היא העולה

בתחילת פרשת צו מצווה התורה על קורבן העולה:

(א) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. (ב) צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָהֿ עַל הַמִּזְבֵּחַ כׇּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ. (ויקרא, ו')

הדרשנים והפרשנים התייחסו לקושי העולה מניסוח הפסוק, וכך מנסח זאת בעל הכלי יקר:

זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה – הוא העולה מיותר לגמרי!

קשה לרב שאם התורה מספרת שזו תורת העולה, מדוע היא חוזרת ומדגישה: היא העולה, הרי ברור שזוהי העולה! מפרשי התורה מצאו רעיונות שונים שהדגשה זו באה ללמד:

ואמר היא העולה ראשונה שלא יהא קרבן אחר קודם לעולת התמיד של שחר ואחר שאמר לך שלא יהא דבר קודם לתמיד של שחר חזר לומר על התמיד של בין הערבים שיהא קרב והולך כל הלילה שלא יהא דבר מאחר לעולת הערב אלא ישלים כל הקרבנות קודם עולת הערב. (ילקוט לקח טוב)

זאת תורת העולה – הרי העניין הזה בא ללמד הקטר חלבים ואברים שיהא כשר כל הלילה, וללמד על הפסולים איזה אם עלה ירד, ואיזה אם עלו לא ירדו. שכל תורת לרבות הוא בא, לומר תורה אחת לכל העולין ואפילו פסולין, שאם עלו לא ירדו.⁠ היא – מיעט את הרובע ואת הנרבע, וכיוצא בהן שלא היה פסולן בקדש, שנפסלו קודם שבאו בעזרה. (רש"י)

שני הפירושים מתייחסים להלכות הנלמדות מתוך הפסוק ומתוך החזרה, אולם ישנו גם לימוד ערכי העולה מתוך הדברים, ובעל הכלי יקר הולך בפירושו אחרי בעלי המדרש:

לָמָּה אָמַר זֹאת תּוֹרַת הָעוֹלָה? יִרְצֶה לוֹמַר, קְרִיאַת תּוֹרָה. רְאוּ כַּמָּה חֲבִיבָה קְרִיאַת תּוֹרָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כִּי יֵשׁ חִיּוּב בָּאָדָם לָתֵת כָּל מָמוֹנוֹ לְלַמֵּד תּוֹרָה לְעַצְמוֹ וּלְבָנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר. כְּלוֹמַר, שֶׁיֹּאמְרוּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִתְעַסְּקוּ בִּקְרִיאַת הָעוֹלָה. שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁמַּקְרִיבִין עוֹלָה, עוֹסְקִין הָיוּ בִּקְרִיאָתָהּ כְּדֵי שֶׁיִּזְכּוּ בְּקָרְבַּן עוֹלָה וּבִקְרִיאָתָהּ. וְכֵן אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר אַבָּא, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, אַף עַל פִּי שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ עָתִיד לֵיחָרֵב וְהַקָּרְבָּנוֹת בְּטֵלִין, לֹא תְּשַׁכְּחוּ עַצְמְכֶם לְסַדֵּר הַקָּרְבָּנוֹת, אֶלָּא הִזָּהֲרוּ לִקְרוֹת בָּהֶן וְלִשְׁנוֹת בָּהֶן. וְאִם תַּעַסְקוּ בָּהֶן, אֲנִי מַעֲלֶה עֲלֵיכֶם כְּאִלּוּ בַּקָּרְבָּנוֹת אַתֶּם עוֹסְקִים. (מדרש תנחומא)

המדרש מלמד עד כמה חביבה התורה לפני הקב"ה: בזמן שהיו קרבים הקורבנות ציווה שיעסקו גם בקריאת התורה המפרטת את מעשה העולה, ואילו לאחר שחריו הבית – עיסוק ולימוד מעשה קרבן העולה נחשב לאדם כאילו הקריב את הקרבן בפועל, וכך מסביר הכלי יקר:

והסכימו המפרשים לומר שבא להודיע שכל העוסק בתורת עולה כאלו הקריב עולה וע״ז אמר זאת תורת העולה העוסק בתורת העולה הוא העולה זהו טוב כמו הקרבת העולה עצמה והיא קרינן, הוא מוסב על ספר התורה כי ספר לשון זכר ותורה לשון נקיבה ע״כ נאמר הוא העולה וקרינן היא.

הרב מתייחס גם לכתיבת המילה היא בקרי וכתיב הוא: הוא מוסב על ספר התורה, גם השינוי בכתיב בא ללמד על ספר התורה (שנכתב בזכר) שאליו מכוונת התורה: שאם ילמד האדם מתוך הספר יחשיב לו זאת הקב"ה כאילו הקריב את הקורבן. בהמשך הפרשה חוזר הרב לרעיון זה, אבל ביחס לכלל הקורבנות כולם:

ועל צד הרמז יתכן לפרש ה׳ (חמש) פעמים: זאת תורת – שנאמרו בפרשה זו, כנגד ה׳ חומשי תורה שהעוסק בהם דומה כאילו הקריב ה׳ מיני קרבנות אלו עולה, ומנחה, וחטאת, ואשם, ושלמים… ואם כן התורה מצלת מן לשון הרע  המסבב ה׳ מיני צרעת אלו והעוסק בה׳ חומשי תורה ניצול מהם כדרך שפירש בעקידה שבכל ספר נזכר עונש חטא הלשון. כך בקרבנות אלו העוסק בה׳ ספרים אלו דומה כאלו הקריב ה׳ מיני קרבנות אלו:
כי העוסק בספר בראשית, דומה כאלו הקריב עולה – והוא זאת תורת העולה כי בו מבואר תורת העולה כי הבל הקריב עולה מבכורות צאנו (בראשית ד׳:ד׳)… 
והעוסק בספר שמות, כאלו הקריב מנחה – כי כל המנחות באות מצה ובספר זה מבוארים כל דיני מצה...
והעוסק בספר ויקרא, כאלו הקריב חטאת – אע״פ שכל הקרבנות מבוארין בספר זה מ״מ עיקר הספר תורת החטאת הוא, כי אחר שחטאו ישראל בעגל אשר הוא היה התחלה לכל חטאת ולכל עון נתן ה׳ מקום לחוטאים שיוכלו לבא לידי כפרה ע״י הקרבן…
והעוסק בספר במדבר, כאלו הקריב אשם – כי בו נאמר כל תורת האשם…
והעוסק בספר דברים, כאלו הקריב שלמים – כי בפר׳ כי תבא (כ״ז:ז׳) נאמר וזבחת שלמים ואכלת שם וגו׳…

על כן נאמרו ה׳ זאת תורת אלו כי העוסק בכל ספר מיוחד שכרו הרבה כאלו הקריב מין אותו קרבן המבואר באותו ספר. והמשכילים יבינו לרבים ענין יקר זה כי ברור ונכון הוא.

לא רק לקרבן העולה יש תקנה בלימוד ועיסוק פעיל בתורה, אלא לכל הקרבנות כולן יכולים להיות מוקרבים על ידי הלימוד שבני ישראל מקיימים בספרים העוסקים בקרבנות.  נראה שהרעיון שמנחה את דברי הרב הוא שאם אני יכול 'לצאת ידי חובה' על ידי שני מעשים שונים – אז כנראה שכן יש בהם דמיון, וגם אם הוא אינו ברור לנו, כנאה שאנחנו עדיין לא מספיק בשלים להכיר בו.

יוצא שמהותם שלך הקורבנות יכולה להילמד מתוך דברי התורה: בקרבן יש אקט של חינוך, (כך מביא בעל ספר החינוך בפרשת תרומה, מצווה צ"ה), שרואה האדם את הקרבן ומה שנעשה לו – היה ראוי להיעשות לו עצמו,  ומתוך כך הוא חוזר בתשובה. אותו לימוד של חזרה בתשובה יכול להילמד מתוך דברי התורה גופא – מצד הציווי שיש בהם על הקרבנות, ומצד שני מתוך כלל המצוות וההדרכות הקיימות בה שמחנכות את האדם.