וישחט – על הטעם שלשלת בפרשה

פרשת צו ממשיכה את פרשת ויקרא וחלקה הראשון של הפרשה עוסק בסוגי הקורבנות ודרך הקרבתם.  לעומת זאת, חלקה השני של פרשת צו עוסק בשבעת ימי המילואים, אלו ימי ההכנה לקראת חניכת המשכן וקיום עבודת הקורבנות בו. בימים אלו נמשחו המשכן, כליו, אהרון ובניו והם הוקדשו לתפקידם. במהלך ימים אלו משה רבנו הוא שתפקד ככהן וביצע את רוב הפעולות שעתידות לאחר מכן להתבצע על ידי הכוהנים.

בימי המילואים היו מוקרבים בכל יום, מלבד קורבנות התמיד, שלושה קורבנות: קרבן חטאת (פר) , קורבן עולה (איל) וקרבן שלמים (איל) הנקרא גם איל המילואים. התורה מספרת על הקרבת איל זה ואומרת:

וַיַּקְרֵב֙ אֶת־הָאַ֣יִל הַשֵּׁנִ֔י אֵ֖יל הַמִּלֻּאִ֑ים וַֽיִּסְמְכ֞וּ אַהֲרֹ֧ן וּבָנָ֛יו אֶת־יְדֵיהֶ֖ם עַל־רֹ֥אשׁ הָאָֽיִל׃ וַיִּשְׁחָ֓ט׀ וַיִּקַּ֤ח מֹשֶׁה֙ מִדָּמ֔וֹ וַיִּתֵּ֛ן עַל־תְּנ֥וּךְ אֹֽזֶן־אַהֲרֹ֖ן הַיְמָנִ֑ית וְעַל־בֹּ֤הֶן יָדוֹ֙ הַיְמָנִ֔ית וְעַל־בֹּ֥הֶן רַגְל֖וֹ הַיְמָנִֽית׃

על המילה וישחט מופיע הטעם שלשלת, שצורתו היא של קו מזוגזג מעל המילה. טעם זה לא מופיע הרבה בתורה,  סכ"ה הוא מופיע ארבע פעמים: שלוש פעמים בספר בראשית ופעם נוספת בספר ויקרא, בפרשת צו. לטעמים יש תפקיד מוזיקלי והם משמשים כ'תווים' לבעל הקורא כיצד עליו לנגן את הקריאה בתורה, אך תפקידם העיקרי הוא תפקיד לשוני– הם מציינים האם הטעמת המילה היא במלעיל או במלרע, והם משמשים כסימני פיסוק על מנת שנדע כיצד לקרוא את הפסוק. תפקיד זה משפיע על ההבנה או המשמעות של מילה מסוימת או הפסוק בכלל.  

פירוש המילה או הפסוק יכול להשתנות לפי מיקום הטעם במילה (למשל, אותה המילה יכולה לשמש פעם בעבר ובפעם בהווה, דבר שמשתנה על ידי מיקום ההטעמה) או לפי סדר הטעמים שבפסוק. אולם ישנם מקרים בהם הטעמים יוצאים מהפירוש המילולי, מהסבר פשט הטקסט, והם לוקחים עמוק יותר אל הרובד הפנימי או האנושי של המתואר בטקסט. דוגמה לכך היא הטעם שלשלת (וניתן לראות זאת גם בטעם מירכא כפולה שנפגוש בשבוע הבא).

נסתכל באילו מקומות מופיע הטעם בספר בראשית:

א. הפעם הראשונה היא בסיפור הפיכת סדום, כאשר באים המלאכים אל לוט ומזהירים אותו לצאת מסדום: וּכְמוֹ֙ הַשַּׁ֣חַר עָלָ֔ה וַיָּאִ֥יצוּ הַמַּלְאָכִ֖ים בְּל֣וֹט לֵאמֹ֑ר קוּם֩ קַ֨ח אֶֽת־אִשְׁתְּךָ֜ וְאֶת־שְׁתֵּ֤י בְנֹתֶ֙יךָ֙ הַנִּמְצָאֹ֔ת פֶּן־תִּסָּפֶ֖ה בַּעֲוֺ֥ן הָעִֽיר׃ וַֽיִּתְמַהְמָ֓הּ׀ וַיַּחֲזִ֨יקוּ הָאֲנָשִׁ֜ים בְּיָד֣וֹ וּבְיַד־אִשְׁתּ֗וֹ וּבְיַד֙ שְׁתֵּ֣י בְנֹתָ֔יו בְּחֶמְלַ֥ת יְהֹוָ֖ה עָלָ֑יו וַיֹּצִאֻ֥הוּ וַיַּנִּחֻ֖הוּ מִח֥וּץ לָעִֽיר׃

ב. הפעם השנייה היא כאשר נשלח אליעזר עבד אברהם להביא אישה ליצחק. כאשר הוא עומד על שפת הבאר אומרת התורה: וַיֹּאמַ֓ר׀ יְהֹוָ֗ה אֱלֹהֵי֙ אֲדֹנִ֣י אַבְרָהָ֔ם הַקְרֵה־נָ֥א לְפָנַ֖י הַיּ֑וֹם וַעֲשֵׂה־חֶ֕סֶד עִ֖ם אֲדֹנִ֥י אַבְרָהָֽם׃

ג. הפעם השלישית בה מופיע הטעם הוא כאשר יוסף נמצא בבית פוטיפר, אשת פוטיפר מנסה לפתות אותו ותגובת יוסף היא:  וַיְמָאֵ֓ן׀ וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־אֵ֣שֶׁת אֲדֹנָ֔יו הֵ֣ן אֲדֹנִ֔י לֹא־יָדַ֥ע אִתִּ֖י מַה־בַּבָּ֑יִת וְכֹ֥ל אֲשֶׁר־יֶשׁ־ל֖וֹ נָתַ֥ן בְּיָדִֽי׃

בכל אחת מנקודות הזמן המתוארות ישנה התלבטות, יש ויכוח פנימי שיכול לקרוע את האדם המתחבט בו: לוט צריך לעזוב את בנותיו, את מפעל חייו שבנה בסדום, את מעמדו בעיר וכל זאת בהסתמך על דבריהם של אורחים שהוא לא מכיר, לא יודע מה רמת אמינותם ועל סמך מה נאמרים הדברים. אליעזר עבד אברהם עומד על הבאר במקום לא מוכר, בלי לדעת מהיכן ימצא אישה שתעמוד בסטנדרטים של אברהם, ובידיעה שבמעשה שלו הוא מוותר על האפשרות לרשת את אברהם ולהשיא את ביתו ליצחק. הוא יכול היה לחזור לאברהם ולהגיד: לא מצאתי, היא לא הסכימה לבוא.. יוסף מגיע לבית פוטיפר נער גיל שבו מתפתחים היצרים והפיתוי גדול, אך יותר מכך ברור לו שלאשת פוטיפר יש את היכולת גם להזיק לו, לפגוע בו- בכל זאת הוא עבד באותו הבית.   

הטעם שלשלת שמופיע בשלושת המקומות האלו בא להצביע על אותו מאבק פנימי שמתחולל פנימה אצל הדמויות המתוארות: מה לעשות? האם לבחור בדרך זו או אחרת? לבטים שמתבטאים גם בצורת הטעם (זיגזג) וגם בדרך ניגון הטעם שהוא עולה ויורד, עולה ויורד ושוב עולה ויורד.

ומכאן עולה השאלה לגבי פרשת צו: על מה השימוש בטעם זה בפרשה שלנו בא להצביע? מה היו לבטיו של משה שהביאו את בעלי המסורה להשתמש בו כאן?  אם נחזור למקום בו מופיע הטעם נוכל אולי למצוא תשובה לכך. הוא מופיע בהקרבת איל המילואים, והמדרש בילקוט שמעוני מתייחס לקורבן זה וכותב:

וַיִּסְמְכוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁ הָאָיִל: סָמְכוּ יְדֵיהֶם עָלָיו בְּשִׂמְחָה וְעָשׂוּ יוֹם טוֹב, מָשָׁל לְמִי שֶׁפָּרַע חוֹבוֹ וְעָשָׂה יוֹם טוֹב אַף כָּךְ אַהֲרֹן וּבָנָיו כֵּיוָן שֶׁהִשְׁלִימוֹ עֲבוֹדַת הַיּוֹם וְקִדּוּשָׁיו, עֲבוֹדַת כֵּלִים וְקִדּוּשָׁיו, הֵבִיאוּ אַיִל וְסָמְכוּ יְדֵיהֶם עָלָיו בְּשִׂמְחָה וְעָשׂוּ יוֹם טוֹב.

המדרש מסביר שאיל זה היה סוג של סיכום למעשי ואירועי היום כולו: לאחר ש'פרעו חובם' (יש בכך אולי רמז לחטא העגל ותפקיד אהרון בו), לאחר שסיימו את כל משימות היום, את כל הלמידה ותרגול עבודות המשכן, בא קורבן זה ומסכם את היום בצורה חיובית – הוא משלים את היום. אבל דווקא כאן צריך להפנות את המבט משמחת אהרון ובניו אל משה, ונראה שהדבר משמעותי ביותר דווקא ביום השביעי והאחרון מימי המילואים: מה יכולה להיות התחושה שבה משה נמצא בה? כמובן שיש בה שמחה על השלמת ציווי הקב"ה, אבל מצד שני, משה שריצה את הקב"ה פעם אחר פעם בשביל בני ישראל, משה שברך למדיין כי הציל אדם מישראל, משה שבא לפני פרעה בשביל בני ישראל, משה שהיה צריך למצוא את הדרך לכפר על חטאי העגל שאהרון עצמו לקח בו חלק, ואפשר להוסיף בראיה לאחור:  משה שעתיד להגיע עד גבולה של הארץ אך לא להיכנס אליה.. מה הוא הרגיש באותם ימים? האם לא הייתה תיקווה בליבו שהקב"ה ייתן לו להמשיך לכהן?  שתהיה לו האפשרות לכפר על חטאי ישראל לא רק בתפילה אלא גם בעבודה? האם יש מישהו שמגיעה לו הזכות הגדולה הזו יותר ממשה! אם יבקש זאת מהקב"ה אולי הוא יענה בחיוב? חכמי המסורה שמו לב לנקודת זמן זאת וציינו זאת בטעם שבחרו לשים בה.

אבל חשוב לשים לב לכך שההדגשה של לבטים אלו לא באה להדגיש פן שלילי באישיות של משה, אלא דווקא להיפך, גדולה של אדם נמדדת בשעת קושי ובמה הוא עושה עם הקושי, ומשה מקדיש את אהרון כפי שהקב"ה ציווה, ללא בקשות אישיות וללא התייחסות לשאלה: היכן הוא בתמונה? דבר שלא מבטל את הלבטים ובו בעת מוכיח את גדולת האיש.

ואפשר להוסיף, ניגון הטעם מסתיים בצורה חדה (מופיע הטעם פסק בסוף המילה), דבר שצריך לרמוז לנו שללבטים ודיון פנימי יש מקום חיובי רק כאשר הם הבסיס להחלטה, רק כאשר הם כלי שמביא לידי פעולה שקולה ולא כאשר הם נשארים ברמת הדיון בלבד. הסיפור על קמצא ובר-קמצא מראה את הצד הקיצוני של דיון חסר מסקנה מסוג זה. לאחר שבר-קמצא הושפל במשתה מספרת הגמרא:

אָמַר בַּר קַמְצָא: הוֹאִיל וְיָשְׁבוּ חֲכָמִים וְלֹא מִחוּ בּוֹ, מִכְּלָל שֶׁנּוֹחַ לָהֶם. אֵלֵךְ וְאַלְשִׁין עֲלֵיהֶם לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ! בָּא וְאָמַר לוֹ לַקֵּיסָר: מָרְדוּ בְּךָ הַיְּהוּדִים! אָמַר לוֹ: מִי יֹאמַר? אָמַר לוֹ: שְׁלַח לָהֶם קָרְבָּן וְתִרְאֶה אִם יַקְרִיבוּהוּ. הָלַךְ וְשָׁלַח בְּיָדוֹ עֵגֶל מְשֻׁלָּשׁ. בַּהֲלִיכָתוֹ הֵטִיל בּוֹ בַּר קַמְצָא מוּם בְּנִיב שְׂפָתַיִם, וְיֵשׁ אוֹמְרִים – בְּדֻקִּין שֶׁבְּעַיִן, מָקוֹם שֶׁלָּנוּ הֲרֵי הוּא מוּם וְלָהֶם אֵינוֹ מוּם. אָמְרוּ חֲכָמִים לְהַקְרִיבוֹ, מִשּׁוּם שְׁלוֹם מַלְכוּת.  אָמַר לָהֶם רַ' זְכַרְיָה בֶּן אַבְקוּלַס: יֹאמְרוּ, בַּעֲלֵי מוּמִים קְרֵבִים לַמִּזְבֵּחַ!  אָמְרוּ לַהֲרֹג אֶת בַּר קַמְצָא, שֶׁלֹּא יֵלֵך וִיסַפֵּר לַמֶּלֶךְ. אָמַר לָהֶם רַ' זְכַרְיָה: יֹאמְרוּ: מֵטִיל מוּם בְּקָדָשִׁים יֵהָרֵג!

אָמַר רַ' יוֹחָנָן: עַנְוְתָנוּתוֹ שֶׁל רַ' זְכַרְיָה בֶּן אַבְקוּלַס הֶחֱרִיבָה אֶת בֵּיתֵנוּ וְשָׂרְפָה אֶת הֵיכָלֵנוּ וְהֶגְלַתְנוּ מֵאַרְצֵנוּ.

מסקנת ר' יוחנן מנגידה את משה רבינו ור' זכריה – לשניהם היו התלבטויות אך ר' זכריה נשאר בהם והם הביאו לידי חורבן, ואילו את משה רבינו, שצמח מהם, הם הביאו לבניית משכן.

ברוך ה' לעולם אמן ואמן.