שיא השגרה

לאורך חייו המקצועיים של כל אחד ואחת מאיתנו יש אירועי שיא כאלו ואחרים, כל אחד לפי תחומו ואחריותו. באירועים אלו מושקעים בדרך כלל זמן ומשאבים, והם אלו שזכורים יותר כאשר מסתכלים אחרונה בסיכום שנת פעילות. כאשר הפקנו בשנים האחרונות את אירוע ה-30 בנובמבר, הרגשנו היטב לפני האירוע את הלחץ וההתרגשות הרבה. הגשנו לממשלה בשנים אלו החלטות ממשלה משמעותיות, עבדנו עליהן לפני ההגשה וההתרגשות הייתה גדולה עד לרגע ההצבעה בממשלה.

לצד אירועים אלו, קיימת שגרת עבודה: סדר היום הרגיל, שגרת ניהול שמתעסקת בפרטים הקטנים  לצד "שיאים" כאלו ואחרים. זה לכאורה לא חשוב, שולי ומשעמם. עם זאת, דווקא השגרה הזאת היא שמזמנת את ה"משברים" הגדולים יותר, שעמם אני נדרש להתמודד. דווקא היא תופסת חלק לא מבוטל מזמן הניהול.

פרשת פנחס עמוסה באירועים גדולים ומשמעותיים, שכל אחד מהם הוא סוג של "אירוע שיא" בפני עצמו:

ברית השלום של הקב"ה עם פנחס בן אלעזר הכהן, ההוראה על מלחמת ישראל במדיין, מפקד בני ישראל לקראת הכניסה לארץ, ההודעה לקראת מותו של משה ועוד.

אבל לצד אירועי שיא אלו, התורה מתארת לנו גם את השגרה היומיומית של עם ישראל, ונותנת לנו שני כלים משמעותיים להתמודד עמה. הפנמה של כלים אלו גם היום תסייע לכל אחד מאיתנו להתמודד עם חיי היומיום.

עוד מהאתר

להכניס את תורת ישראל לארץ ישראל

כי הלב הוא העיקר

חזק ואמץ לעיני העם

וכי קלה בעיניך?

פניהם איש אל אחיו

אֶת קׇרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי

זה בכוחנו

פרשת הקורבנות הגדולה המופיעה בפרשתנו נפתחת כך:

וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. צַו אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם:  אֶת-קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי, רֵיחַ נִיחֹחִי, תִּשְׁמְרוּ, לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ. וְאָמַרְתָּ לָהֶם–זֶה הָאִשֶּׁה, אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה':  כְּבָשִׂים בְּנֵי-שָׁנָה תְמִימִם שְׁנַיִם לַיּוֹם, עֹלָה תָמִיד.  אֶת-הַכֶּבֶשׂ אֶחָד, תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר; וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי, תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם. (במדבר כח, א-ד)

התורה מפרטת את אופן הקרבת הקורבנות בימי חול ובמועדים. בצווי זה טמונים שני עקרונות יסודיים לחיי היומיום, שהראשון שבהם מובא במדרש רבה בפרשתנו:

"צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי לאשי". זהו שאמר הכתוב: "שַׁדּ-ַי לֹא-מְצָאנֻהוּ, שַׂגִּיא-כֹחַ" (איוב לז כג), וכתוב: "הֶן-אֵ-ל, יַשְׂגִּיב בְּכֹחוֹ; מִי כָמֹהוּ מוֹרֶה" (שם לו, כב) – כיצד יתקיימו שני מקראות אלו? אלא כשהוא נותן להם, נותן להם לפי כוחו, וכשהוא מבקש מהם, אינו מבקש אלא לפי כוחם". (במדבר רבה כא, כב)

המדרש מלמד אותנו שכאשר הקב"ה מביא לפתחנו ניסיון, ומבקש מאיתנו לבצע משימה כגון לעמוד בשגרה היומיומית, הוא אינו מטיל עלינו דבר שאינו "לפי כוחנו". אם הקב"ה הטיל זאת עלינו, כנראה זה בכוחנו. מעניין לראות שהמדרש מביא את הדברים דווקא בעקבות פסוק שמצווה אותנו על השגרה הפשוטה ביותר– "את קרבני לחמי לאישי". לא ניסיון הירואי כמו של אברהם אבינו בעקידת יצחק, או ניסיון קשה אחר המתואר בתורה – מדובר דווקא בקימה היומיומית בבוקר לעבודת ה', השגרה הפשוטה והרגילה.

לא בכדי בחר המדרש ללמוד את הדברים מפסוק זה. הקימה היומיומית בבוקר בהתלהבות, כאילו לפניך "יום שיא", קשה מאוד. היא כה קשה ומסובכת, שוחקת, לא מעניינת, לא מרגשת – ועדיין חייבים לעשות אותה, חייבים לנהל אותה, חייבים לעמוד בה, חייבים להצליח בה. וזה בכוחנו. הקב"ה אינו מביא עלינו דברים שאנחנו לא יכולים לעמוד בהם, לנהל אותם, לנצח אותם ולהצליח בהם.

ניצחון שגרתי

הלימוד השני מופיע פסוק אחד לאחר מכן. ישנו מדרש ששמעתי כמה פעמים מפי הרב שלמה אבינר בשיעוריו, המדרש מובא ב"הקדמת הכותב" לספר "עין יעקב" על אגדות הש"ס, לרבי יעקב בן חביב (1450-1516, מחכמי מגורשי ספרד). המדרש המדובר נשען על ויכוח המופיע בברייתא בתורת כהנים, ובו דנים רבי עקיבא ובן עזאי מהו הכלל הגדול בתורה:

"ואהבת לרעך כמוך", אמר רבי עקיבא: זה כלל גדול בתורה. בן עזאי אומר: "זה ספר תולדות אדם" – כלל גדול מזה. 

כהמשך למדרש הזה, מובא בהקדמה לעין יעקב המדרש הבא:

בן זומא אומר: מצינו פסוק כולל יותר והוא "שמע ישראל". בן ננס אומר: מצינו פסוק כולל יותר והוא "ואהבת לרעך כמוך". שמעון בן פזי אומר: מצינו פסוק כולל יותר והוא "את הכבש האחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערביים". עמד רבי פלוני ואמר: הלכה כבן פזי, דכתיב: "ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן".

אין ספק ש"ואהבת לרעך כמוך" הוא כלל יסודי וענק בתורה. נהרות של דיו נכתבו על הכלל הזה. אנשים לאורך ההיסטוריה ראו בו דרך חיים, ועשו לאורו מעשים גדולים לעולם ולחברה שבה חיו. גם הפסוק "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" עומד בבסיסם של כמה סיפורי גבורה נודעים. לא נוכל להבין כמה פסוק זה שינה סדרי חיים בעולם הזה. אבל "את הכבש האחד תעשה בבוקר"? פסוק זה בהחלט לא ייצר שום רגעי שיא.

אכן, אך הפסוק הזה מייצג דווקא ניצחון בימי שגרה, ניצחון על השגרתיות עצמה. היכולת לקום כל בוקר מחדש ולעבוד את הקב"ה כאילו זאת הפעם הראשונה, באותה התלהבות ובאותה עוצמה. היכולת של אדם לבוא כל יום לעבודה, ולהרגיש בכל יום עם אותן מוטיבציות ואנרגיות, כאילו הוא ביומו הראשון בעבודה. היכולת לנהל חיי משפחה בעוצמה נפשית, כאילו זה השבוע הראשון לנישואין. זה דבר קשה מאוד ולא פשוט, אבל זה בכוחנו. חייבים להכניס לשגרה שלנו התחדשות והתעלות, ובכך לנצח אותה כל יום מחדש.

אין כל ישן

 כוחה של השגרה חסרת ההתרגשות הרסני מאוד. בכוחה לעקר את כוחנו, לשעמם, להוביל אותנו למעשים לא טובים רק כדי "לשבור את השגרה". הניצחון שלנו יהיה אם כל בוקר נרגיש, כפי שהתורה מצווה אותנו, שאנחנו מקריבים את "הכבש אחד". זהו הכבש בה' הידיעה.

הרב קוק מתייחס להתמודדות עם השגרה ועם היכולת של האדם להתרומם ממנה:

מה שאנו מוצאים את עצמנו מזה נעלבים ונידהמים, מלאי שממון מפעולה הולכת וסובבת, המדאיבה את נפשנו בהאנחה על אין כל חדש תחת השמש, הננו מתנשאים מעל להחזיון הפשוט שהחושים קולטים בחיצוניותם מההויה, הננו צועדים בצעדינו הרוחניים למעלה מן השמש, וגוזרים אנו, אין כל ישן, הכל פורח, הכל מתעלה, הכל מוסיף תמיד אור וחיים….ההופעה שבאה לאדם, לחוש על ידה את היצירה, לא כדבר שכבר נגמר ונעשה, אלא כדבר שהוא תמיד מתהוה, מתעלה, מתפתח ומתרומם, זו היא שמעלה אותו מתחת השמש אל למעלה מן השמש, ממקום שאין כל חדש, למקום שאין כל ישן, שהכל מתחדש, ששמחת שמים וארץ הווה בו, כיום שנבראו בו (אורות הקודש ב, עמוד תסז)

בידינו הבחירה אם להיות אנשים "מלאי שממון מפעולה הולכת וסובבת המדאיבה את נפשנו" או אלו המתעלים, מתפתחים ומתרוממים מעלה.

אין "אירוע" או "ניסיון" שהקב"ה מזמן לך בחיים המטורפים האלו שאתה לא מסוגל לעמוד בו. ההבנה חייבת להיות שכל מה שמגיע אליך – "לפי כוחך מגיע אליך". ועם זאת, השגרה שלנו צריכה להיראות קצת אחרת כדי שנוכל לחוש גם במעמקיה בעוצמות תמידיות של התחדשות, התרוממות והתעלות.