עגלת קניות

ראיית הארץ וסמיכת יהושע

בפרשת פנחס מספרת התורה על עליית משה להר נבו ועל סמיכת יהושע, אך האם זה מקומם של הדברים? ואם לא, מדוע נאמרו כאן?

ראיית הארץ וסמיכת יהושע

בפרשת פנחס מספרת התורה על עליית משה להר נבו ועל סמיכת יהושע, אך האם זה מקומם של הדברים? ואם לא, מדוע נאמרו כאן?

הקדמה:

פתיחתה של פרשת פנחס ממשיכה את הפרשה שקדמה לה, ומפרטת מידע נוסף הקשור במעשה פנחס: כיצד מתייחס הקב"ה למעשה? מי היו הדמויות המעורבות? ומה ההשלכות המעשיות של האירוע?

לאחר מכן ממשיכה התורה לנושאים  הקשורים בכניסה לארץ: מפקד בני ישראל, אשר אפשר להניח שהובא בהקשר למלחמות הקרובות (הכנת הצבא) ולחלוקת הארץ, שהיא העניין הבא בפרשה. עוד נושא המופיע בפרשה הוא בקשת בנות צלופחד ודיני ירושה- שני נושאים שהם המשך ישיר של חלוקת הארץ בגורל. לאחר נושאים אלו מספרת התורה על סמיכת יהושע למנהיג שיוביל את עם ישראל אל תוך הארץ, ובכך נעסוק בשיעור. בנוסף לכך מצווה התורה בפרשה את פרשת המועדות- הקורבנות המיוחדים לכל יום מימות השנה.

את פרשת סמיכת יהושע נחלק לשלושה חלקים:

  • ההודעה למשה על מותו הקרב ועלייתו להר נבו.
  • בקשת משה למנות מנהיג תחתיו.
  • סמיכת יהושע.

מקומה של פרשת סמיכת יהושע

פרשה זו כנראה שלא נאמרה כאן, וכך מסביר הרא"ם שלמעשה נאמרה הפרשה ממש לפני מותו של משה:

עלה אל הר העברים הזה: למה נסמכה לכאן? כיון שאמר הקב״ה נתון תתן להם כו׳… פירוש: הפרשה הזאת אין כאן מקומה שהרי אחר שעלה אל הר העברים שהוא הר נבו שוב לא ירד כנראה מסוף פרש׳ וזאת הברכה לפיכך נתנו טעם לסמיכותה פה:

לעומת זאת, המלבי"ם מבין שהציווי נאמר כאן אך ביצועו היה מאוחר יותר:

אבל משום שלא יהא במשמע ״עלה וגו׳⁠ ⁠״ — מיד אחר הדיבור, ובאמת אינו כן, אלא עד שנצטוה שנית בפרשת האזינו אחר קריאת השירה. ולמד משה זה מדאמר לו ה׳ הבטחה זו כאן, מבואר שאינה מצוה אלא כשיגיע שעת רצון של הבטחה זו, וכל זמן שלא הודיע לו ה׳ עת הרצון לזה לא היתה המצוה עליו לעלות.

אם כן, אם מקומה של הפרשה אינו כאן – יש צורך להבין מדוע כתבה התורה פרשה זו כאן? והפרשנים מביאים כמה סיבות לכך:

רש"י: עלה אל הר העברים – למה נסמכה לכאן? כיון שאמר הקב״ה למשה: נתן תתן להם, אמר: אותי צווה המקום להנחיל, שמא הותרה הגזירה ואיכנס לארץ? אמר לו הקב״ה: גזירתי במקומה עומדת.

דבר אחר: כיון שנכנס משה לנחלת בני גד ובני ראובן, שמח. אמר: כמדומה שהותר נדרי. משל למלך שגזר על בנו שלא יכנס לפתח פלטין שלו, נכנס לשער והוא אחריו, לחצר והוא אחריו, לטרקלין והוא אחריו, כיון שבא ליכנס לקיטון אמר לו: בני מכאן ואילך אתה אסור.

אבן עזרא: אמרו הקדמונים: כי נסמכה פרשת עלה אל הר העברים לדבר הנחלה, כי בקש משה לדעת מי ינחל מעלתו.

ר"י בכור שור: עלה אל הר העברים – לפי שדיבר למעלה בפרשת נחלה, כדכתיב בה: איש כי ימות (במדבר כ״ז:ח׳), סמך כאן מיתה של משה.

דעת מקרא: הסמיכה נתבצעה כבר עכשיו. אמנם משה עדיין לא נפטר, אבל יהושע כבר נתמנה למלא תפקידים אחדים.

לדעת רש"י פרשה זו נאמרה כאן מפני שמשה חשב שהגזירה שלא יכנס לארץ התבטלה- הן משום הציווי נתן תתן להם (לבנות צלופחד, נחלה) ולכן חשב שהוא עצמו ייתן להם, או משום שחשב שמשום שנכנס לנחלת בני גד וראובן- כאילו הותרה הכניסה לארץ. אבן עזרא מתייחס לעניין נושאי הפרשיות: הפרשיה הקודמת דנה בנחלות ומשה ביקש לדעת מי ינחל- יקבל, את תפקידו. ר"י בכור שור מתייחס גם לנושא, ואומר לפי שפרשת הירושה עוסקת במיתה, נסמכה פרשה זו שעוסקת במיתת משה.

א – העלייה להר נבו:

(יב) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה וּרְאֵה אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל. (יג) וְרָאִיתָה אֹתָהּ וְנֶאֱסַפְתָּ אֶל עַמֶּיךָ גַּם אָתָּה כַּאֲשֶׁר נֶאֱסַף אַהֲרֹן אָחִיךָ. (יד) כַּאֲשֶׁר מְרִיתֶם פִּי בְּמִדְבַּר צִן בִּמְרִיבַת הָעֵדָה לְהַקְדִּישֵׁנִי בַמַּיִם לְעֵינֵיהֶם הֵם מֵי מְרִיבַת קָדֵשׁ מִדְבַּר צִן. (במדבר, כ"ז)

מהו הר העברים?

על איזה הר עולה משה? כאן נקרא ההר  'הר העברים', אך בספר דברים הוא נקרא 'הר נבו' ולכן נשאל: מהו הר העברים?

הרמב"ן:  שם ההר הזה: הר נבו, כאשר פירש בסדר האזינו (דברים ל״ב:מ״ט) ובזאת הברכה (דברים ל״ד:א׳), אבל יקראו אותו: הר העברים מפני שהוא על מעברות הירדן, ומשם יעברו אל ארץ כנען…

הרש"ר הירש: הר העברים – ההר של המעברים – הווי אומר, ההר שעוברים על ידו את הירדן ומגיעים אל הארץ.

הנצי"ב: הר העברים – שיש לו שני עברים, מצד אחד היה לישראל ומצד השני היה שייך למואב, כמו שנתבאר בספר דברים (לב,מט).

דעת מקרא: … הרי שהיה הר העברים בקרבת מחנה ישראל בערבות מואב ואחת הפסגות שלו היה הר נבו.

מהתיאור בתורה לא ברור בדיוק היכן המקום: מצד אחד, כאן מדובר על הר העברים ואילו בהמשך בפרשת מסעי מדובר על הרי העברים, ובנוסף, מספר דברים עולה שהר נבו והר העברים הוא אותו המקום:

הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה הַר נְבוֹ אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ מוֹאָב אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרֵחוֹ (דברים, ל"ב, מ"ט)

אך זה לא מסתדר עם הכתוב בפרשת מסעי שם נראה שהרי העברים והר נבו הם שני מקומות שונים:

(מז) וַיִּסְעוּ מֵעַלְמֹן דִּבְלָתָיְמָה וַיַּחֲנוּ בְּהָרֵי הָעֲבָרִים לִפְנֵי נְבוֹ. (מח) וַיִּסְעוּ מֵהָרֵי הָעֲבָרִים וַיַּחֲנוּ בְּעַרְבֹת מוֹאָב עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ. (במדבר, ל"ג)

ולכן נראה שהרי העברים היא שם כולל לשרשרת ההרים בעבר הירדן המזרחי, והר נבו הוא חלק ממנה ונמצא בצפון מערב ערבות מואב. כל שרשרת ההרים כולה נקראת הרי העברים ואילו הפסגה של הר נבו נקראת גם בשם הר העברים. ואפשר להוסיף סברה: מהסתכלות על מפת ההרים ניראה שיש בהם ואדיות רבות ומבקעים ולכן נקרא שמם הרי העברים – הרים שניתן לעבור בהם, במבתרים שבניהם. המעבר הוא בין שני העברים – הצדדים של ההרים.

הר נבו והרי המעברים מתוך גוגל מפות

 

ראיית הארץ:

מטרת העלייה להר היא ראיית הארץ, ומשמעות ראייה זו היא סיום מנהיגותו של משה ולכן היא קשורה גם בסמיכת יהושע.

נראה שיש בפסוקים חזרה כפולה על הראייה: ..וּרְאֵה אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: וְרָאִיתָה אֹתָהּ.. ולכן מסביר דעת מקרא כי המשמעות הראשונה היא למטרת העלייה- ראיית הארץ, ואילו המילים וראיתה אותה מתייחסות לדרך הראייה:

להוסיף שיראה אותה ראייה של ממש, שלא כראייה מגבוה, ממעוף הציפור. ואכן כתוב בדברים: ויראהו ה' את כל הארץ, את הגלעד עד דן…

 

כאשר נאסף אהרון אחיך:

ילקוט לקח טוב: וראיתה אותה ונאספת אל עמך גם אתה כאשר נאסף אהרן אחיך – מלמד שנתאווה משה למות כמיתתו של אהרן:

ר"י בכור שור: כאשר נאסף אהרן אחיך – על אותו דבר ובאותו עניין.

ההשוואה למיתת אהרון מוסברת הן על ידי צורת המוות – כאשר מת אהרון במיטת נשיקה, והן מבחינת סיבת המוות- בשל אותה הסיבה של מי מריבה.

המדרש מסביר שרצה משה למות כמיתת אהרון, וצריך להסביר למה הכוונה? הרי לכאורה במות משה הקב"ה עצמו עסק בפטירתו וזה נראה גדול יותר מאשר שאדם יעסוק בענייני קבורתו (שאצל אהרון עסקו בכך משה ואלעזר),  ונראה שיש כאן עוד עניין המקשר בין הפרשה למקומה:

אהרון מת כאשר יש לו מחליף, ויותר מכך- כאשר בנו מחליף אותו, ולכך משה התאווה ורצה שאחד מבניו ימשיך את דרכו, וכך אומר המדרש:  יִפְקֹד ה׳ אֱלֹהֵי הָרוּחֹת – …מָה רָאָה לְבַקֵּשׁ הַדָּבָר הַזֶּה אַחַר סֵדֶר נְחָלוֹת? אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁיָּרְשׁוּ בְּנוֹת צְלָפְחָד אֲבִיהֶן, אָמַר משֶׁה הֲרֵי הַשָּׁעָה שֶׁאֶתְבַּע בָּהּ צָרְכִּי, אִם הַבָּנוֹת יוֹרְשׁוֹת- בְּדִין הוּא שֶׁיִּרְשׁוּ בָּנַי אֶת כְּבוֹדִי (במדבר רבה, כ"א, י"ד).

 

כַּאֲשֶׁר מְרִיתֶם פִּי בְּמִדְבַּר צִן:

כאשר בא במובן של 'בגלל': על אשר מריתם, בגלל שמריתם את פי (דעת מקרא). הסיבה להזכרה זו היא גם לתת טעם לסיבת מותם של משה ואהרון, וגם להסביר שרק זו הייתה הסיבה:

ילקוט לקח טוב: כאשר מריתם פי במדבר צין במריבת העדה להקדישני במים לעיניהם הם מי מריבת קדש מדבר צין – אמר רבי אלעזר המודעי בוא וראה כמה חביבין צדיקים לפני הקב״ה שבכל מקום שמזכיר מיתתן. שם מזכיר סורחנן. וכל כך למה כדי שלא ליתן פתחון פה לבאי העולם לומר מעשים היו להם בסתר ולכך מתו.

ב – בקשת משה למנות מחליף בהנהגה:

(טו) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל יְהֹוָה לֵאמֹר. (טז) יִפְקֹד יְהֹוָה אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכׇל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה. (יז) אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת יְהֹוָה כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה. (במדבר, כ"ז)

יפקוד ה':

ראוי היה שתיכתב כאן תפילת משה – כפי שמפורטת בפרשת ואתחנן, אולם מכיוון שמטרת הסיפור כאן היא סמיכת יהושע, לא נכתבה תפילת משה אלא נכתב מה שקשור ביהושע.

יפקוד ה' הוא מלשון יפקיד ה', ימנה הקב"ה מנהיג לעם. וכך מסביר האבן עזרא: וטעם יפקד – מגזרת: פקיד. שהפקיד הוא מי שמופקד על דבר כל שהוא. וכן ר"י בכור שור: יפקד ה׳ אלהי הרוחות – מאחר שאיני נכנס לארץ, צריך שתמנה פרנס עליהם. ואתה אלהי הרוחות ויודע רוחות של כל אחד ואחד ודעתו, ומי ראוי להיות ראש. כי אני איני יודע לבחור, כי אדם יראה לעינים ואתה תראה ללבם. הפקידה היא מינוי של פרנס לעם.

אלוהי הרוחות לכל בשר:

המילה רוח, על פי רוב הפרשנים, מובנת כאופי או סך התכונות של האדם. ולכן המושג אלוקי הרוחות מדבר על הקב"ה שיודע את אופיים של כל אחד מישראל ומשום כך יכול לבחור במי שבעל האופי המתאים ביותר:

ר׳ תנחומא דרש יפקוד ה׳ אלהי הרוחות. אמר משה לפני הקב״ה רבונו של עולם אלהי הרוחות אתה. ומבין מה בלב כל אחד ואחד. ודעת כל הבריות גלויים לפניך שאין דעתן של בניך דומה זה לזה. מנה עליהם פרנס שיהא סובל כל אחד ואחד לפי דעתו. (ילקוט לקח טוב).

סיום המדרש מלמד שגם במנהיג צריכה להיות רוח מיוחדת, ואומר הדעת מקרא:

הזכיר תכונה זו של הקב"ה, משום שמדובר כאן במינוי מנהיג על העם, והמנהיג צריך שיהיה איש בעל שאר רוח, כפי שאכן נאמר על יהושע בתשובת ה': 'איש אשר רוח בו'. זוהי הסיבה וההסבר לצירוף המילים: 'אלוהי הרוחות לכל בשר' – ה' היודע רוחם של בני אדם, שהם בשר ודם, יבחר 'איש אשר רוח בו'.

 

אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם ואשר יוציאם ואשר יביאם:

לכאורה יש כאן חזרה כפולה על ההוצאה והבאה:

אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם ואשר יוציאם ואשר יביאם – תימה: למה כפול הכתוב לשונו? (מנחת יהודה)

משום כך פירשו שיש כאן כוונות שונות בכל פעם שמוזכרת הוצאה ובכל פעם שמוזכרת ביאה:

הסבר ראשון הוא שפעם אחת המילים מתייחסות למנהיג עצמו ופעם אחת לעם או לאנשים אחרים, ולכן יש צורך להזכיר את היציאה והביאה פעמיים:

ילקוט לקח טוב: אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם – במלחמה לא כדרך שאחרים עושין שמשלחין חיילות והן באין בסוף אלא כשם שעשה משה.. ואשר יוציאם – במניין ואשר יביאם במניין. כעניין שנאמר (במדבר ל״א:מ״ט) עבדיך נשאו את ראש אנשי המלחמה אשר בידנו ולא נפקד ממנו איש.

כוונת המדרש היא שיצא ויבוא מתכוון שהמנהיג יוביל את העם במלחמה, ואילו יוציאם ויביאם מתייחס לעם שיחזרו שלמים ללא פגע. על דרך חלוקה זו מסבירים פרשנים נוספים:

הנצי"ב:  אשר יצא לפניהם – הוא בראש, כפירוש רש״י בשם הספרי.  ואשר יוציאם – יטריח גם לעשות סדרים איך יצאו ויבואו המה.

הואיל משה: אשר יצא וגו׳ – יהיה הוא גבור חיל להלחם בעצמו עם קמיו, וגם תהיה לו חכמה ובינה והנהיג את עם המלחמה בצאתם להלחם ובשובם אחור מפני אויב.

ר' אברהם אבן עזרא מתייחס להאצלת סמכויות ומחלק בין המנהיג לבין אלו הממונים על ידו:

             אשר יצא לפניהם – למלחמה.  ואשר יוציאם – על יד אחר.

הרש"ר הירש מתייחס לתכונות המנהיג ולהשפעה שלו על העם:

..נמצא ש״יצא ובא״ הוא ביטוי לפעילותו הכללית של האדם שהועמד בראש האומה. יתירה מכך, ..נמצא שהוא כולל בביטוי ״לצאת ולבא״ לא רק את היכולת הצבאית אלא את הכישרון הכללי לפעילות ציבורית מכל סוג… יש צורך באיש ״אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם״. איש זה ״ילך לפני״ העם, ויהווה דוגמא עבורם, הן בחייו הציבוריים והן בחייו הפרטיים.

ואשר יוציאם ואשר יביאם – על ידי הדוגמא שהוא מעמיד, ובאמצעות השפעתו הכללית, הוא יביא אותם גם למלא את כל החיובים, הציבוריים והפרטיים – כפי שנצטוו.

הרש"ר מתייחס מצד אחד ליכולות של המנהיג ולדוגמה האישית שהוא מציג בכל אספקט של החיים- גם הציבוריים וגם הפרטיים, ועל יד כך הוא גורם לעם עצמו ללכת בדרך הנכונה.

הסבר שני לחזרה הכפולה הוא שמדובר כאן רק על המנהיג עצמו – יהושע, אך החלוקה מתייחסת למצבים שונים, וכך אומר רבנו עובדיה ספורנו בצורה מתומצתת:

אשר יצא לפניהם – בעניין המלחמה. ואשר יוציאם – בענייני הנהגת המדינה.

המלבי"ם מפתח עוד יותר את החלוקה לתפקידי המנהיג:

אשר יצא לפניהם – וההנהגה הזאת תחלק לשתים: [א] בעת שיצאו לחוץ ללחום עם אויביהם שיצא לפניהם, [ב] בעת שישובו אל בתיהם, שאז צריך להנהיג ההנהגה הפנימית לעשות משפט בין אדם לחברו וכדומה כמו שכתוב: ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם מלחמותינו. ועל זה אמר: ואשר יבא לפניהם – והנהגות האלה יהיו בשתי פנים: [א] בעת שהעם נכנעים אל השופט ונמשכים אחריו ברצון שעל זה אמר אשר יצא לפניהם, [ב] בעת שאינם שומעים ברצון וצריך להכריחם על זה בכוח הזרוע אשר לו שעל זה אמר: ואשר יוציאם ואשר יביאם – שזה מורה על שמכריח אותם ביד חזקה.

הספורנו מחלק בין שני מצבים בחיי העם- מלחמה ושלום. למלחמה חוקים משלה ולכן המנהיג צריך לדעת להתמודד עם ההנהגה בעתות משבר, ואילו השלום או הנהגת המדינה היא חיי היום יום ושמירה על סדר נכון של החיים במדינה. הנצי"ב מביא גם דעה זו ומחלק בין עתות מלחמה לשלום, אך מוסיף עוד מצב ומחלק בין זמן ששומעים למנהיג (ועליו נאמר יצא לפניהם) ומצב בו אין מקשיבים לו ואז הוא צריך להכריח אותם לסור למרותו (ועל זה נאמר יוציאם- יוציא אותם בכוח).

ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה:

במילים אלו מסביר משה את מטרת המינוי – עם צריך שיהיה לו מנהיג, ומסביר הילקוט לקח טוב:

ולא תהיה עדת ה׳ כצאן אשר אין להם רועה. מלמד שצאן בלא רועה כלים והולכים. מהם טורפים זאבים ומהם דורסים אריות. מהם מתים ברעב ובצמא מהם נגנבים. והם נקראים עדת ה׳ מלמד שבזמן שישראל לביזה השם מתחלל. שנאמר (יחזקאל ל״ו: כ׳): באמור להם עם ה׳ אלה ומארצו יצאו:

כשם שהרועה תפקידו לשמור על העדר, כך המנהיג תפקידו לשמור על העם, משום שללא הנהגה אין לעם יכולת קיום.  וצריך להעיר כי סיבה זו מתיישבת טוב יותר עם הדעות השמות את המנהיג לבדו במרכז הפסוק (ולא אלו המחלקות בין המנהיג לעם).  

ג – סמיכת יהושע על הר נבו:

(יח) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו. (יט) וְהַעֲמַדְתָּ אֹתוֹ לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי כׇּל הָעֵדָה וְצִוִּיתָה אֹתוֹ לְעֵינֵיהֶם. (כ) וְנָתַתָּה מֵהוֹדְךָ עָלָיו לְמַעַן יִשְׁמְעוּ כׇּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. (כא) וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן יַעֲמֹד וְשָׁאַל לוֹ בְּמִשְׁפַּט הָאוּרִים לִפְנֵי יְהֹוָה עַל פִּיו יֵצְאוּ וְעַל פִּיו יָבֹאוּ הוּא וְכׇל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִתּוֹ וְכׇל הָעֵדָה. (כב) וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֹתוֹ וַיִּקַּח אֶת יְהוֹשֻׁעַ וַיַּעֲמִדֵהוּ לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי כׇּל הָעֵדָה. (כג) וַיִּסְמֹךְ אֶת יָדָיו עָלָיו וַיְצַוֵּהוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה בְּיַד מֹשֶׁה: (במדבר, כ"ז)

איש אשר רוח בו:

הקב"ה מצווה את משה לקחת את יהושע ומשתמש בנוסח דומה למה שביקש משה: איש אשר רוח בו– הוא האיש אשר הקב"ה ראה שיש בו את שאר הרוח והתכונות להיות מסוגל להנהיג את העם:

אבן עזרא: אשר רוח בו – וכל איש חי יש בו רוח, רק הטעם כמו: וחזקת והיית לאיש.

ספרי במדבר: איש אשר רוח בו – שיכול להלוך כנגד רוחות של כל אחד ואחד.

ר"י בכור שור: איש אשר רוח בו – רוח דעת, גבורה, ויראת שמים, וראוי להיות מנהיג.

וסמכת את ידך עליו:

משמעות הסמיכה היא מינוי– אדם מוסמך לתפקיד כלשהו, הוא מוכשר למלא את התפקיד. הרש"ר הירש מסביר בפירושו לויקרא א:

וסמך ידו על איננו הנחת ידו גרידא. המשמעות העיקרית של ״סמך״ היא לתמוך, או להישען על דבר… הסומך מעניק סמכות [ייפוי כוח] לאחר, וסמכות זו קשורה בקשר מהותי לאישיותו של הסומך… משה ממנה את יהושע להנהיג את העם אחריו. נמצא שבמעשה סמיכה זו כלולים שני רעיונות: הענקה וזכייה, שכן המעניק סמכות זוכה בנציג, ובכך גדֵל כוח המעניק מבחינת המקום או הזמן. הציבור יוצא ידי חובתו בעבודת הלויים, בעוד שהוא עצמו נפטר מעבודה. חייו ופעלו של משה נמשכים הלאה ביהושע. נמצא שיד הסומך מייצגת את חובתו ואת סמכותו [כוחו ויכולתו] לפעול. ״יד״ זו נמסרת לנסמך, ובכך זוכה בו ה״יד״ עצמה כמשענת תמיכה.

האדם שנסמך הוא נשען על המינוי מקודמו או ממי שסמך אותו וזה מה שנותן לו את הסמכות למעמדו. פרשנים נוספים שמו לב לכך שמעמד הסמיכה אינו יכול להיות אקט רגעי או חד פעמי, אלא הוא מצריך תהליך:

ספרי: וסמכת את ידך עליו – א״ל תן תורגמן ליהושע, להיות שואל ודורש ומורה הוראות בחייך. כשתפטר מן העולם, לא יהי ישראל אומרים בחיי רבו לא הורה, ועכשיו הוא מורה. מיד מעמידו מן הארץ, והושיבו אצלו על הספסל.  רבי נתן אומר: כיון שהיה יהושע נכנס לארץ היה משתיק את התורגמן, עד שנכנס ויצא וישב במקומו.

אבן עזרא: וסמכת את ידך – להראות לישראל שהוא מקומו ועליו סמך.

לפי דעות אלו, הסמיכה הייתה תהליך חפיפה שבו ניתנה ליהושע יותר ויותר סמכות בכדי להעלות ולבסס את מעמדו מול העם, ולכן הסמיכה נעשתה עוד לפני מות משה רבנו. יש בכך להסביר מדוע נאמרה פרשה זו כאן- נתינת התפקידים ליהושע ותהליך מתן המעמד למנהיגותו היה צריך להתבצע עוד לפני מות משה וכנראה כאן הוא התחיל (דעת מקרא).

מצד שני היו בפרשנים שראו בסמיכה פן של האצלת קדושה, ובמובן זה הסמיכה באה להעביר רוח קודש ממשה ליהושע, בדומה למה שנעשה עם שבעים הזקנים: וְיָרַדְתִּי וְדִבַּרְתִּי עִמְּךָ שָׁם וְאָצַלְתִּי מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם וְנָשְׂאוּ אִתְּךָ בְּמַשָּׂא הָעָם וְלֹא תִשָּׂא אַתָּה לְבַדֶּךָ (במדבר, י"א, י"ז).

תנחומא: וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו – כַּמַּדְלִיק נֵר מִנֵּר. וְנָתַתָּ מֵהוֹדְךָ, כִּמְעָרֶה מִכְּלִי אֶל כְּלִי.

המלבי"ם: וסמכת את ידך עליו – ובזה תשפיע עליו שפע רוח יתירה יותר על מה שהוא איש הרוח מכבר. והנה השפע לא תחול רק על מי שהוא מוכן אליה מכבר כמ״ש חז״ל אין הקב״ה נותן חכמה אלא למי שיש בו חכמה שנאמר יהב חכמתא לחכימין ועז״א שהוא כבר יש בו רוח, ורוח זה המוכן לכך יתוסף בו קדושה ונבואה ע״י סמיכות ידך והשפעתך:

 

וצויתה אותו לעיניהם:

האקט הבא לאחר הסמיכה הוא המינוי מול העם: יהושע עומד בפני אלעזר הכהן משום שאלעזר ממלא את תפקיד נציג ה' בעוד שמשה ממלא את תפקיד נציג העם, ומסביר הרש"ר:

להעמיד אדם לפני אדם אחר, פירושו להעמיד אותו לרשותו, בשירותו. כאשר יהושע הועמד לפני אלעזר הכהן ולפני כל העדה, הוא הועמד בשירות מקדש התורה ובשירות כלל ישראל.

לאחר ההעמדה הוא גם מצוּוֵה על העם, ותוכן הציווי לא התפרש ונראה שהציווי כולל את פרסום הסמיכה והמינוי וציווי על חובותיו ותפקידיו של יהושע כלפי העם. המעמד הזה בפועל כנראה שנעשה לפני מותו של משה (דברים, לא).   

 

ונתת מהודך עליו:

הוד לפי פשוטו הוא כבוד מלכות (דעת מקרא), וזהו ביטוי לתהליך הסמיכה שהחל בחיי משה  ובו משה נצטווה לחלוק כבוד ליהושע מול בני ישראל בכדי להקנות ליהושע מעמד בפני בני ישראל (דעת מקרא). ראינו גם דעה שרואה בסמיכה גם האצלת קדושה וממשיך המדרש דרך זו גם כאן:

ילקוט שמעוני: וְנָתַתָּה מֵהוֹדְךָ״, מֵהוֹד שֶׁנִתַּן עָלֶיךָ מֵהַר סִינַי, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ל״ד:ל״ה) ״וְרָאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת פְּנֵי מֹשֶׁה כִּי קָרַן״, מְלַמֵּד שֶׁקַּרְנַיִם הָיוּ יוֹצְאִין מִפְּנֵי מֹשֶׁה כַּקַּרְנַיִם שֶׁהֵן יוֹצְאִין מִגַּלְגַּל חַמָּה, שֶׁנֶּאֱמַר (חבקוק ג׳:ד׳) ״וְנֹגַהּ כָּאוֹר תִּהְיֶה קַרְנַיִם מִיָּדוֹ לוֹ״.

תרגום אונקלוס: וְתִתֵּין מִזִּיוָךְ עֲלוֹהִי.

 

למען ישמעו כל עדת ישראל:

מסביר את סיבת העמדת יהושע מול כלל העם- שיראו כולם שתפקיד זה ניתן על ידי הקב"ה ומשה ולכן ישמעו גם אליו.

 

ולפני אלעזר הכהן יעמוד ושאל לו במשפט האורים לפני ה':

יהושע לא ממונה כשליט יחיד או אבסולוטי, מעמדו נובע מתוקף מינויו על ידי הקב"ה, ודרכו צריכה להיות דרך ה'. במעמד זה מייצג אלעזר את דרך ה'. עניין זה הוא גם אב הטיפוס לכל הנהגה בישראל: מצד אחד מנהיג פוליטי שאחראי על התנהלות העם, ומצד שני מנהיג דתי המכווין את ההנהגה בדרך ה'. ומסביר הבכור שור כי כל שדרת המנהיגות חייבת להיות מוכפפת לדרך ה':

ולפני אלעזר הכהן יעמד – על פיו של אלעזר יצאו ויבואו.  הוא – זה מלך.  וכל {בני} ישראל אתו – זה משוח מלחמה.  כל העדה – זה סנהדרין.

אבן עזרא:  על פיו יצאו – על פי אלעזר במשפט האורים.

 

האורים והתומים:

לדעת רש"י האורים ותומים הוא השם המפורש שהיו נותנים בתוך כפלי החשן, שעל ידו הוא מאיר דבריו, ועל שם אותו הכתב הוא קרוי משפט האורים.

ולמה נקראים כך?

ילקוט שמעוני: וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמָם אוּרִים וְתֻמִּים. אוּרִים, שֶׁמְּאִירִים (עֵינַיִם בַּהֲלָכָה לְכָל דִּבְרֵיהֶם) [אֶת דִּבְרֵיהֶם], תֻּמִּים, שֶׁמַּשְׁלִימִין אֶת דִּבְרֵיהֶם.

תורה תמימה: במשפט האורים – תניא, למה נקרא שמם אורים – שמאירים את דבריהם.

מסביר הרש"ר הירש מתי שואלים באורים ותומים:

בכל העניינים הציבוריים שבהם השאלה אינה מה מותר ומה אסור לפי התורה שנתגלתה לנו, אלא האם יש תועלת או אין תועלת בתוכנית פעולה, עליו לבקש אחר דבר ה׳ ולנהוג לפיו. דבר ה׳ זה יימסר לו באמצעות האורים הנישאים על לבו של הכהן הגדול, הנציג הלאומי של מקדש התורה.

וכיצד שואלים בהם?

אֵין שׁוֹאֲלִין לוֹ בְקוֹל, שֶׁנֶּאֱמַר ״וְשָׁאַל לוֹ״, וְלֹא מְהַרְהֵר בְּלִבּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר ״לִפְנֵי ה׳⁠ ⁠״, אֶלָּא כְּדֶרֶךְ שֶׁאָמְרָה חַנָּה בִּתְפִלָּתָהּ ״וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּה״. וְאֵין שׁוֹאֲלִין שְׁנֵי דְבָרִים כְּאַחַת, וְאִם שָׁאַל אֵין מַחֲזִירִין אֶלָּא אֶחָד, וְאֵין מַחֲזִירִין אֶלָּא אֶת הָרִאשׁוֹן… וְאִם הֻצְרַךְ דָּבָר לִשְׁנֵיהֶם מַחֲזִירִין לוֹ שְׁנֵיהֶן…

כֵּיצַד נַעֲשֵׂית. רַבִּי יוֹחָנָן אֲמַר בּוֹלְטוֹת (האותיות של החושן). רֵישׁ לָקִישׁ אֲמַר מִצְטָרְפוֹת. וְהָא לָא כְתִיב צָדֵ״י. אֲמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק, אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב כְּתִיב שָׁם. וְהָא לָא כְתִיב טֵי״ת. אָמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב שִׁבְטֵי יְשׁוּרוֹן כְּתִיב שָׁם.

שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ כֹּהֵן גָּדוֹל מְשַׁמֵּשׁ בִּשְׁמוֹנָה כֵּלִים, וּבְאֵלּוּ נִשְׁאָלִים בְּאוּרִים וְתֻמִּים. וְאֵינוֹ נִשְׁאָל לְהֶדְיוֹט אֶלָּא לְמֶלֶךְ וּלְבֵית דִּין וּלְמִי שֶׁצֹּרֶךְ הַצִּבּוּר בּוֹ. מִנָּהַנֵי מִלֵּי. אֲמַר רַבִּי אַבָּהוּ דַּאֲמַר קְרָא וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן יַעֲמֹד וְגוֹ׳. הוּא, זֶה הַמֶּלֶךְ. וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִתּוֹ, זֶה מְשׁוּחַ מִלְחָמָה. וְכָל הָעֵדָה זֶה סַנְהֶדְרִין. (משנה יומא, פרק ז')

 

ויעש משה כאשר צוה ה' אותו… ויסמוך את ידיו עליו…:

סיכום פרשת מינוי יהושע באה בשני פסוקים המלמדים על כך שמשה עשה את כל אשר ציווה אותו ה', אולם הדברים מתייחסים רק לסמיכת יהושע מכיוון שהעלייה להר נעשתה רק לפני מות משה (דעת מקרא). לכאורה היה ניתן להסתפק בנוסח קצר יותר, למשל: ויעש משה ככל אשר ציווה אותו ה', אולם אריכות תיאור מעשה משה מלמד על אופיו ומנהיגותו של משה:

ספרי: ויעש משה כאשר צוה ה' אותו – הלך ועשה בשמחה, ולא הורע בעיניו בין בנו לבין בן אחיו.

מדרש אגדה: ויסמוך את ידיו עליו ויצוה – אעפ״י שלא אמר לו הקב״ה אלא בידו אחת, שנאמר ידך עליו (פסוק יח), והוא סמך בשתי ידיו עליו בעין יפה, לכך נאמר טוב עין הוא יבורך (משלי כ״ב: ט׳).

ילקוט לקח טוב: ויסמך את ידיו עליו ויצווהו – מכאן אמרו בכל מתקנא חוץ מבנו ותלמידו. בנו מדוד שנאמר (מלכים א', א׳: מ״ז): ייטיב ה׳ את שם שלמה משמך ויגדל את כסאו מכסאך, ותלמידו שהרי הקב״ה אמר לו למשה: וסמכת את ידך עליו והוא סמך את שתי ידיו. וכן אתה מוצא באליהו שאמר לו אלישע (מלכים ב', ב׳, ט׳) ויהי נא פי שנים ברוחך אלי. וכתיב (דברים ל״ד: ט׳): ויהושע בן נון מלא רוח חכמה כי סמך משה את ידיו עליו וגו׳ – ככלי מלא וגדוש.

ויצוהו. מה ציווי הקב״ה בשמחה אף ציווי משה ליהושע בשמחה שנאמר כאשר דבר ה׳ ביד משה:

שנזכה גם אנו למנהיגים שיודעים לשים את העם לנגד עיניהם, שיודעים לדאוג לכך שלא ייווצר ריק לאחר לכתם, ושיודעים לשמוח על כך שמחליפיהם מתעלים עליהם כי הרווח מזה הוא לעם ישראל!

ברוך ה' לעולם אמן ואמן.

Picture of מוטי מלכא

מוטי מלכא

נשוי לעדי ואב לארבעה, ומתגורר כיום בבית שמש. בעבר עסק בחינוך בעיקר במסגרות לנוער בסיכון. כיום הבעלים של 'הרמן הדפסות'.

עוד מהאתר
דילוג לתוכן