מועט את המרובה

היאך אני יכול להעמידן

לפעמים ניכרת השפעתם של אירועים משמעותיים בחיי אומה או בחייו האישיים של אדם לאורך זמן רב. אירועים כאלה, אף שאינם רווחים, מותירים רושם עז ורב המשפיע לדורי דורות.  

בפרשת "צו" ממשיכה התורה לפרט את דיני הקורבנות לסוגיהם. בסוף הפרשה, לקראת חנוכת המשכן בפועל, מצווה הקב"ה את משה לכנס את העדה כולה, ולהכין את אהרון ואת בניו לעבודת המשכן בפני כולם:  

וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. קַח אֶת-אַהֲרֹן, וְאֶת-בָּנָיו אִתּוֹ, וְאֵת הַבְּגָדִים, וְאֵת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה; וְאֵת פַּר הַחַטָּאת, וְאֵת שְׁנֵי הָאֵילִים, וְאֵת, סַל הַמַּצּוֹת. וְאֵת כָּל-הָעֵדָה, הַקְהֵל, אֶל-פֶּתַח, אֹהֶל מוֹעֵד. וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה, כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֹתוֹ; וַתִּקָּהֵל, הָעֵדָה, אֶל-פֶּתַח, אֹהֶל מוֹעֵד. (ויקרא ח, א-ד)

נזכיר כי רק הגברים מנו כשש מאות אלף איש- זאת ללא שנמנו הילדים, הנשים והזקנים. איך יכולים כולם ("כל עדת ישראל") להיקהל אל פתח אוהל מועד ?

על פי המדרש, שאלה זו הטרידה גם את משה רבנו. המדרש מביא את חילופי הדברים בין משה לקב"ה:

"וְאֶת כָּל הָעֵדָה הַקְהֵל. אָמַר לוֹ: לְהֵיכָן. אָמַר לוֹ: אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. אָמַר לוֹ מֹשֶׁה, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, שִׁשִּׁים רִבּוֹא אֲנָשִׁים וְשִׁשִּׁים רִבּוֹא בַּחוּרִים הֵיאַךְ אֲנִי יָכוֹל לְהַעֲמִידָן אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, וְאֵינוֹ אֶלָּא בֵּית סְאָתַיִם ? אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְעַל דָּבָר זֶה אַתָּה תָּמֵהַּ, הַשָּׁמַיִם הָאֵלּוּ לֹא כְּדוֹק שֶׁל עַיִן הֵם, וַאֲנִי הוּא שֶׁעֲשִׂיתִים מֵרֹאשׁ הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ…". (תנחומא צו, יב)

לתמיהתו הטכנית של משה משיב הקב"ה: "עשה את שלך, כנס אותם- ותראה שיהיה בסדר. האם אני, שהשמים נחשבים כדוק של עין עבורי, לא אוכל לכנס את כולם לפתח?!"

רבי אברהם אבן עזרא (1089-1167, ספרד) התקשה אף הוא להבין כיצד ניתן לכנס כמות עצומה שכזו אל הפתח הצר. בניגוד למדרש, הוא מתרץ שכאשר הקב"ה ציווה להקהיל את העדה, הוא התכוון רק לראשי השבטים והזקנים אשר מייצגים בעצם את כל העדה כולה:

"ואת כל העדה – ראשי השבטים והזקנים". (ויקרא ח, ג)

כל העדה כולה- ממש

כאמור, המדרש מלמד אותנו (בניגוד לפירושו של אבן עזרא) שכל העדה כולה אכן התכנסה לפתח אוהל מועד. דברים דומים מופיעים במדרש על כינוס העדה בעת הוצאת המים מן הסלע בפרשת חוקת. הכתוב מציין כי משה מקהיל את העדה, ולא את הנציגים בלבד:

"וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. קַח אֶת-הַמַּטֶּה, וְהַקְהֵל אֶת-הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ, וְדִבַּרְתֶּם אֶל-הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם, וְנָתַן מֵימָיו" (במדבר כ, ז-ח).

 המדרש מוסיף שבאותו אירוע כל אחד ואחת מעם ישראל הרגישו שהם עומדים ממש לפני הסלע, ממש במקום הכי קרוב להתרחשות. בני ישראל כולם חוו את החוויה במלא עוצמתה, גם אם מבחינה טכנית היו רחוקים ביותר מהסלע :

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה קַח אֶת הַמַּטֶּה וְגוֹ' וְהִשְׁקֵיתָ אֶת הָעֵדָה וְאֶת בְּעִירָם. מִכָּאן שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חָס עַל מָמוֹנָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל. וַיַּקְהִילוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶת הַקָּהָל אֶל פְּנֵי הַסֶּלַע. מְלַמֵּד, שֶׁכָּל אֶחָד וְאֶחָד רוֹאֶה אֶת עַצְמוֹ עוֹמֵד עַל פְּנֵי הַסֶּלַע. וְכֵן הוּא אוֹמֵר, וְאֶת כָּל הָעֵדָה הַקְהֵל אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד". (תנחומא חוקת, כט)

בשני המעמדות, בסלע ובפתח המשכן, השתדלו בני ישראל לנכוח במקום והקב"ה אפשר להם. הם עשו את שלהם והוא עשה את שלו. אך מדוע? מדוע היה חשוב לקב"ה שכל העדה כולה תנכח במעמד שבו לוקחים את אהרון ואת בניו, מושחים אותם ומכשירים אותם להתחיל את עבודת הקורבנות במשכן?

רבי חיים יוסף דוד אזולאי (החיד"א, 1724-1806, א"י) כותב בספרו "חומת אנך" כי מטרת צו ה' הייתה להראות לעם כולו שהקב"ה בחר באהרון הכהן ובזרעו לשמש בבית מקדשו לדורות:

"ואת כל העדה הקהל. כדי לגדל עטרה לאהרן ולהראות לכל ישראל שבחר בו הקדוש ברוך הוא ללבוש בגדי קדש".

בדומה לכך, מסביר המדרש שראה הקב"ה  שעתידים ישראל בתקופת המלך עוזיהו לחלוק על כהונת זרע אהרון. משום כך מבקש הקב"ה ממשה לקיים את האירוע בפתח  אוהל מועד בפרסום רב. האירוע מוכרח להיות כה משמעותי, כדי שכל אחד ירגיש את הקב"ה ואת בחירתו ולא יבחרו בעתיד לכפור בבחירת זרע אהרון לעבודת המקדש:

"וְאֶת כָּל הָעֵדָה הַקְהֵל. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה, חֲלֹק לוֹ כָּבוֹד כְּנֶגֶד יִשְׂרָאֵל, כְּדֵי שֶׁיִּרְאוּהוּ הַיּוֹם נִכְנָס לִכְהֻנָּה גְּדוֹלָה, וְהַתְרֵה בָּהֶם הַתְרָאָה שֶׁלֹּא יַחְלְקוּ עַל הַכְּהֻנָּה כְּקֹרַח וְכַעֲדָתוֹ שֶׁנִּבְלְעוּ. שֶׁאֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁעָתִיד עֻזִּיָּהוּ לַחֲלֹק וְלַעֲמֹד עַל הַכְּהֻנָּה". (תנחומא צו, יא)

כינוס העדה כולה אל פתח אוהל מועד אמור לתת מענה או משקל נגד לכך שבעוד מאות או אלפי שנים, יהיה מי שיחלוק על הכהונה.

להחזיק את המרובה

בדבריו על הכינוס ההיסטורי המדובר נוקט המדרש ביטוי מיוחד המתמצת את מהותו. ביטוי זה גם מנמק את התעקשותו של הקב"ה שכל העדה תנכח בפתח אוהל מועד, ותראה את בחירת הקב"ה באהרון ובזרעו:

"ואת כל העדה הקהל פתח אהל מועד" – אמר רבי אלעזר: כל ישראל ששים ריבוא ואתה אומר: "הקהל אל פתח אהל מועד"? אלא זה אחד מן המקומות שהחזיק מועט את המרובה. (ויקרא רבה י, ט)

אמנם יש לביטוי הזה הרבה פירושים שונים, שעיקרם הבעת גודל הנס ועוצם כוחו של הקב"ה. עם זאת, הייתי רוצה לקחת את הביטוי למקום קצת שונה.

כינוס עם ישראל כולו אל פתח אוהל מועד, בכוחו של הקב"ה, הוא אירוע נקודתי חולף ("מועט") אשר החזיק את האירוע "המרובה" והקבוע לדורי דורות שהוא- עבודת הכוהנים. אירוע משמעותי, נקודתי ו-"מועט" בכוחו להחזיק את "המרובה", לדורי דורות ואף לנצח נצחים. עד היום, אחרי יותר מ-3,300 שנה, זרעו של אהרון בכל בוקר משמש "צינור" לברכת הקב"ה לעם ישראל בכל ברכת כהנים היוצאת מפיהם.

בחיפושי אחר מקורות לפרשה זו, נתקלתי בדבריו המופלאים של בעל ספר "יכהן  להתקיים "מועט המחזיק את המרובה". תנאים אלו נראים מנוגדים כל כך למה שאנו חווים כבר כמה זמן במדינתנו:

ויאמר משה אל העדה זה הדבר אשר צוה ד' לעשות. והנה בתורה לא מפורש מהו הדבר שהשי"ת צוה לעשות, וי"ל שפסוק זה הוא המשך לפסוק שלפניו שנא' ותקהל העדה אל פתח אהל מועד ושם פירש"י זה אחד מן המקומות שהחזיק מועט את המרובה, וכל זה הוא רק כאשר בני ישראל הם באחדות, וע"ז אמר אשר צוה ד' לעשות שתמיד יהיו באחדות. (ויקרא ח)

בדורות האחרונים עברנו כעם אירועים מכוננים רבים. תקומה מתקופת השואה הנוראה, הקמת המדינה, ניצחון עם ישראל במלחמות ישראל בעשורים הראשונים ועוד. כל אירוע כזה בכוחו להיות "מועט המחזיק את המרובה", אם רק נשכיל להיות באחדותנו, אשר בימים אלו מורגשת כרחוקה כל כך. זה יקרה רק אם יקומו לנו מנהיגים ואנשים המבינים שללא אחדותנו האמיתית והכנה, לא נוכל "להחזיק את המרובה" עוד זמן רב.