מִבָּנָיו יַעֲשֶׂה אֹתָהּ חׇק עוֹלָם לַיהֹוָה כָּלִיל תׇּקְטָר (ויקרא, ו', י"ג- ט"ו).

ציווי נוסף המופיע ביחס לכוהנים לבדם הוא: וְכׇל מִנְחַת כֹּהֵן כָּלִיל תִּהְיֶה לֹא תֵאָכֵל. (ויקרא, ו' ט"ז). כאשר אדם מקריב מנחה הכהן לוקח ממנה קומץ ומקריב אותו, אך שאר המנחה מגיע את הכוהנים לאכילה. לעומת זאת התורה מצווה שמנחה שמביא כהן תהיה עולה כולה לה' – ולכהן אסור לאכול ממנה.  על ציווי זה בא ושואל הרב יוסף בכור שור- מדוע? והוא משיב:

וכל מנחת כהן כליל – דאם אינה כליל, אלא אוכל המותר מהי זה הדרין לפני המקום? מה שקומץ בשלש אצבעותיו – דבר מועט הוא זה!

אומר הרב שאם יקריב הכהן רק את הקומץ (שהוא מה ששאר בני ישראל מקריבים מהמנחה), אז לא יהיה באמת הדר וכבוד בקורבנו – משום שזוהי כמות קטנה. וכמובן שמיד עולה השאלה- אז האם אין פחיתות כבוד בכך ששאר העם מקריבים רק את הקומץ? ולכן ממשיך הרב ואומר:

דבשלמא, ישראל מביא מנחתו ומקטיר הקומץ והשאר – אוכלים הכוהנים, שהם משרתים של הקב״ה, ונמצאת כולה דורון. אבל כהן, כיון דהוא עצמו אוכלה, מה דורון הביא – בכריסיה אוכליה, ולכך כולה כליל.

כאשר אדם מישראל מביא את המנחה והכהן אוכל אותה- נחשב הדבר שהביאה אל הקודש, ואכילת הכוהנים כמוה כאכילת המזבח, מכיוון שהם משרתי ה' נחשב כאילו כל המנחה הובאה אל הקודש. לעומת זאת, אם הכהן יאכל את המנחה שהביא זה נראה כאילו הביא מאכל לעצמו, ולכן לא מספיק שיקריב את הקומץ אלא צריך שכולה תעלה קרבן.

יש רעיון מאוד יפה בדברי הרב: האם מעמדו של הכהן הוא בתוקף מהותו האישית? התשובה היא שלא – כאשר הכהן עומד כמתווך בין העם ובין ה' הוא זוכה להיות חלק מהקודש, ולכן אכילתו כדורון לקב"ה. אולם כאשר הוא עומד בפני ה' – הריהו ככול אחד מישראל שצריך לכבד את הקב"ה בצורה הראויה, ולכן את כל מנחתו ייתן לה'.  

באותה המידה כל בעל תפקיד בעם – אז והיום, כאשר הוא עומד כנציג הממסד או העם הוא נחשב כמו הממסד וכמייצג העם, ולכן הכבוד שנוהגים בו או היתרונות להם הוא זוכה הם ביטוי לכבוד הניתן לישות שנקראת העם ולמנגנון ההנהגה שבה. אולם כשם שהכהן לא זוכה לכך מתוקף עצמו וכשם שהכהן כאשר הוא עומד בפני הקב"ה הוא מחויב לאותן אמות מידה כשאר העם – כך גם כל בעל תפקיד ומנהיג בעם מחויב לאותה מידה של כבוד כלפי תפקידו וכלפי העם שבחר בו לייצג אותו.