צדק יראה

אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל פִּי מֹשֶׁה עֲבֹדַת הַלְוִיִּם בְּיַד אִיתָמָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן. (שמות, ל"ח, כ"א)

פרשת פקודי החותמת את ספר שמות, היא הפרשה האחרונה בארבעת הפרשיות העוסקות בבניית המשכן. הפרשה פותחת בדין וחשבון שמגיש משה לעם: למה שימשו תרומות העם? אלו כלים נעשו במשכן? משה מונה את הכלים במשכן, בכמה חומר השתמשו לעשות אותם וכמה חומר בכלל הביאו בני ישראל. לאחר מכן מספרת התורה כיצד הוקם המשכן והיכן עמדו הכלים השונים בתוכו.

צדק יראה

לכאורה הפרשה נראית מיותרת- אנו כבר יודעים אלו כלים היו בני ישראל צריכים לבנות, והחזרה הקיימת בפרשה נראית כמיותרת? למה לא להסתפק באמירה אחת שתגיד שבני ישראל עשו ככל שהצטוו או שנעשה שימוש בכל התרומות שנעשו?

בעלי המדרש לומדים מהדין וחשבון שעשה משה מסר מנהיגותי. אנו שומעים היום הרבה על הצורך באחריות ושקיפות, ודבר זה הבינו גם חז"ל:

 פקודי המשכן– [מהו פקודי המשכן? אלא] אמר משה: יודע אני שבני ישראל רוגנים הם [בעלי מריבה], הריני עושה להם חשבון [מדויק] מכל [הוצאות] מלאכת המשכן. התחיל לעשות חשבון עימהם… עם [תוך כדי] שהוא עושה חשבון והולך על כל דבר ודבר שעשויין כסדר בתוך המשכן, שכח [משה] אלף ושבע מאות וחמישה ושבעים שקל שעשה ווין לעמודין, ולא היו נראין. התחיל עומד ותמה ואומר: עכשיו ימצאו ידיהן של [ליצני] ישראל עלי לומר שאני נטלתי אותם… מיד האיר הקב"ה את עיניו ותלה ונשא את עניו וראה שהיו עשויין ווין לעמודים, התחיל להשיב להם בקול רם: ואת אלף ושבע מאות… באותה שעה נתפייסו ישראל. מי גרם לו [שיתפייסו איתו ישראל ולא יחשדוהו? אלא] על ידי שישב ועשה חשבון [עימהם] (תנחומא, פקודי ז').

על מנת שהעם יסמוך על המנהיג וילך אחריו יש צורך בהתנהגות מסוימת מצד המנהיג. משה יכול היה לצוות, אך אם העם היה חושד כי הכסף הולך לכיסו הפרטי- הרי שבפעם הבאה הוא לא היה תורם. ואכן, קבוצה צריכה לחוש שהיא סומכת על מנהיגה, ולכן כאשר הוא ידרוש היא תעשה. הדרך ליצור תחושה זו היא על ידי חזרה של המנהיג לקבוצה או לעם עם ההוכחות למה ומדוע היו צריכים את שביקש, מה הייתה המטרה ומה יצא מזה בסופו של דבר.

עוד מהאתר

קרבן אהרן וקרבן העם

היא העולה

האמיר…האמרת…

עיון בפרשת סוטה

כלי מחזיק ברכה

וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת

אחריות ושקיפות המנהיג יכולה לבוא משני כיוונים: מהעם או מהמנהיג עצמו, וגם לכך שמו לב חז"ל:

 אשר פוּקד על פי משה- [למה לא נאמר פָקַד משה?] שנו רבותינו: אין ממנים שררה [מינוי של גדולה ואחריות] על הציבור בממון [בענייני כספים] פחות משניים [כדי שלא יחשד על ידי הציבור]. והרי אתה מוצא שהיה משה גזבר לעצמו [יחיד], וכאן אתה אומר אין ממנים פחות משניים?! אלא אף על פי שהיה משה גזבר לעצמו הוא קורא לאחרים, ומחשב על ידיהם, שנאמר: אלה פקודי המשכן.. אשר פָקַד משה- אין כתיב כאן, אלא: אשר פוקד על פי משה [כלומר: החשבון נעשה] על ידי משה ביד איתמר [למרות שהיה גזבר יחיד, היה מתחשב באחרים] (שמות רבה).

משה היה אחראי יחידי שמונה על יד הקב"ה, ולמרות זאת הוא לא הסיר מעליו את האחריות כלפי העם, ולכן לפי המדרש הוא מינה 'מבקר חיצוני'- איתמר בן אהרון הכהן, שיבחן את התנהלותו.

בדברים הנ"ל לא מסתיימת חובתו של משה ולא של המנהיג. גם אם דברים נעשים 'לפי הספר' אין זה אומר שהם גם נראים כך, וכלשון הסיסמה הרווחת: לא מספיק שהצדק יעשה, צריך שהצדק גם יראה, ואומרים חז"ל:

 ביד איתמר בן אהרון הכהן- והלא נדב ואביהו גדולים ממנו [אז למה דווקא הוא מונה לכך]? אלא צפה משה [ברוח הקודש] מה שעתיד לארען [שהם ימותו על ידי אש שתצא מלפני ה'], ואמר: שמא יאמרו ישראל מעוון תרומת הלשכה מתו [מפני שמעלו בכספי התרומה, ולכן בחר באיתמר] לקיים: והייתם נקיים מה' ומישראל (מדרש הגדול).

כלומר, למנהיג יש צורך להתחשב גם בצורה בה יתפסו הדברים על ידי ההולכים אחריו, וגם אם הביקורת העצמית של משה הייתה תקינה, החשש מפני חשד שעלול לעלות גרם לו למנות דווקא את איתמר שהיה קטן בגיל, ולא את האחים הגדולים נדב ואביהו.