האדם שמאחורי החטא

עבודת ה' אינה מתבטאת רק בפולחן הדתי – עבודת הקורבנות, אלא מבוססת קודם כל על הברית לגבי מעמדו המוסרי של האדם, את זה אסור לנו לשכוח.

מי שרוצה להכיר את אופייה האמיתי של חברה, כדאי שיסתכל על מה שקורה בחצר האחורית שלה. כי קל לדבר על משפט, צדק וזכויות אדם, כאשר אנו עוסקים באוכלוסיות חזקות ומבוססות. שם יש את הפריווילגיה לדבר במשלב מוסרי גבוה. אך מה קורה בפריפריה, באוכלוסיות המוחלשות, אצל אנשים חסרי ההון החברתי והתרבותי? כיצד החברה מתייחסת לאנשים השקופים שבקרבה, לאוכלוסיות שמאתגרות אותה?

לכו כיום לבתי הסוהר, למקלטי הנשים, לפצועי הגוף והנפש, למתגיירים או לעולים החדשים, וראו את היחס שהם מקבלים. חברה חזקה תדע לדאוג להם ולא תפקיר אותם. חברה מוסרית תדע להגן על זכויותיהם ולא תרמוס אותן. קומתנו המוסרית מתגלה כשאנו יוצאים ממרכז הנוחות שלנו, לא כשאנו בתוכו.

על פי נחמה ליבוביץ' זו הסיבה שאלוהים העביר את עם ישראל בכור המצרף במצרים. "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויפדך ה' אלוהיך על כן אנכי מצוך את הדבר הזה היום". מי שחווה עבדות יהיה רגיש יותר לעבדים שבקרבו. מי שהוצב בתחתית הסולם החברתי, ידע לשים לב לאנשים שמחוץ למרכז. קומתו המוסרית של עם ישראל נבנתה מתוך חוויה אישית של סבל וייסורים, והיא שהעניקה לו את היכולת לראות את סבלם וייסוריהם של המעונים שבתוכו. לכן זכירת יציאת מצרים כה חשובה. לא רק כדי שנזכור את כוחו הגדול של האל המושיע אותנו אלא גם כדי שנזכור תמיד את העבדות הקשה בה היינו.

*

טיעונה של ליבוביץ' מציב אותנו מול המהפכה המוסרית של המקרא. המסורת היהודית חינכה את אנשיה לא רק לנקוט בפעולה מוסרית אלא להפנים את המוסר אל תוך האישיות שלהם: "מה הוא נקרא חנון אף אתה היה חנון, מה הוא נקרא רחום אף אתה היה רחום" (רמב"ם הלכות דעות א, ו). האמונה באלוהים, יחד עם זיכרון השעבוד במצרים והיציאה משם, אמורים לפתח בעם הנבחר רגישות מוסרית מיוחדת; רגישות שלא תוכתב באופן חיצוני, מחוק כתוב, וממילא תוגבל למרחבים שבהם בחוק העוסק, אלא רגישות שתצמח מתוכו, מחוויית הקיום שלו, וממילא תבוא לידי ביטוי במרחבים שונים ובהקשרים שונים, ואפילו במקומות מפתיעים, כמו למשל בתורת הקרבנות.

עולם הקרבנות הוא מרחב שמתקיים בין האדם למקום, רחוק לכאורה משיקולים מוסריים של בין אדם לחברו ושל צדק חברתי. המקום הנפשי שממנו צומחת עבודת האלוהים שונה מן המקום שבו אנו ניצבים איש בפני רעהו. ובכל זאת, מפעים לגלות שקול מוסרי צלול עולה גם מתורת הקרבנות. בחסות עבודת האלוהים שבמקדש ניבטת הרגישות המוסרית גם אל אנשי השוליים.

מבע ראשון של רגישות זו הופיע בפרשת 'ויקרא'. אדם שחטא בשוגג חויב להביא קרבן חטאת לכפרתו. בדרך כלל, קרבן זה בא מן הבהמה והיה שעיר, כבשה או עז. אך בשלוש עברות – שבועת העדות, שבועת ביטוי וכניסה בטומאה למקדש – קבעה התורה שמי שאינו מסוגל להביא בהמה יוכל להביא גם קרבן מן העוף. ומדוע? על פי הסברו של בעל ספר החינוך (מצווה קכז), עבירות אלו יותר מצויות מעבירות אחרות ורבים עלולים ליפול בהן. כך היא שבועת שקר, שנעשית בדיבור, וכך היא אי ההקפדה על טהרה, שדיניה קשים ומורכבים.

כדי לאפשר את הכפרה גם למי שאין ידו משגת קרבן בהמה, ולקרב את החוטאים לחזור בתשובה, הקלה התורה בדין הקרבן שיש להביא בעבירות אלו ואפשרה להסתפק בקרבן זול, קרבן עוף. בצורה הזו גם עניים, ואנשים שרחוקים מן הקודש, יוכלו להשתתף בטקסי הכפרה שבמשכן וחלקם לא ייגרע משאר החוטאים המתכפרים. הרגישות למעמדם ומצבם של החוטאים העניים באה לידי ביטוי גם בעבודת האלוהים.

*

מבע שני ומעניין במיוחד של הרגישות המוסרית מופיע בפרשת 'צו'. אם פרשת 'ויקרא' הציגה את תורת הקרבנות מצידו של האדם המקריב, פרשת 'צו' מציגה את תורת הקרבנות מצידם של הכהנים המקריבים. גם כאן מתגלה יחס מיוחד כלפי קרבן החטאת:

דבר אל אהרן ואל בניו לאמר זאת תורת החטאת במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת לפני ה' קדש קדשים הוא.

מדוע תורת הקרבנות מנסחת את דבריה בצורה הזו? הרי אילו היתה רוצה ללמד את מקום שחיטת קרבן החטאת, היה עליה לכתוב שזהו צידו הצפוני של המזבח. מדוע כל כך חשוב ליידע אותנו שזהו מקום שחיטת קרבן העולה? גם כאן מוצאים חכמים ביטוי לרגישותה המוסרית של התורה (בבלי סוטה לב, ע"ב):

א"ר יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: מפני מה תיקנו תפלה בלחש? שלא לבייש את עוברי עבירה, שהרי לא חלק הכתוב מקום בין חטאת לעולה.

קרבן החטאת נשחט במקומו של קרבן העולה כדי שלא יהיה היכר מוחשי באיזה קרבן מדובר. כך עובר העבירה, שמבקש כפרה, לא יצטרך להתבייש בהבאת הקרבן למשכן. מלבד הכהן המקריב, אף אחד לא יידע האם מדובר בקרבן עולה שהגיע בנדבת לב או בקרבן חטאת שבא לכפר על חטא שנפל בו. שני הקרבנות יישחטו באותו מקום ובאותו האופן.

ניכר כאן שוב היחס החומל כלפי החוטאים. התורה מבקשת שלא נעמיס על הדרישה לחזור בתשובה ולתקן את המעשים תחושות של נקם ושמחה לאיד. לכן היא מצמצמת את הפומביות של הקרבת החטאת. לא צריך לבייש עוברי עבירה שכעת עוברים תהליך של תיקון. חשבו כעת על התקשורת בימינו שרצה לתעד אנשים מפורסמים שנפלו בחטא ונכנסים בשערי הכלא. לשם מה זה טוב? במה מועיל לציבור לראות את החוטא שבא על עונשו ברגע קשה שכזה? דומני, שיש לנו בתחום הזה ללמוד לא מעט מן התורה.

*

גישה חומלת זו כלפי החוטאים שבה וניבטת ממקומות שונים בתורה ובמסורת היהודית. על האנשים שהתחייבו בעונש מלקות, אוסרת התורה להרבות מעבר לארבעים מלקות, גם אם החוטא מסוגל לעמוד בכך, וזאת שמא "ונקלה אחיך לעיניך". הווה אומר: העונש איננו מוחק את כבוד האדם. גם כאשר אנו מענישים את הפושע, יש לשמור על כבודו ולהימנע מביזיונו. לכן ניתן להעניש רק בעד ארבעים מלקות (על פי מסורת חז"ל, 39) ולא יותר. ברוח זו, דורשים חכמים את הפסוק ואומרים "ונקלה אחיך לעיניך – כיוון שלקה, הרי הוא כאחיך" (משנה מכות ג, טו).

אפילו ביחס הנידונים למוות דורשת ההלכה לשמור על כבודם. הגמרא (סנהדרין מה, ע"א) קובעת שכאשר מתחייב פושע בעונש סקילה, שבמהלכו זורקים אותו מבניין גבוה, יש לעשות זאת מהקומה הנמוכה ביותר שמובילה למוות ולא מקומה גבוהה מכך. ומדוע? כדי לזרז את מיתתו ולמנוע ממנו בושה וצער.

זהו דיון שנראה אולי סוריאליסטי, אבל כך הגמרא דורשת: "'ואהבת לרעך כמוך' – ברור לו מיתה יפה". כלומר, יש להמשיך לאחוז ברגישות המוסרית ובשמירה על כבוד האדם גם בתוך סיטואציות קיצוניות, שבהן אנו נדרשים להעניש בצורה חמורה את החוטא.

לשמחתנו, דינים אלה של מלקות ועונש מוות אינם קיימים עוד כיום, ובכל זאת מסתבר שיש מה ללמוד מהם. לכו אל בתי הכלא ואל בתי המעצר, וראו את היחס שניתן שם לעצורים ולאסירים. האם נשמר שם כבוד האדם? האם אנו מקפידים שלא להוסיף ביזיון על העונש שהושת על הפושעים בצדק?

על פי דרשת חז"ל, זו הסיבה לכך שתפילת העמידה תוקנה להיאמר בלחש. על פניו, תורת הקרבנות היא פומבית וחשופה וכך גם היה ראוי שתיעשה התפילה בציבור, שהחליפה את הקרבנות – בקול. אבל ברגישותם המוסרית, חכמים הצליחו לזהות את המקום הנסתר שבתוך תורת הקרבנות, זה שמכסה את פשעם של החוטאים ומגן על כבודם. את הרוח הזו הם המשיכו בתפילה, כשקבעו לומר אותה בתחילה בלחש, שם יוכל לפרוט האדם את פשעיו, מבלי שאף אחד אחר ידע. "אשרי נשוי פשע כסוי חטאה", כתב על כך משורר התהלים. מכאן דרשו חכמים, שבעברות שבין אדם למקום אין צורך לגלות את החטא ברבים. די לשטוח את הדברים בפני האלוהים, בתפילת לחש, והאדם יזכה בכפרה.

*

דומני שיש שברגישות המוסרית הזו של התורה כלפי החוטאים מהפכה נוספת. אחת המהפכות המשמעותיות שהולידה היהדות, היא מה שמכנה הרב יונתן זקס "הולדת הסליחה". אין הכוונה לבקשת הסליחה אלא לאפשרות שלנו לסלוח לאחרים.

לכאורה, מדובר בדבר כמעט בלתי אפשרי. לבקש סליחה או לחזור בתשובה, זהו תהליך שאמנם אינו קל אבל הוא אפשרי. שכן בתהליך הזה האדם החוטא הוא גם האדם שמתקן. התהליך כולו נעשה ביוזמתו ובשליטתו. אך מה קורה כאשר אנו נדרשים לסלוח? כאן הדבר איננו בידינו כלל. הפגיעה בנו נעשתה שלא בשליטתנו, וכעת שוב מבקש הפוגע לקחת מאתנו את השליטה, כאשר הוא דורש מאתנו לסלוח לו. רבים חווים בכך פגיעה נוספת – לא רק שפגעו בנו אלא שכעת אנו נדרשים לוותר אפילו על זכותנו להרגיש פגועים. לכן יהיו רבים שידעו לבקש סליחה אך רק מעטים יצליחו באמת לסלוח.

ההלכות הדורשות להיזהר בכבודו של החוטא יוצרות למעשה את אפשרות המחילה. שכן מה הן דורשות מאתנו? להצליח להסתכל על החוטא לא רק כחוטא אלא גם כאדם, להשתחרר מן התיוג שלו כפושע ולראות את הצד האנושי שבו. כשאנו מתבוננים על החוטא בצורה הזו אנו מסוגלים להבחין בין האישיות שלו ובין המעשים שעשה, ומכאן צומחת אפשרות המחילה. אנו לא מוחקים את הפגיעה אלא מסיטים את המבט אל האדם שמאחוריה, ומפנימים שמעת שביקש סליחה הוא מבקש להיות אחרת. החטא לא מגדיר אותו.

את הולדת הסליחה מצאנו בעולמו של יוסף, וכעת אנו רואים את שורשיה גם בתורת הקרבנות. תורה זו אמנם רחוקה מאתנו שנות דור, אבל רוחה ממשיכה להאיר את חיינו עד היום, ביחסינו החברתיים ואפילו בתפילה. הלוואי שנלמד ממנה מעט כיצד להתייחס איש אל רעהו, ולא רק כלפי רעהו החוטא אלא גם כלפי רעהו הטועה, האחר, ובעצם כל אחד שחושב אחרת מאתנו. מתחת להכל, אדם אנחנו.

הרב ד"ר עידו פכטר

נשוי ואב לארבעה. בעל תואר שלישי במחשבת ישראל ומתמחה בתחומי דת ומדינה והתפתחותה של היהדות האורתודוקסית החדשה בארץ ובחו"ל. כיהן כרב קהילת ישראל הצעיר ברמת פולג, נתניה. מרבני צוהר, רכז תחום דת ומדינה בתנועת נאמני תורה ועבודה ומקים מיזם 'תכלת- יהדות של השראה'.