להכניע עצמו לפני הבורא

מידת הגאווה היא מידה רעה מאוד, אבל לצערנו הרב היא גם המידה "הנגישה" ביותר עבורנו. יש כל כך הרבה סיטואציות שמביאות אותנו לידי "גאווה" – הרצון להתבלט, העושר שאולי יש, היכולות המיוחדות שלנו, הפוזיציה שאתה מחזיק בה, הסמכות הנתונה לך וכיוצא בזה.

לא פעם, במסגרת התפקידים הציבוריים אשר מילאתי בשנים האחרונות ראיתי איך הגאווה והרצון העצמי, גובר על התפקיד הציבורי והאחריות שאנחנו כפקידי ציבור או נבחרי ציבור נדרשים למלא. ואני מבקש להדגיש שאני מתכוון רק לעצמי, לצערי הרב, נפלתי לא פעם. במקרה אחד ביצענו פרויקט שהיה רגיש במידה מסוימת ואף יצאה הנחייה מקצועית ברורה בנוגע לחיסיון הנדרש בפרויקט זה. כאשר התחלנו עם הפרויקט לא ידענו ושיערנו שממדיו יגיעו לממדים משמעותיים מאוד, עם פריצות דרך אמתיות במידע רגיש שיכול לסייע רבות למדינת ישראל.

כאשר הבנו את גודל האוצר שאנחנו מחזיקים ביד, אוצר שלא היה בידי המדינה כמעט 60 שנה, התחיל הרצון והמחשבה לייצר "כותרות" מהנושא. היה ברור שזאת פגיעה מסוימת בפרויקט, אבל הרצון להרוויח מזה משהו אישי, היה חזק. הרצון להגיד הנה "החותמת שלי", הרצון להגיד : "אני ואני", האפילו קצת על השמירה המלאה של האינטרס הציבורי. ואכן, עם פרסום מסוים שהתקיים ולמרות שניסינו למזערו כאשר הבנו את הטעות, היו כמה ימים של כותרות שיצרו רעש משמעותי ומזיק. מהלך זה ללא ספק היה מנוגד למהלך הציבורי לאומי. אנחנו נדרשים לבחור לפעמים, איזו טובה חשובה יותר – טובתנו או טובת האומה.

זאת תורת העולה

פרשת "צו" אותה נקרא השבת ממשיכה את סדר הקורבנות, אשר כפי שראינו בפרשה הקודמת קשורים קשר עמוק עם נפש האדם. פרשתנו פותחת עם קרבן העולה ואי אפשר שלא לתהות על הפתיחה הקצת מסורבלת של קרבן העולה:

"וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. צַו אֶת-אַהֲרֹן וְאֶת-בָּנָיו לֵאמֹר, זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה:  הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל-הַמִּזְבֵּחַ כָּל-הַלַּיְלָה, עַד-הַבֹּקֶר, וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ, תּוּקַד בּוֹ". (ויקרא ו, א-ב)

מדוע הכפילות בהזכרת קרבן העולה, "זאת תורת העולה, היא העולה", הייתה יכולה התורה לרשום בקיצור "זאת תורת העולה על המזבח כל הלילה" ?

רבי יוסף בכור שור (המאה ה-12, מבעלי התוספות) מסביר על פי הפשט, כפי שהוא מעיד על עצמו, שהמילים "היא העולה" באות ללמד אותנו דין מיוחד השייך בקורבן העולה המוקרב בין הערבים. הדין המיוחד הוא שדינם להישרף על המזבח כל הלילה כדי לשמר את האש על המזבח, כדי להוות חומר בעירה. זאת למרות שהתורה לימדה אותנו שאין הקרבת קורבנות בלילה ולכן הדגש המיוחד :

"הוא העלה על מוקדה. כלומר, באותה עולה שצריכה להיות על מוקדה בלילה, אני מפרש לך דין זה, דהיינו תמיד של בין הערבים, ובעולות נדבות הבאות סמוך לערב, שאין שהות ביום כדי לצרפן, אמר לן הכתוב שמותר בהקטר חלבים ואברים כל הלילה…מגיד לך, דכיון שהקטיר והעלה מבעוד יום, יכול לשרפן כל הלילה [ו]ה"ה לתמיד של שחר אם צריך, אלא שדבר בהוה, ואני לישב לשון המקרא באתי. ועל דרך הפשט נראה, כי חיבין להשאיר מן האברים והחלבים להקטיר בלילה לכבוד המקום, כדי שלא יהא בטל המזבח, לא ביום ולא בלילה". (בכור שור, ויקרא ו׳,ב׳)

עוד מהאתר

ונתת אל הארון

אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נוֹתֵן גְּדֻלָּה לָאָדָם עַד שֶׁבּוֹדְקֵהוּ בְּדָבָר קָטָן

מנהיגות של אמון

ולא תשבעו בשמי לשקר

יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ

הגדרת נגע הצרעת

רבי יצחק קארו (1458-1535, ספרד וישראל), דודו של ר' יוסף קארו בעל "השולחן ערוך", מסביר שהתורה מציין את המילים "היא העולה" כדי ללמד אותנו שקרבן העולה הוא קרבן מיוחד שבכוחו לכפר גם על הרהורי עבירה של האדם, על נפשו של האדם, ולא רק על מעשיו :

"זאת תורת העולה היא העולה בעבור שהעולה היא הקרבן היותר מעולה מכל הקרבנות לפי שמכפר על ההרהור שבא מן הנפש לזה אמר היא העולה שאם לא כן היה מספיק שיאמר זאת תורת העולה על מוקדה על המזבח והטעם שאמר בעולה מוקדה על המזבח כל הלילה לפי שהאדם מהרהר בלילה וחוטא ביום …. שבלילה חושב און וביום יתיצב על דרך לא טוב ולפי שהעולה באה על ההרהור לזה צוה שתשרף כל הלילה שתהיה הכפרה בזמן העבירה". (תולדות יצחק, ויקרא ו', ב)

החיד"א, רבי חיים דוד אזולאי (1724-1806, ירושלים) מכניס אותנו עמוק יותר לעולם הנפש ומלמד אותנו בשני מקורות שונים, שעניינו של הרחבה זו ותיאור מיוחד של "היא העולה" ושריפתה על המזבח כל הלילה נוגעת בעצם לענייני גאוות האדם והסכנה הטמונה בזה. במקור הראשון מלמד אותנו החיד"א שגאוותו של האדם, היא זאת שתפיל אותו בסיומו של דבר:

"אמרו במדרש רבא נימוס היה וקלוסין הוא שכל המתגאה נדון באש. ואפשר לפרש הכתוב באופן זה כי ידוע דהגאוה באה מיסוד האש … וידוע דהקטיגור הנברא מהעבירה הוא עצמו תובע דין ומקטרג תדיר עד שנגזר הדין והוא עצמו עושה גזרת הדין ….וזה שכתוב זאת תורת כלומר נימוס העולה, הגאוה שהאדם מתעלה בגאותו היא העולה על מוקדה כלומר הגאוה עצמה היא שורפתו על מוקדה כלומר הקטיגור הנברא מעון הגאוה הוא עצמו יפרע ממנו". (פני דוד, ויקרא, ויקרא – צו ז׳)

אדם המתגאה, בסוף יפול בגאוותו. המקור השני חריף הרבה יותר ובו קובע החיד"א על סמך פרשתנו שאדם שיש בו קצת מן הגאווה אין תורתו שייכת לתורת ישראל ואין תורת ישראל שייכת בו. לכן, אדם שיש בו גאווה תורתו "עולה ומסתלקת ממנו":

 "דיהיר חכמתו מסתלקת ממנו ודרך דרש ומוסר אפשר לומר טעם לזה שעל ידי הגאוה נעשה גופו כלי משוקץ ומוסרח כמ״ש באגדה דאליהו זכור לטוב אמר לריב״ל דאדם דיש לו גאוה הוא סר״ח העודף מנבילה מוסרחת ואם כן התורה צריכה להיות במקום נקי וטהור….ולכן מי שיש לו גאוה שהוא מוסרח יותר מנבילה חכמתו מסתלקת ממנו דהתורה צריכה מקום נקי וטהור. וזה רמז זאת תורת העולה פירוש תורה עם גאוה כלומר החכם שעוסק בתורה ויש לו גאוה. אז היא העולה היא התורה עולה ומסתלקת ממנו והוא נשאר בגאותו". (חומת אנך על תורה, ויקרא ו', ב׳)

להמעיט את עצמו ולהיות יותר שפל-רוח

במהלך איסוף החומרים לכתיבה מצאתי משהו כל כך מדיוק ומתאים לימנו בצורה נפלאה. רבי אברהם חיים מזלוטשוב (1712-1816, אוקריינה), מתלמידיו של המגיד ממזריטש, מלמד אותנו באופן ברור, ככל שהאדם גדול יותר, ככל שתפקידו רם יותר כך הוא צריך לפעול באופן אקטיבי כדי להיות עניו יותר. ככל שהוא בתפקיד מכובד יותר, כך הוא צריך יותר להיות כנוע לפני בורא עולם ולהבין שתכליתו הוא שירות האומה הישראלית וה- "אני" שלו צריך להיות נמוך יותר :

"במידה ואדם מתנשא ועולה במדרגות, בה במידה עליו להמעיט את עצמו ולהיות יותר שפל-רוח. לפיכך, הדין הוא שאדם פשוט משתחוה בתפילת שמונה עשרה רק בברכה הראשונה ובמודים. בתחילה ובסוף. כהן גדול חייב להשתחוות בסוף כל ברכה ואילו מלך משתחווה בתחילת שמונה עשרה ואינו זוקף עצמו עד לאחר התפילה. במידה שאדם גדול יותר, עליו לשקוד יותר כדי להכניע עצמו לפני הבורא". (ספר אורח לחיים, מספר מעיינה של תורה, ויקרא, עמוד לד)

מציאות חיינו היא אחרת. קשה מאוד לאדם בתפקיד רם ונכבד, לאדם המחזיק בסמכות, לאדם המסוגל לפזר את עושרו, להמעיט את עצמו ולהיות שפל רוח. זה קשה מאוד, אבל זה כל כך נדרש כדי שנוכל לחיות בחברה מתוקנת וראויה ולא בחברה שבה יש כאלו הסבורים שהם בעצמם התגלות אלוקית.

אם אנו רוצים שתורתנו, מורשתנו, מעשינו יישארו, ישפיעו ויהיו איתנו לנצח, אם אנו רוצים שלא יתקיים בנו "עולה היא" ותורתנו תברח מאיתנו – עלינו להכיר בכוחנו, עלינו לדבוק בקב"ה ולהתנהג בענווה בכל עת. לא להתגאות על אף אדם ובשום מצב. ככל שהקב"ה שם אותנו בתפקידים בכירים יותר, ככל שמשימתנו היא כללית ולאומית יותר, כך עלינו לדבוק יותר במידת הענווה ולהיות שפלי רוח, אך בעלי עוצמה אדירה לשינוי המציאות.

לא בכדי בחר הרמב"ן באגרת המפורסמת לבנו, להתמקד בדבר אחד בלבד – מידת הענווה ולאורך כל מסביר הרמב"ן לבנו איך משיגים זאת. מסכת אבות לימדה אותנו: "הקנאה, התאווה והכבוד – מוציאים את האדם מן העולם". (אבות ד, משנה כח'). שלושת הדברים האלו נובעים ממקור אחד – גאווה.  היא שורש כל הרוע כולו בעולם והמתגאה על הבריאות – מורד הוא במלכות שמים ואין גרוע מזה :

"וְכַאֲשֶׁר תִּתְנַהֵג בְּמִדַּת הָעֲנָוָה לְהִתְבּוֹשֵׁשׁ מִכָּל אָדָם, וּלְהִתְפַּחֵד מִמֶּנּוּ וּמִן הַחֵטְא – אָז תִּשְׁרֶה עָלֶיךָ רוּחַ הַשְּׁכִינָה, וְזִיו כְּבוֹדָהּ, וְחַיֵּי עוֹלָם הַבָּא. וְעַתָּה, בְּנִי, דַע וּרְאֵה כִּי הַמִּתְגָּאֶה בְּלִבּוֹ עַל הַבְּרִיּוֹת – מוֹרֵד הוּא בְּמַלְכוּת שָׁמַיִם, כִּי מִתְפָּאֵר הוּא בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת שָׁמַיִם". (אגרת הרמב"ן)

אני מבקש לסיים בדבריו הכל כך ברורים של הרב אהרן ליכטנשטיין (1933-2015, ישראל) אשר מתייחס לכפילתו וקובע שלקרבן העולה יש שני תפקידים (ואולי זוהי הסיבה שבתיאורה מופיעה המילה "עולה" פעמיים) – היותה קרבן רגיל כמו יתר הקורבנות, אך גם תכליתה להיות כחומר בעירה למזבח לאורך כל הלילה, תפקיד פרטי אל מול תפקיד ציבורי וכללי. התורה בחרה לציין קודם כל את התפקיד הציבורי והכללי של העולה ומכאן מוסר גדול לעבודת האדם :

"ניתן להסביר שיש שני תפקידים לקרבן העולה: מצד אחד, קרבן עולה הוא חלק מעולם הקרבנות הכללי, ומשרת את האדם כאשר הוא רוצה להקריב קרבן לקב"ה; ומצד שני, קרבן עולה משרת את המזבח, בתור חומר בעירה תמידי לאש… אם כן, כשהתורה פותחת את פרשת צו ומתארת לנו את תפקיד קרבן העולה, היא בוחרת לספר דווקא על תפקידה של העולה כמשרתת של המזבח, ולא כמשרתת של האדם. לכן פרשיית העולה איננה פותחת בצורה שבה יש להקריב את העולה, ובאופן שבו על האדם להתנהג בתהליך ההקרבה……ייתכן שדין זה רומז לנו מסר חשוב: אדם שמעוניין לעבוד בקודש ולשרת בעולמו של הקב"ה אינו יכול לשים את האינטרסים הפרטיים שלו לפני צורכי גבוה. אדם שאינו מוכן לעבוד בפינוי הדשן, למרות שמדובר בעבודה שהיא צורך מזבח שלכלוך ועמל כרוכים בה, גם אינו ראוי לעבוד בהקרבת הקרבנות….מה שמגדיר אותנו בתור עובדי ה' היא היכולת לשים את הרצונות הפרטיים שלנו בצד כאשר ערכים גבוהים מהם מתנגשים איתם. זה מה שמבדיל בין אדם שהוא עבד ה' לבין אדם שהוא עבד עצמו". (פרשת צו, שיחות לפרשת שבוע, שיעור 34, "עבודת האדם ועבודת המזבח")

לכל אדם יש שני תפקידים בעולם – תפקיד פרטי ואישי.  הדברים הנוגעים אליו ולצד זה תפקיד לאומי וציבורי, גם אם הוא לא מחזיק בפוזיציה רשמית כזו או אחרת. לכל אדם יכולה להיות השפעה על הציבור הכללי ועל החברה הישראלית.  ראוי לו לאדם שישים קודם כל את טובת הכלל, טובת האומה הישראלית, טובת החברה לפני טובת עצמו ולפני כבודו ומקומו. זה נכון גם כאשר המחיר הוא לקבל פחות כותרות וזה נכון גם במחיר של למלא תפקיד שלא כולם רצים למלא אותו.

"להיות עולה" שלימה זה קשה מאוד. יש לזה משמעויות אישיות לא פשוטות, אבל זה שירות כללי אמיתי וכנה שאינו נגוע בצרכים ואינטרסים אישיים. צרכים שכל כך הרבה פעמים מבלבלים אותנו וגורמים למחט של המצפן האתי, המוסרי והאישי פשוט להשתגע .

במיוחד בימים אלו, אנו נדרשים לבחור בצד של הציבור. אנו נדרשים לתת עוד קצת יותר למען האומה, למען החברה, למען האחר ולעשות זאת בתחושת שליחות, בתחושת עולה תמימה, בתחושת ענווה.

שנזכה. שבת שלום.

אבי כהן סקלי

אבי כהן סקלי, נולד בשנת 1979, נשוי לרינת ולהם שישה ילדים. גדל, למד ומתגורר כיום בבית שמש. נכנס לשירות הציבורי בשנת 2005 ובמסגרתו מילא שני תפקידי מנכ"ל משרד ממשלתי – מנכ"ל משרד ירושלים ומורשת ומנכ"ל משרד שוויון חברתי.
בין היתר שימש גם כראש מנהל אזורי תעשיה, כראש אגף בכיר לפיתוח כלכלי בחברה הבדואית בדרום, יועץ כלכלי בלשכת מנכ"ל משרד ראש הממשלה ובמשרד האוצר.
בתפקידיו השונים היה אמון על קידום ופיתוח של סוגיות ציבוריות משמעותיות : טיפול באזרחים ותיקים עצמאיים בגלי הקורונה הראשונים, פיתוחה הכלכלי של מזרח ירושלים, פיתוח כלכלי-חברתי של החברה הערבית, העצמה דיגיטלית וטכנולוגית לרשויות מקומיות, הקמה של רשות הצעירים בישראל והקמתם של עשרות מרכזי צעירים ועוד סוגיות רבות.
במקביל לתפקידיו, הינו סגן אלוף במילואים, משרת באוגדת איו"ש ובוגר תוכניות מנהיגות שונות כמו: תוכנית "מעוז" ותוכנית "עתידים".