כבוד ה' מלא את המשכן

(לד) וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד יְהֹוָה מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן. (לה) וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד יְהֹוָה מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן (שמות, ל"ח)

פרשת פקודי מסתיימת בבניית המשכן, בנייה שאיננה שלמה עד שהקב"ה לא יורד ומשכין את שכינתו בו. התורה מתארת שכבוד ה' מלא את המשכן, תיאור שבא לציין את השכנת השכינה בו:  כֵּיוָן שֶׁהוּקַם הַמִשְׁכָּן, מִיָּד יָרְדָה שְׁכִינָתוֹ לְתוֹכוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר: וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד י״י מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן (תנחומא).

הרב יוסף בכור שור מתייחס לניסוח שבו משתמשת התורה: כאשר אני רוצה לתאר דבר המכיל דבר, למשל כוס מלאה במים, אני אקדים את הכלי למה שממלא אותו. לעומת זאת, כאן בפסוק התורה כותבת בצורה הפוכה: וכבוד ה' מלא את המשכן, וזאת למרות שהכוונה היא שהמשכן התמלא בכבוד ה': וכבוד ה׳ מלא את המשכן – כמו: והמשכן מלא כבוד ה׳. וכן פסוקים הרבה שהתיבות מהופכות, כמו: כי על כן באו בצל קורתי (בראשית י״ט:ח׳), כמו: על כן כי באו, וכן הרבה…

הרב כמובן מעלה את השאלה: למה בחרה התורה לנסח את הפסוק דווקא בצורה כזו? ועל כך הוא עונה: ולכבוד שמים נהפכו, שאם אמר: והמשכן מלא כבוד, משמע שהכבוד כנוס בתוך המשכן, והמשכן מחזיקו. השתא דכתיב: וכבוד השם מלא את המשכן, משמע שהכבוד גדול, והמשכן כנוס בתוכו. השינוי נעשה בשביל כבוד ה', שלא ישתמע כאילו המשכן יכול להכיל את כבוד ה'. את כבוד ה' אי אפשר באמת להכיל וכך גם את מציאותו- האדם לא מסוגל באמת להגיע להבנה של הקב"ה ולכן התורה מתנסחת בלשון בני אדם. כל אותם תיאורים שמופיעים בתורה של הקב"ה הם למען האדם, הם בגלל שאחרת לא נוכל לתאר אותו בשום אופן. אולם, גם אם התיאור נעשה למען האדם עדיין הוא צריך לתת ביטוי להירארכיה האמיתית – ולכן כבוד ה' מלא את המשכן ולא להיפך, ובאותה מידה ראוי שגם האדם בחיי היום יום שלו ינסח את דבריו ומעשיו שיבטאו נכונה את המדרג הערכי של חייו[1].

עוד מהאתר

אשר הובאת לך

וישאלו איש מאת רעהו

כולו הפך לבן

ואהבת לרעך כמוך?

כִּי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ

למידה מחוקי הגויים

ואפשר שדברי הרב מבטאים רעיון נוסף: שהכבוד גדול והמשכן כנוס בתוכו… המשמעות היא שהמשכן אינו קדוש בפני עצמו, קדושתו נובעת ממקור אחר – מהקב"ה: כבוד ה' הוא שממלא קדושה במשכן. למעשה כל קדושה ארצית היא לא קדושה בפני עצמה, אין בעולם דבר הקדוש בפני עצמו אלא הקדושה נובעת מהקב"ה. בעל המשך חוכמה תיאר זאת בדבריו בפרשת יתרו: …כי אין קדושה בשום נברא רק להבורא יתברך, וזה שאמר שלא תדמו כי ההר הוא ענין קדוש ובסיבתו נגלה השם עליו…רק כ"ז שהשכינה עליו הוא קדוש מסיבת קדושת הבורא ית"ש, לכן אמר כי לא המקום מכבד כו' אלא האדם מכבד את מקומו כו' וזה רעיון נכבד (משך חוכמה, יתרו, כ"ה).

————————————–

[1] דוגמא לכך משה רבינו עצמו מביא כאשר בני ראובן וגד מבקשים להישאר מחוץ לארץ והם מתנסחים בדבריהם כך: וַיִּגְּשׁוּ אֵלָיו וַיֹּאמְרוּ גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה וְעָרִים לְטַפֵּנוּ (במדבר, ל"ב, ט"ז), הם בדבריהם מקדימים את צאנם לילדיהם. לעומת זאת משה בתשובתו עונה: בְּנוּ לָכֶם עָרִים לְטַפְּכֶם וּגְדֵרֹת לְצֹנַאֲכֶם וְהַיֹּצֵא מִפִּיכֶם תַּעֲשׂוּ.(שם, כ"ד). בתשובתו משה מחזיר את הסדר הראוי- קודם הילדים ואחר כך הצאן.