שוקיו של משה

חשיבות של השקיפות

רבי דון יצחק אברבנאל (1437-1508) היה משרי האוצר החשובים של מלכי ספרד. השרים האחרים קינאו בו והעלילו עליו שהוא גונב מקופת אוצר המלך. המלך לא האמין להם, אבל בכדי להסיר את החשדות קרא לרבי יצחק בכל זאת, וביקש ממנו להגיש לו פירוט של כל נכסיו. למחרת חזר הרב והגיש דו"ח שבו הופיע סכום נמוך ביותר. כשמוע המלך את הסכום אמר לו: "אבל רק הבית שלך שווה יותר מסכום זה! ומה עם השדות והכרמים שבבעלותך? רק בגלל השקר הזה כל נכסיך יהיו חרם לממלכה!"

ענה רבי יצחק: "אדוני המלך, לא שיקרתי. אתה שאלת אותי כמה נכסים יש לי, ואני עשיתי חשבון כמה כסף תרמתי לחברה, למסכנים, לעניים, לאלמנות וליתומים – ויצא לי הסכום הזה. רק מה שכבר נתתי שלי באמת, כי אותו אי אפשר לקחת ממני. לעומת זאת, הבית שבו אני גר אינו שלי, וגם כל כספי וזהבי אינם שלי; והראיה, שתוך רגעים ספורים הם הוחרמו בידי הממלכה".

נפגשתי עם עמותת "שקיפות בינ"ל-ישראל".[1] אנשי העמותה הגיעו להציג תוכנית לקידום השקיפות ברשויות המקומיות הערביות, ושוחחנו רבות על חשיבותה של השקיפות והצורך העצום בה. על כך למדנו כבר בפרשת פקודי, שבה עומד משה רבנו בפני עם ישראל ומציג דיווח מה נעשָה בכל פרט ופרט שנאסף למשכן – כמה נאסף, ומה עשו עם התרומות עד השקל האחרון:

"אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת, אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל-פִּי מֹשֶׁה… כָּל-הַזָּהָב, הֶעָשׂוּי לַמְּלָאכָה, בְּכֹל, מְלֶאכֶת הַקֹּדֶשׁ–וַיְהִי זְהַב הַתְּנוּפָה, תֵּשַׁע וְעֶשְׂרִים כִּכָּר, וּשְׁבַע מֵאוֹת וּשְׁלֹשִׁים שֶׁקֶל, בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ. וְכֶסֶף פְּקוּדֵי הָעֵדָה, מְאַת כִּכָּר; וְאֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת וַחֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים, שֶׁקֶל–בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶש….וַיְהִי, מְאַת כִּכַּר הַכֶּסֶף, לָצֶקֶת אֵת אַדְנֵי הַקֹּדֶשׁ, וְאֵת אַדְנֵי הַפָּרֹכֶת: מְאַת אֲדָנִים לִמְאַת הַכִּכָּר, כִּכָּר לָאָדֶן. וְאֶת-הָאֶלֶף וּשְׁבַע הַמֵּאוֹת, וַחֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים, עָשָׂה וָוִים, לָעַמּוּדִים; וְצִפָּה רָאשֵׁיהֶם, וְחִשַּׁק אֹתָם. וּנְחֹשֶׁת הַתְּנוּפָה, שִׁבְעִים כִּכָּר, וְאַלְפַּיִם וְאַרְבַּע-מֵאוֹת, שָׁקֶל. וַיַּעַשׂ בָּהּ, אֶת-אַדְנֵי פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, וְאֵת מִזְבַּח הַנְּחֹשֶׁת, וְאֶת-מִכְבַּר הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר-לוֹ; וְאֵת, כָּל-כְּלֵי הַמִּזְבֵּחַ…." (שמות לח, כא–ל).

משה רבנו עומד בפני עם ישראל ונותן דיווח מלא על כל פרט ופרט, על כל תרומה שנאספה, על הזהב, על הכסף ועל הנחושת. על פי הרמב"ם, אנשי הצדקה וההקדש אינם נדרשים לתת דיווח על מה שעושים עם התרומות שנאספות, שכן על גבאי צדקה חל דין של "באמונה הם עושים":

"… ואין מחשבים בצדקה עם גבאי צדקה, ולא בהקדש עם הגזברין – שנאמר "אך לא ייחשב איתם, הכסף הניתן על ידם, כי באמונה, הם עושים" (משנה תורה, הלכות מתנות עניים ט, יא).

אם כך, מדוע הרגיש משה צורך בדו"ח מפורט, אף שאינו חייב דין וחשבון לאף אחד?

איך מגיע משה רבנו למצב שבו הוא מרגיש צורך לפרט את כל הפירוט הזה בפני בני ישראל, אף שכלל אינו חייב בכך? הרי רק לפני תקופה קצרה ירד משה רבנו מארבעים יום וארבעים לילה עם הקב"ה בהר סיני, כל עם ישראל ראה אותו. רק לפני תקופה קצרה הוציא משה רבנו את בני ישראל ממצרים בניסים, באותות ובמופתים לעיני כל ישראל, והתורה העידה על בני ישראל: "וַיַּאֲמִינוּ בה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ" (שמות יד, לא). מה מביא את משה לתת דין וחשבון מפורט כל כך? התשובה נעוצה בתחושות קשות ובחוויות יום-יומיות מול קבוצות בעם ישראל, לאורך תהליך הקמת המשכן:

"אמר להם (משה) בואו ואני עושה לפניכם חשבון. אמר להם משה, אלה פקודי המשכן – כך וכך יצא על המשכן. עד שהוא יושב ומחשב, שכח באלף ושבע מאות וה' וע' שקל מה שעשה ווים לעמודים. התחיל יושב ומתמיה. אמר, עכשיו ישראל מוצאין ידיהם לאמר משה נטלן. מה עשה? האיר הקב"ה עיניו וראה אותם עשוים ווים לעמודים. אותה שעה נתפייסו כל ישראל על מלאכת המשכן… ולמה עשה עמהם חשבון? הקב"ה יתברך שמו מאמינו… ולמה אמר להם משה בואו ונעסוק במשכן ונחשב לפניכם? אלא ששמע משה ליצני ישראל מדברים מאחריו… ומה היו אומרים?… ר' חמא אמר, היו אומרים, חמי קדל דבריה דעמרם (=ראה עורפו השמן של בן עמרם), וחברו אומר לו, אדם ששלט על מלאכת המשכן אין אתה מבקש שיהא עשיר? כששמע משה כך, אמר להם משה – חייכם! נגמר המשכן אתן לכם חשבון, אמר להם בואו ונעשה חשבון. הוי אלה פקודי המשכן" (שמות רבה נא, ו).

דברי המדרש קשים ואלמלא נאמרו אי אפשר היה לאומרם. בני ישראל חושדים מפורשות במשה רבנו שלקח מכספי המשכן, ובזה אכל ושתה, ובגלל זה הגיע למצב של "עורפו השמן". משה רבנו, האדם היחיד שעליו אמר הקב"ה בכל ביתי נאמן הוא, מרגיש צורך אמיתי ומוצדק לפרט כל אגורה ואגורה שהתקבלה.

הגמרא מלמדת אותנו שזאת לא הפעם הראשונה שעם ישראל מדבר כך על משה רבנו. לאחר שירד מההר ושבר את הלוחות הראשונים, לקח משה את אהלו והקים אותו מחוץ למחנה: "וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת-הָאֹהֶל וְנָטָה-לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, הַרְחֵק מִן-הַמַּחֲנֶה, וְקָרָא לוֹ, אֹהֶל מוֹעֵד" (שמות לג, ז). המדרש מספר שבכל בוקר בני ישראל היו מסתכלים על משה:

״כשהיה משה רוצה לצאת מן המחנה ללכת אל האוהל היה כל העם קם לכבודו והיו נצבים איש פתח אהלו והביטו אחרי משה עד בואו האוהלה, שלא היו יושבים עד שהיה נעלם מנגד עיניהם והביטו אחרי משה עד שהיה נכנס לאהלו… והרשעים שהיו ביניהם היו מסתכלים בו בעין רעה בראותם גדולתו. והיו אומרים, ראו כמה עבים שוקיו של זה, משלנו הוא אוכל ושותה. שנאמר והביטו 'אחרי' משה, ולא נאמר 'אחר' משה, אלא רמז יש כאן שהיו מסתכלים עליו מראשו ועד רגליו והיו אומרים: ראו כמה עבה צוארו וכמה עבים ידיו ורגליו. מנדבת המשכן שהתנדבו הוא אוכל ושותה ובידו נתונים ההכנסה וההוצאה ועושה ככל העולה על רוחו״ (ילקוט מעם לועז, פרשת כי תשא).

עוד באתר

הדם יחניף את הארץ

ניצבים היום!

לא תכבה

שקיפות כנגד ההשמצות

ישנם אנשים שבן רגע מסוגלים למחוק את הירידה מהר סיני, את קריעת ים סוף, את המאבק עליהם עצמם, את כל מה שאדם כלשהו עשה בעבורם ובעבור העם ולהתחיל להכפיש. לשכוח הכול ולהסיט את מבטם אל שוקיו, צווארו ורגליו השמנות של משה רבנו ולפתוח במסע האשמות. אם במשה רבנו הם מסוגלים לעשות כן, קל וחומר שבכל אחד מאיתנו. ישנם אנשים שלא רואים כלום מלבד האינטרס העצמי הצר. אלו האנשים שמסוגלים לשכוח את כל הטוב ולשפוך כל כך הרבה רע.

גרועים מהם הם המסוגלים לעמוד לכבוד משה, אך ברגע שהוא נעלם מעיניהם – להתחיל לזמר ולרנן. הם הצבועים. המדרש מלמד אותנו שמדובר באנשים קטנים במקרה הטוב, וברשעים במקרה הפחות טוב.

למדנו שרינונים, האשמות, לשון הרע וחשדות יכולים להיאמר גם על מי שיורד מהר סיני עם לוחות הברית. כן, גם על מי שרק לפני רגע "התאבד" על עם ישראל ואמר לקב"ה: "או שאתה סולח לעם ישראל או שתמחק אותי מספרך", אפשר להתלחש. אם כך במשה, קל וחומר שאצלנו ובתקופתנו ישנם אנשים כאלה.

אך משה לא ויתר. על אף ההאשמות החריפות נגדו, שהגיעו כל העת, הוא בחר להמשיך בדרך של שקיפות ולהיאבק על עם ישראל. כך עלינו לעשות גם אנחנו – להמשיך לעשות ולפעול, לשנות ולהשפיע מתוך אמונה בצדקת הדרך ותוך כדי יושרה ושקיפות.

שנזכה.

——————————————–

[1] העמותה היא סניף של הארגון החברתי גלובלי Transparency International – TI הפועל באמצעות למעלה מ-100 סניפים ברחבי העולם במטרה לקדם  A World Free of Corruption. במסגרת זו מוביל הארגון מאבק נגד שחיתות במוסדות השלטוניים והעסקיים ברחבי העולם, תוך שימת לב לארץ שבה פועלים הסניפים, לתנאיה ולתושביה.

אבי כהן סקלי

אבי כהן סקלי, נולד בשנת 1979, נשוי לרינת ולהם שישה ילדים. גדל, למד ומתגורר כיום בבית שמש. נכנס לשירות הציבורי בשנת 2005 ובמסגרתו מילא שני תפקידי מנכ"ל משרד ממשלתי – מנכ"ל משרד ירושלים ומורשת ומנכ"ל משרד שוויון חברתי.
בין היתר שימש גם כראש מנהל אזורי תעשיה, כראש אגף בכיר לפיתוח כלכלי בחברה הבדואית בדרום, יועץ כלכלי בלשכת מנכ"ל משרד ראש הממשלה ובמשרד האוצר.
בתפקידיו השונים היה אמון על קידום ופיתוח של סוגיות ציבוריות משמעותיות : טיפול באזרחים ותיקים עצמאיים בגלי הקורונה הראשונים, פיתוחה הכלכלי של מזרח ירושלים, פיתוח כלכלי-חברתי של החברה הערבית, העצמה דיגיטלית וטכנולוגית לרשויות מקומיות, הקמה של רשות הצעירים בישראל והקמתם של עשרות מרכזי צעירים ועוד סוגיות רבות.
במקביל לתפקידיו, הינו סגן אלוף במילואים, משרת באוגדת איו"ש ובוגר תוכניות מנהיגות שונות כמו: תוכנית "מעוז" ותוכנית "עתידים".