לפני כמה שנים זכיתי לצאת למסע "עדים במדים" כקצין מילואים בצבא ההגנה לישראל. היה זה ללא ספק אחד האירועים המשמעותיים שחוויתי בחיי. אני זוכר במיוחד שני אירועים שהדליקו בי אש מיוחדת ומהם שאבתי כוחות נפש והרבה תקווה. אירועים אלה עוד ליוו אותי חודשים לאחר שחזרנו ארצה.

 האירוע הראשון התרחש בעיירה קטנה בשם טיקוצ'ין. לאחר שנסענו קילומטרים וחלפנו  על פני יערות עד עצומים, הגענו לעיירה שכל תושביה היהודים נשלחו למחנות ההשמדה בזה אחר זה. אני זוכר כמו אתמול את הרגע שבו נכנסנו לבית הכנסת, שעדיין עומד על תילו, והתחלנו לרקוד בהתרגשות עצומה. עם ספרי תורה בידינו ודגלי ישראל מונפים, כאילו צעקנו לעולם – "עם ישראל חי".

האירוע השני אירע במחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו, כאשר המשלחת צעדה באופן מופתי משער הכניסה ועד למשרפות שבהן נשרפו למוות מאות אלפי יהודים. צעדנו בראש מורם עם ספרי התורה בידינו ודגלי ישראל מונפים. בעת שצעדנו נכחו במקום אזרחים ממדינות שונות בעולם ומבטיהם כמו אמרו לנו: עם הנצח זה אתם, אתם לא מפחדים מדרך ארוכה. שני האירועים האלו הבעירו בי אש חזקה מאוד של רצון לפעול ולשנות את המציאות במדינת ישראל.

מעטים האירועים (לפחות בחיי) שנותנים כל כך הרבה כוח ועוצמות להמשיך ולצעוד בדרך הארוכה. מעטים האירועים שמבעירים באדם אש לפעול ולעשות. בפרשתנו, פרשת צו, מצווה התורה את הכהנים ציווי מדהים בנוגע לעבודת הקורבנות:

"וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. צַו אֶת-אַהֲרֹן וְאֶת-בָּנָיו לֵאמֹר, זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה:  הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל-הַמִּזְבֵּחַ כָּל-הַלַּיְלָה, עַד-הַבֹּקֶר, וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ, תּוּקַד בּוֹ…. וְהָאֵשׁ עַל-הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד-בּוֹ לֹא תִכְבֶּה, וּבִעֵר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן עֵצִים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר; וְעָרַךְ עָלֶיהָ הָעֹלָה, וְהִקְטִיר עָלֶיהָ חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים. אֵשׁ, תָּמִיד תּוּקַד עַל-הַמִּזְבֵּחַ–לֹא תִכְבֶּה". (ויקרא ו, א-ו).

שלוש פעמים מציינת התורה שהאש תוקד על המזבח מבוקר עד בוקר, ולמרות זאת מציינת פעמיים כי אותה אש "לא תכבה". לכאורה, מדובר בציווי מיותר, שהרי אש שדולקת בכל עת ודאי שלא תכבה. נראה שיש כאן עומק נוסף.

לקיים את האש – אך מדוע?

רש"י מתייחס לקושייתנו, ומשיב שהציווי הנוסף מורה כי כהן המכבה את אש המזבח עובר על שני איסורים:

"לא תכבה –  מכבה אש על המזבח עובר בשני לאוין"

הרמב"ן חולק על רש"י. לדעתו,  כהן שנתרשל בעבודתו וגרם לכיבוי אש המזבח עובר על לאו אחד בלבד. את הציווי המיותר לכאורה מבאר הרמב"ן כחובה נוספת המוטלת על הכהנים, והיא שמירה על המשך קיום האש:

"ולפי דעתי, מה שאמר: "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה", מצווה לכוהנים בקיום האש…. וציוה שיזהרו בזה ויערכו אש ועצים הרבה שתוקד האש תמיד כל היום וכל הלילה, והזהיר בלאו שלא תכבה לעולם. והנה אם נתעצלו הכוהנים וכבתה האש עברו בלאו… ומה שאמר והאש על המזבח תוקד בו לא תכבה, מקרא יתר". (ו,ב)

לדברי הרמב"ן, על הכהן לעשות את כל הנדרש כדי שהאש לא תכבה ואכן תבער על המזבח תמיד. אלא שדברים הללו סותרים את דברי חז"ל במסכת זבחים, שלפיהם אש התמיד הייתה יורדת מן השמים.  אש זו התקיימה בנס על גבי המזבח במשך מאות שנים, כפי שמעידה הגמרא:

אש שירדה מן השמים בימי משה – לא נסתלקה מעל מזבח הנחושת אלא בימי שלמה, ואש שירדה בימי שלמה – לא נסתלקה עד שבא מנשה וסילקה. (זבחים סא, ב).

מדוע התורה מצווה את הכהנים לדאוג לכך שתבער אש בכל העת על המזבח, אם אותה אש יורדת מן השמים, ואיננה זקוקה למעורבות אנושית כדי להמשיך ולבעור? הגמרא במקום אמנם דנה מה בדיוק עבר על האש השמימית הזו בתקופות שבהן עמד המשכן בנוב ובגבעון, אך הנקודה הברורה בדיון היא שהאש הבוערת על המזבח ירדה מן השמיים, ולא פסקה אף לרגע אחד. הקושיה שבה ועולה: האם לא מדובר בציווי מיותר?

אש השותפות

הגמרא במסכת יומא (כא, ב) שופכת מעט אור על היחס בין אש שמימית לפעולתם של הכהנים,: "אף על פי שאש יורדת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט".

 הרמב"ם פוסק את הדברים הלכה למעשה:

היא שצונו להבעיר אש על המזבח בכל יום תמיד, והוא אמרו יתעלה "אש תמיד תוקד על המזבח". וזה לא יתכן אלא במה שצוה בהתמדת שום האש על העצים בבקר ובין הערבים…. ובבאור אמרו אף על פי שהאש יורדת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט. (ספר המצוות כט)

קשה להבין את משמעות הדברים, ואלמלא היו הדברים מובאים בגמרא היה קשה אף לאומרם. הקב"ה, שמוריד את האש מן השמים, צריך את האש של ההדיוט מלמטה כדי שהדברים יפעלו במציאות כמו שצריך. הקב"ה מבקש לחבר את מעשיו עם מעשי בשר ודם, ורוצה לומר להם: "קחו אחריות על המציאות בעולם, תבעירו את האש, תשמרו עליה, תוודאו שהיא לא נכבית. תאירו את העולם! אסייע לכם ואוריד אש מן השמים, אבל תפעלו, תתאמצו, תדליקו את האש, תערכו עצים על המזבח, תהיו שותפים שלי להארת המציאות והעולם הזה".

ההתעוררות מלמטה היא המאפשרת לאש מלמעלה להתקיים. ללא שמירת הכהן ההדיוט על קיומה של האש אין לאש מן השמים משמעות.

הדברים נכונים גם כלפי כל פעולה אנושית במציאות הגשמית. אמנם הקב"ה מסייע לנו בכל דרכנו, אבל חובה עלינו להוסיף בכל רגע ורגע "אש מן ההדיוט" על האש האלוקית כדי לוודא שהאש "לא תכבה".

אני חייב להוסיף לאש האלוקית עצים גשמיים שמגיעים מן הארץ, אחרת לא תהיה לאש האלוקית הזו תפיסה בעולם. ללא ההשתדלות מצידי לא תאיר האש בעולם ולא יתחולל שינוי במציאות. תפקידנו הוא לייצר את האש שלנו, אש ההדיוט של כל אחד מאיתנו, שתיתן לנו את הכוח להמשיך ולפעול במציאות. לאש זו תתלווה בכל עת האש האלוקית.

נסיים בדבריו המופלאים של הרב קוק המובאים בספרו אורות הקודש, שמסכמים את הכל בצורה בהירה : 

"את הצמאון הא-להי, הבוער וסוער בשלהבת עזו בלב, אסור לכבות. אם כל המכבה גחלת מעל המזבח הגשמי, עובר הוא בלאו של 'אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה', קל וחומר המכבה גחלת רוחנית עליונה מעל גבי המזבח הרוחני, המלא חיי קודש, הלב הישראלי. אמנם צריכים תמיד להוסיף אש מן ההדיוט, בשכל טוב, בחכמה ובבינה, באור תורה ונר מצוה, כדי שתהא השלהבת עולה ומתרוממת, עולה ומוסיפה כח וגבורה, בכל הדרגות של החיים, מרום רקיעא עד ארעית תהומא". (אורות הקודש ג, עמוד רי)