ואת בניו איתו

להורדת המאמר המקוצר: 25 מדרש מעט צו. 

בפרשת צו, בתחילת מעשה ימי המילואים מצווה הקב"ה את משה: וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: קַח אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ וְאֵת הַבְּגָדִים וְאֵת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְאֵת פַּר הַחַטָּאת וְאֵת שְׁנֵי הָאֵילִים וְאֵת סַל הַמַּצּוֹת: הדגש ששמה התורה במילה איתו מעורר שאלה: במה היה חסר הפסוק אם לא הייתה מילה זו נאמרת? האם לא היינו מבינים כי בניו נלקחו יחד עם אהרון גם אם היה כתוב: קח את אהרון ואת בניו?

מבחינת פשט התורה ניתן להסביר זאת בכך שהציווי הוא שלקיחה זו תיעשה באותו הזמן: גם את אהרון וגם את בניו (דעת מקרא), וההסבר בצורך באמירה זאת הוא שמכיוון שמבחינת הלבשת הבגדים יש הפרדה בין אהרון ובניו, קודם כל מולבש אהרון, לאחר מכן מושחים בשמן את המקדש וכליו ואת אהרון ורק אז מלבישים את בני אהרון, היה יכול משה לחשוב שרק לאחר סיום המעשים באהרון יש להביא את בניו ולהתחיל בפעולות הקשורות בהם, ולכן הדגישה התורה- איתו, באותו הזמן יש לקחת את כולם.

לייחד את בני אהרון

כיוון נוסף לתשובה היא שיכול להיות שההדגשה היא שמדובר רק על אהרון ובניו, ולכן נשאלת השאלה מי לא נכלל באותה הלקיחה? הווה אומר – האם כל זרע אהרון הכהן היו כוהנים גם הם? בפרשת פנחס, לאחר מעשה הקנאות שלו, אומר הקב"ה:  וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי: לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם: וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: (במדבר, כ"ה, י'-י"ג).

מסביר רש"י את השכר- ברית כהונת עולם ואומר: שאף על פי שכבר נתנה כהונה לזרעו של אהרן, לא ניתנה אלא לאהרן ולבניו שנמשחו עמו ולתולדותיהם שיולידו אחר המשחן, אבל פינחס שנולד קודם לכן ולא נמשח לא בא לכלל כהונה עד כאן. משמע, מטרת ההדגשה יכולה להיות מובנת בכך שהיא באה למעט את בני בניו של אהרון שהיו חיים באותו המעמד, וכהונת אהרון תעבור רק לצאצאים שייוולדו לבניו מכאן והלאה.

מעניין לראות שמהדברים הללו עולה שכהונת פנחס יש בה מעלה גדולה אפילו ממעלת בני אהרון, שכהונתם באה מתוקף היותם בני אהרון, וזאת לעומת כהונת אהרון ופנחס שבאה מתוקף בחירה ישירה של הקב"ה בהם! (וכמובן שה' בחר גם בבני אהרון, אך הבחירה הישירה היא קודם כל באהרון ואילו זרעו נקדש מקדושת היותו זרע לאהרון).

אשרי בניו אחריו

לעומת זאת מהמדרש עולה תשובה נוספת לשאלה זו, והמדרש בתנחומא ואומר:

קַח אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: מִתְהַלֵּךְ בְּתֻמּוֹ צַדִּיק, אַשְׁרֵי בָּנָיו אַחֲרָיו (משלי כ׳:ז׳), זֶה אַהֲרֹן וּבָנָיו. אִם מִן הַדָּבָר הַזֶּה, אַף מֹשֶׁה הָיָה צַדִּיק וְלֹא הָיוּ בָּנָיו כְּמוֹתוֹ, וְעֵלִי צַדִּיק וְלֹא הָיוּ בָּנָיו כְּמוֹתוֹ, וְאַף שְׁמוּאֵל הָיָה צַדִּיק וְלֹא הָיוּ בָּנָיו כְּמוֹתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְלֹא הָלְכוּ בָּנָיו בִּדְרָכָיו (שמואל א ח׳:ג׳), וְלָמָּה אַתָּה אוֹמֵר, מִתְהַלֵּךְ בְּתֻמּוֹ צַדִּיק אַשְׁרֵי בָּנָיו אַחֲרָיו. שֶׁרָאָה בָּנָיו בְּחַיָּיו מְשַׁמְּשִׁין בִּכְהֻנָּה גְּדוֹלָה. לְפִיכָךְ, קַח אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו.

ננסה להבין קודם את דברי המדרש עצמם: דורש בעל המדרש את הפסוק במשלי: מִתְהַלֵּךְ בְּתֻמּוֹ צַדִּיק, אַשְׁרֵי בָּנָיו אַחֲרָיו על אהרון ובניו, ושואל הדרשן מדוע דווקא על אהרון ובניו נאמר הדבר? לכאורה השאלה תמוהה במיוחד לאור המשך המדרש – המביא דוגמאות לכאלו שלא הלכו בניהם בדרכם, וכי למה יאמר עליהם (שלא הלכו בניהם בדרכם) – אשרי בניו אחריו?

הפרשנים על משלי מסבירים את הפסוק בצורה הבאה: אשרי בניו אחריו– שהם זוכים בזכותו של האב למרות שלא מגיע להם. כך עולה מדברי המצודת דוד: אשרי בניו – אשרי לבניו אחרי מותו כי יחסו בצל זכותו. וכן המלבי"ם: אשרי בניו אחריו – כי שכר התמימות (שלא רצה ליהנות משכר מעשיו) ישאר לבניו דור דורים. מדברי שני הפרשנים ניתן להבין שגם אם בניו צדיקים, הרי הם לא במעלת האב ולכן הם לא חוסים בצל הזכויות העצמיות שלהם אלא בצל זכות האב, ולכן שאלת הדרשן- מדוע לא נדרש הפסוק על כאלו שבניהם לגמרי לא הלכו בדרכם? היא מובנת כי הרי אם אותם היו מזכירים היה הדבר מחזק את כוונת הפסוק עוד יותר משום שמהם נלמד על מעלת הצדיק הרבה יותר, שגם אם לא הלכו בדרכיו, זכותו מגינה עליהם! (אפשר שניתן להבין גם את השאלה יותר טוב אם מבינים את המילים הולך לתומו כהולך לבדו, במשמעות שבניו אינם הולכים אתו בדרכו).

כיצד עונה על כך הדרשן?  תשובת הדרשן פותחת בצורת שאלה: וְלָמָּה אַתָּה אוֹמֵר מִתְהַלֵּךְ בְּתֻמּוֹ צַדִּיק אַשְׁרֵי בָּנָיו אַחֲרָיו? וכנראה שכוונת השאלה היא לבוא ולומר: אם הפסוק יכול להידרש על עוד דמויות אז ולמה הוא נדרש דווקא על אהרון? על מנת להסביר זאת מוצא בעל המדרש דרך נוספת לקריאה של הפסוק:

מתהלך בתומו צדיק – מתהלך הצדיק בתמימותו, בשלמותו, אשרי – אשרי הצדיק, בניו אחריו– שבניו הולכים אחריו בפועל כשהכוונה היא שהם הולכים יחד אתו, ונדמה זאת למפקד שמוביל את השורה וחייליו הצועדים אתו הולכים אחריו בשורה. כך אותו צדיק הולך ובניו הולכים באותה הדרך שהוא הולך בה בשורה אחריו. מתוך בקריאה כזו ניתן להבין מדוע דורש הדרשן את הפסוק דווקא על אהרון ודווקא כאן: משום שכאן ראה בפועל אהרון את בניו באים יחד אתו להתקדש לכהונה והוא עתיד לראות אותם גם ממלאים את מקומו בכהונה הגדולה.   

נראה שגם בעלי המסורה הבינו זאת כך, וביטוי לכך יש בטעמים הנמצאים בפסוק: מִתְהַלֵּ֣ךְ בְּתֻמּ֣וֹ צַדִּ֑יק אַשְׁרֵ֖י בָנָ֣יו אַחֲרָֽיו׃ במילה צדיק מופיע הטעם אתנח שיוצר הפסקה, ואילו במילה אשרי ישנה עוד הפסקה על ידי הטעם טרחא (טפחא לאשכנזים), וכך עולה שהקריאה היא: מתהלך צדיק בתומו— אשרי – בניו אחריו. המילה אשרי מתייחסת לצדיק: אשריו שבניו אחריו (ואם נציג זאת בצורת שאלה: מדוע אשרי הצדיק שהולך בתומו? שבניו אחריו!). [1]

היה צדיק ולא היו בניו כמותו

המדרש מבין כי משמעות האמירה אתו היא במובן של כמותו, אמירה המתחדדת לאור הדוגמאות שמביא המדרש לשלושה מנהיגי ישראל שבניהם לא היו כמותם: משה רבנו, עלי הכהן ושמואל הנביא – ממשיכו של עלי. התובנה הראשונה העולה מהדברים היא שבניגוד לכהונה ולמלוכה המועברות בירושה, החוכמה והצדיקות אינן דברים המועברים בתורשה ואינן קניין תורשתי, אלא הן תלויות דווקא באדם עצמו- הכרעותיו ובחירותיו.

אם ננסה להשוות בין האישים המוזכרים במדרש נמצא משמעות נוספת העולה ממנו: משה, שמואל ועלי היו מנהיגי העם אשר חייהם הוקדשו למטרה זו, הקדשה שכנראה באה על חשבון משפחתם: משה שלח את בניו ואשתו חזרה לבית אביה- יתרו[2], שמואל- אשר בסיס פעולתו היה ברמה היה נוהג להסתובב בארץ ולא להמתין שאנשים יגיעו אליו להישפט (שמואל א', ז', ט"ז), ואילו עלי ישב בשילה באופן קבוע, ובניו פרקו עולם לאחר שכהו עיניו- אך ברור שהיו זרעים לדבר בתקופה שקדמה לכך ובה עיקר עיסוקו היה בצד הציבורי של המקדש[3].

מהדוגמאות הללו עולות שתי תובנות חשובות: הראשונה היא שההנהגה גובה מחיר מהאדם, ומתן תשומת הלב לכלל הציבור גורמת לחוסר תשומת לב לקהל הקרוב אליו ביותר – משפחתו. מסקנה שנייה שיכולה להילמד מכך היא חינוכית: חינוך אינו יכול להיעשות בשלט רחוק– משה לא יכול היה לחנך את בניו כאשר הם בבית יתרו, שמואל לא יכול היה לחנך את בניו כאשר הוא מסתובב בכל חלקי הארץ, ושלושתם לא יכלו לעסוק בביתם פנימה כאשר הם שהו ברוב היום בטיפול בבני ישראל מחוץ לבית.

השוואה נוספת שיכולה לעלות היא בין דמותם של משה ועלי, דמויות המזכירות זו את זו בכמה מובנים: שניהם הנהיגו את העם במשך ארבעים שנה (כ"א), בניהם לא הלכו בדרכם ועל שניהם נאמר שהייתה בהם מידת הכעס והקפדנות. מידה זו אולי תרמה ליכולת שלהם להוכיח את הציבור ולכוון אותו לדרך הנכונה, אך לא בטוח שתרמה ליחסים שבין האב ובניו אצל כל אחד מהם.

בין משה לאהרון

לעומת משה, שמואל ועלי, עומדת דמותו של אהרון. אהרון היה מנהיג מסוג שונה: קודם כל בניגוד למשה הוא גדל בקרב בני ישראל והמנהיגות שלו צמחה מתוך העם (רמז לדבר בדברי בעלי המדרש על המילים ושמח בליבו שראוי היה אהרון להוציא את העם ולמרות זאת שמח באמת כאשר משה הגיע למלא את התפקיד). לעומת זאת משה התחנך בבית פרעה וסגנון מנהיגותו ודאי הושפע מתקופה זו[4]. אהרון היה מה שניתן לכנות מנהיג שבטי או עממי, כזה שחי בתוך המשפחה המורחבת וכזה שמנהיגותו מושפעת גם מטיב היחסים שהוא שומר עם הסביבה.

בנוסף היה הבדל גם באישיותם של שני האחים- משה היה קפדן, לעומתו אהרון היה בעל אישיות נוחה, כזה שמח בליבו למראה אחיו גם אם ידע שאחיו ולא הוא יקבלו את הנהגת העם…[5] רז"ל מיצו את ההבדל שבין שני מנהיגים אלו באומרם: אהרון לא אמר לאיש ולא לאישה חטאת, אבל משה- מוכיחם (ספרא שמיני, א'), ועליו אמרו: רודף שלום, אוהב את הבריות- ומקרבן לתורה (אבות, א' י"ב). דרכו של אהרון לקרב הייתה על ידי השלום, ונראה שגם בדרך שלום זאת חינך את בניו ולכן זכה גם שילכו אחריו.

נסכם את הדברים בשני מסרים חינוכיים המשלימים את הדברים: מסר ראשון הוא שעל אדם להיות במקום בו הוא רוצה להשפיע– ובמיוחד אם מדובר על ילדיו ובני ביתו, המסר השני הוא- חשיבות השאלה כיצד מתנהלים כאשר רוצים להשפיע? לא תמיד מספיקה הנוכחות, אלא היא צריכה להיות מלווה בדרכים הנכונות והמתאימות למטרת ההשפעה.

ברוך ה' לעולם אמן ואמן.

———————————————

[1] לעומת זאת אם היינו מבינים את הפסוק בדרך הראשונה המופיעה במדרש היינו צריכים לצרף את המילה אשרי דווקא לבנים: אשרי בניו—אחריו, אשרי בניו שהם באים אחריו ונהנים מהזכויות שהשאיר.

[2] גם אם שליחה זו הייתה לזמן מועט- לתקופה שבין הגעת משה למצרים ועד מעמד הר סיני, יש בכך להצביע על כך שמשה שם את מרכז מרצו וזמנו בהנהגת עם ישראל ולא בתא המשפחתי. גם מדברי יתרו עולה תמונה זו כאשר הוא מסביר למשה כי סוג הנהגה בה יושב משה מהבוקר עד הערב ועוסק בהנהגת הציבור – לא תצלח.

[3] ואפשר לומר עוד יותר- מהמתואר בשמואל א פ"ב, י"ג ואילך, עולה תמונה בעייתית בהם נערי הכוהנים עושים ככול העולה על רוחם (בין אם מדובר על בני עלי ובין אם מדובר על משרתיהם) ומוצגת מציאות של חוסר שליטה במתרחש במשכן. ועולה השאלה האם זוהי תוצאה רק של עיוורונו של עלי או שיש כאן תופעה רחבה יותר של חוסר מסגרת ברורה בבית עלי?

[4] מנהיגותו של משה היא תקיפה, היא לא מתנצלת – כראוי למי שגדל בבית מלוכה, ואם נשים לב במי מריבה- בני ישראל נקהלים על משה ואהרון אך התורה מציינת כי עם משה הם מגיעים לכדי מריבה. כמו כן בוודאי היו זרות לו תחושות השעבוד והפחד שליוו את בני ישראל כתוצאה של חיי העבדות.

[5] דרכו של אהרון הייתה מניעת ההתנגשות והעימות, ודוגמה לכך היא חטא העגל: חור שפעל בצורה דומה למה שהיה משה עושה נהרג על ידי העם, ואילו אהרון נמנע מההתנגשות הישירה בבני ישראל.