מה בין עולם למשכן?

אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל פִּי מֹשֶׁה עֲבֹדַת הַלְוִיִּם בְּיַד אִיתָמָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן. (שמות, ל"ח, כ"א).

מה בין המשכן לעולם?

התורה מספרת על המפקד שנעשה לאחר השלמת בניין במשכן, והתורה בוחרת דווקא במילים אלו: אלה פקודי המשכן, ועל כך מעירים במדרש רבה: אלה פקודי המשכן – ללמדך שחביבים מעשה המשכן כמעשה שמים וארץ… אותו שימוש במילה אלה מופיע גם בסיום מעשה הבריאה: אלה תולדות השמים והארץ, ומכך לומד הדרשן להשוות בין שני המעשים: מעשה המשכן ומעשה הבריאה. ננסה לעמוד יותר לעומק על ההקבלות שבין הבריאה והמשכן, ונתייחס לשני צדדים המובאים אצל בעלי המדרש: צד אחד הוא איך בונים עולם? והצד השני הוא למה לבנות עולם?

איך בונים עולם?

אומר המדרש רבה כך:

בִּשְׁלשָׁה דְבָרִים הַלָּלוּ נִבְרָא הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ג׳:י״ט-כ׳); ה׳ בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ כּוֹנֵן שָׁמַיִם בִּתְבוּנָה, בְּדַעְתּוֹ תְּהוֹמוֹת נִבְקָעוּ.
וּבִשְׁלשָׁה דְבָרִים הַלָּלוּ נַעֲשָׂה הַמִּשְׁכָּן, שֶׁנֶּאֱמַר: וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת (שמות ל״א:ג׳).
וּבִשְׁלשָׁה דְבָרִים הַלָּלוּ נִבְנָה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: בֶּן אִשָּׁה אַלְמָנָה הוּא מִמַּטֵּה נַפְתָּלִי וגו׳ וַיִּמָּלֵא אֶת הַחָכְמָה וְאֶת הַתְּבוּנָה וְאֶת הַדַּעַת (מלכים א ז׳:י״ד).
וְכֵן כְּשֶׁיַּעֲמֹד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִבְנוֹתוֹ לֶעָתִיד לָבוֹא, בִּשְׁלשָׁה דְבָרִים הַלָּלוּ נִבְנֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: בְּחָכְמָה יִבָּנֶה בָּיִת וּבִתְבוּנָה יִתְכּוֹנָן (משלי כ״ד:ג׳), וּכְתִיב: וּבְדַעַת חֲדָרִים יִמָּלְאוּ (משלי כ״ד:ד׳).

מציג הדרשן שלושה 'כלים' המשמשים לבניין העולם ולבניין המקדש: חכמה, תבונה ודעת. שלושה כלים שבהם השתמש הקב"ה לבנות את עולמו, בהם השתמש בצלאל לבניין המשכן, בהם השתמש חירם לבנות את בית המקדש, ובהם עתיד הקב"ה לבנות את המקדש השלישי. דברי המדרש יוצרים את ההקבלה שבין המשכן, המקדש והעולם: אם אני צריך את אותם כלי כדי לבנות שני דברים שונים, משמע יש ביניהם נקודות השקה.

מהן חכמה, בינה ודעת ומה ההבדל ביניהן:

רש"י: חכמה – מה שאדם שומע מאחרים ולמד. תבונה – מבין דבר בלבו מתוך דברים שלמד. דעת – רוח הקודש.
ר' אברהם בן הרמב"ם: רוח אלהים – רמז לכח השכלי. בחכמה – מה שילמד האדם מזולתו ויזכור. ובתבונה – מה שיחדש משכלו וימציא על ידי המחשבה והחזיון וההיקש. ובדעת – השלימות השכלית היוצאת מן החכמה והתבונה; ולמפרשים כוונות רבות בזה ומה שהבנתי הוא מה שאמרתי.
הואיל משה: חכמה – מה שלמד מרבו. תבונה – ללמוד מעצמו. דעת – בקיאות הנקנית בעשות מלאכה פעמים רבות…

שלושת הפרשנים מסכימים על כך שהחוכמה היא ידע שנרכש מגורם חיצוני, וזאת לעומת הבינה שהיא היכולת האישית של האדם ללמוד ולהסיק מסקנות, אולם לגבי הדעת הם נחלקים:

רש"י סובר שהיא רוח הקודש, משמע ידע שלא יכול להגיע אל האדם ממקור אנושי.
ר' אברהם בן הרמב"ם סובר שהיא שלמות שכלית הבנויה על שתי המעלות האחרות, משמע הדעת היא ההשלמה השכלית של האדם שמבוססת על מה שלמד מהסביבה ומה שהפיק ממנה, והיא למעשה התוצר השכלי ומעשי (ידע והתנהגות), סינתזה של מה שלמד מאחרים וממה שהוא מפיק מעצמו. למעשה גם לרב קשה להסביר זאת ונראה שמדובר על היכולת להתנהל בעולם ולהביא את הבינה והתבונה לידי ביטוי מעשי בעולם (אם לא כן התבונה והדעת זהות במהותן).
בעל ההואיל משה לעומת זאת סובר שהדעת היא למידה מתוך ניסיון. יש ידע תאורטי שאדם לא ידע לעולם כיצד הוא מגיע לידי ביטוי אם לא התנסה בו באופן מעשי, ובקיאות זו היא הדעת (ובדרך זו מסביר גם הרש"ר הירש בספר בראשית).

כאשר מסתכלים בתורה על מקומות נוספים בהם היא מתייחסת ל- דעת, אפשר להוסיף תשובה נוספת: הדעת היא היכולת לכוון את הדברים למקומם הנכון. על בלעם אומרת התורה: נְאֻם שֹׁמֵעַ אִמְרֵי אֵל וְיֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם. (במדבר כ״ד:ט״ז), וחכמים אומרים: שהיה יודע לכוין אותה שעה שהקב״ה כועס בה (תורה תמימה).

מקום נוסף בו התורה מתייחסת לדעת הוא ברוצח בשגגה: זֶה דְּבַר הָרֹצֵחַ אֲשֶׁר יָנוּס שָׁמָּה וָחָי אֲשֶׁר יַכֶּה אֶת רֵעֵהוּ בִּבְלִי דַעַת וְהוּא לֹא שֹׂנֵא לוֹ מִתְּמֹל שִׁלְשֹׁם. (דברים י״ט:ד׳), וגם כאן מי שעשה בבלי דעת עשה ללא כוונה. בספר בראשית התורה מספר על עץ הדעת טוב ורע, ורס"ג מסביר: טוב ורע – על ידו נודע מה טוב לו לאדם ומה רע… ידיעה זו היא מה שמאפשר לאדם לכוון את דרכו ומעשיו בין הטוב ובין הרע.

המשכן והעולם שווים בכך שאי אפשר לבנות אותם ללא 'הכלים' הללו: ללא היכולת ללמוד מהסביבה, ללא היכולת לעשות שיפוט פנימי, ללא היכולת ללמוד מהניסיון וללא היכולת לכוון את היצירה למקום הנכון – אין סיכוי לבנות לא עולם ולא משכן. ואם ניקח את הדברים אלינו אנו, נוכל להגיד שלבנות עולם מתייחס לעשייה החומרית, לחול. לבנות משכן מתייחס לעשייה בקודש. בשני המצבים האדם חייב לפעול בצורה מושכלת המתבססת על חוכמתו ובינתו, ומכוונת למטרה ברור וידועה – רק בכך הוא אדם.

על שומרי מצוות ושומעי מצוות

אשר תשים לפניהם

קללת אלוקים תלוי

מדרש מעט: שרה ואסתר

למה בונים עולם ולמה בונים משכן?

במדרש אגדה (בובר) ישנה התייחסות נוספת המשווה בין בריאת העולם ובין בניית המשכן אשר שמה את הדגש דווקא על מעשה היצירה, ומתמקדת בתפקידה של בניית המשכן בתוך תהליך תשובה של עם ישראל מחטא העגל:

אלה פקודי המשכן – ללמדך שחביבים מעשה המשכן כמעשה שמים וארץ, כי שמים וארץ לא נבראו אלא בשביל אברהם אבינו, שנאמר אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, אל תקרי בהבראם אלא אברהם…

המדרש פותח בנקודת המוצא שהעולם נברא עבור אברהם – עבור אותו זרע אברהם שעתיד לייחד ולקדש את שמו של הקב"ה, ואותו זרע אברהם פונה אל הקב"ה ואומר: עשינו לך משכן כנגד מעשה בראשית! משמע: אומרים בני ישראל, אם קיום העולם מטרתו היא עבודת ה'– אז גם לאחר חטא העגל אנחנו עדיין כאן! בני ישראל רוצים להוכיח שהם עדיין רוצים להיות חלק מהעולם בזה ולכן הם בונים משכן, הם מצידם בונים 'עולם' שבו מקדשים את הקב"ה – המשכן, וכך ממשיך בעל המדרש:

מה תקנתו של עולם? שנים עשר חדשים, ושנים עשר מזלות, וכנגדן שנים עשר שבטים, ועשינו לך משכן כנגד מעשה בראשית:
ביום הראשון בראת שמים … וביום הראשון בראת ארץ, אף אנו עשינו לך ארון שיש בו שני לוחות האבן שהם כנגד בריאת השמים והארץ.
ביום השני בראת את הרקיע חולק בין מים למים, וכנגדה עשיתי לך פרכת, שהיא מבדלת בין קודש לחול…
ביום השלישי בראת את הים הגדול… וכנגדו עשינו לך כיור, וים שעשה המלך שלמה. וגם ביום השלישי בראת מזונות… ואף אנו עשינו לשמך שלחן ועליו לחם הפנים.
ביום הרביעי בראת מאורות ומזלות… וכנגדן עשינו לך מנורה… כנגד שבעה מזלות שהעולם מתנהג בהם…
ביום החמישי בראת העופות… וכנגדם עשינו לך כרובים שיש להם כנפים כעופות…
ביום הששי בראת אדם, והתקנתו והכנסתו לגן עדן, וכנגדו עשינו והתקנו לפניך את אהרן כהן גדול, ונכנס לאוהל מועד…
וגדולת אהרן יותר גדולה מגדולת אדם הראשון, שאדם [הראשון] כיון שעבר עבירה, שהיא הגזרה שגזרת ואמרת שלא יאכל מן האילן והוא אכל, ונטרד מגן עדן, אבל אהרן כיון שבא לידי סרחון, נתרצה לו הקב״ה, ונכנס ושימש באוהל מועד, וכפר על בני ישראל…

דברי כנסת ישראל נראים לכאורה כהכרת הטוב (אתה עשית בשבילנו עולם ולכן נבנה בשבילך משכן), אולם כפי שנראה בהמשך, הדברים יותר מתקשרים לחזרה בתשובה שלאחר חטא העגל, ואפשר לראות בדברי כנסת ישראל רצון לחזור לעולם ולמצב שקדם לחטא: הקב"ה ברא שמים וארץ בשביל שיהיה מי שיעבוד אותו, ולכן אנו בנינו ארון ללוחות הברית.. כל דבר במשכן מבטא בנייה מחדש של העולם, עד שנכנס אהרון לאוהל מועד לשמש בו להביא את הרצון לכדי מעשה.

חטא העגל, הן מבחינת המעשה (ע"ז) והן מבחינת זמנו (לאחר ראיית הניסים במצרים ומעמד הר סיני), מבטא נטישה של עם ישראל את הקב"ה ולכן אין טעם לעולם! בא עם ישראל ובבניית המשכן הוא נותן סיבה לקיום העולם ומשום כך בניית המשכן היא בניית העולם (גם לדעות שלא רואות במעשה העגל חטא ע"ז נשמרת אותה המשמעות: הרצון האנושי לעבוד את ה' התבטא במעשה המשכן והוא שנותן סיבה לעולם להתקיים).

כתגובה לרצון של בני ישראל להתקרב, הקב"ה מתקרב אליהם בעצמו, וכך ממשיך המדרש:

מיד השיב הקב״ה את כנסת ישראל, ואמר להם הואיל ועשיתם לפני אהל מועד ומשכן וארון ולוחות האבן ושאר הכלים, כמו הפרכת ושלחן ולחם הפנים ומנורה וכרובים אני אברא לכם כיוצא בם, כנגד המשכן והארון אף אני מחדש לכם שמים וארץ, שנאמר כי הנני בורא שמים וגו׳ (ישעיהו ס״ה:י״ז)… וכנגד אהרן שתקנתם אותו למקדש, אף אני אתן לכם גדולה ככוהנים, שנאמר: ואתם כהני ה׳ תקראו וגו׳ (ישעיהו ס״א:ו׳)…

הקב"ה מצדו, לאחר שראה את מעשי בני ישראל, מבטיח להם: אני אברא לכם כיוצא בם, הקב"ה יבנה מחדש את העולם. למעשה בכך מבטא הקב"ה את הסליחה לעם ישראל: אם על ידי החטא נלקחה משמעות הבריאה, המשכן מביא את  הקב"ה לבנות מחדש את העולם – שוב יש סיבה לקיומו, ודבר זה נרמז בשמו של המשכן:

…לכך נאמר אלה פקודי המשכן משכן העדות עדות היא לכל באי העולם שאין סליחה אלא לישראל, שנתרצה הקב״ה לישראל, שנאמר ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם (שמות כ״ה:ח׳), שכיון שעשו ישראל את העגל, היו סבורים אומות העולם שאין הקב״ה מתרצה עוד לישראל כיון שעשו המשכן והשרה שכינתו ביניהם ונהיה להם לעדות שנתרצה להם הקב״ה…

השראת השכינה במשכן מבטאת את הסליחה לעם, ומקבלת גם משמעות אפולוגטית ותאולוגית: היא מוכיחה לאומות העולם שנסלח לעם ישראל. משמעות זו אינה חשובה רק כלפי העולם העתיק: בתפיסה הנוצרית מבטא חטא העגל את השלב שבו האל התייאש מעם ישראל ונטש אותם. השראת השכינה דווקא במשכן מבטאת תשובה לאותם אומות: נהיה להם לעדות שנתרצה להם הקב״ה!

אם נסכם, דברי המדרש רבה הציגו את הכלים שלנו לבניית העולם: היכולת ללמוד מהקב"ה ומהסביבה, היכולת לשפוט, לנתח ולהגיע למסקנות, ועל הדעת – הכוונה שצריכה להיות במעשים. מדברי המדרש הגדול אנו לומדים כיצד הדברים באו לידי ביטוי: חזרה בתשובה בנויה על כך שהאדם מנתח את מעשיו, מכיר בחטא ומבקש לשוב ממנו, וכך גם עם ישראל שביקש דרך המשכן לשוב את ה' – זוהי הדעת של מעשה המשכן. ואפשר להוסיף שבמשכן מלמד אותנו גם ברמה האישית על היכולת לשנות ולתקן.

מוטי מלכא

נשוי לעדי ואב לארבעה, ומתגורר כיום בבית שמש. בעבר עסק בחינוך בעיקר במסגרות לנוער בסיכון. כיום הבעלים של 'הרמן הדפסות'.