סמיכות דיני ירושה לראיית הארץ

וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר אִישׁ כִּי יָמוּת  וּבֵן אֵין לוֹ וְהַעֲבַרְתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לְבִתּוֹ: (במדבר כ"ז, ח')

וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה וּרְאֵה אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: (במדבר, כ"ז, י"ב)

יִפְקֹד יְהֹוָה אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכׇל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה: (במדבר, כ"ז, ט"ז)

לקראת סופה של פרשת פנחס מביאה התורה שלוש פרשיות קצרות זו אחר זו: קודם כל עניין ירושת נחלה, נושא שמתחיל בבקשתן של בנות צלופחד ממשה: לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ כִּי אֵין לוֹ בֵּן? וממשיך לדיני ירושה.

לאחר מכן עוברת התורה לספר על עלייתו של משה להר נבו לראות את הארץ, ואז מספרת התורה על בקשת משה למנות מנהיג שיחליף אותו בהנהגת העם ומינוי יהושע. לאור סמיכות פרשיות זו מעלה בעל הכלי יקר כמה שאלות: למה נסמכה פרשה זו לכאן? ולמה קרא להר נבו הר העברים? וכשאמר משה: יפקוד אלהי הרוחות איש על העדה, למה לא בקש שינחיל שררתו לבניו?

את סמיכות הפרשיות ניתן להסביר מתוך התוכן שלהן:

בקשתן של בנות צלופחד מלמדת על רצון לקבל חלק ונחלה בארץ ועל חיבוב הארץ, רצון שמתקשר עם רצונו של משה עצמו להיכנס לארץ- רצון שלא נענה על ידי הקב"ה, ומכיוון שכך, יש צורך למנות מנהיג מחליף למשה שכן יביא את העם לארץ ישראל. בעל הכלי יקר מתייחס לתוכן הפרשיות אך מוצא נושא מקשר אחר בינהן:

והקרוב אלי לומר בזה, לפי שנאמר למעלה והעברתם את נחלתו לבתו, פירש רש״י שלכך נאמר והעברתם ללמדך שכל מי שאינו מניח בן ליורשו הקב״ה מלא עליו עברה…

הרב מביא את דברי רש"י, המבוססים על מסכת בבא בתרא:

 אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: כֹּל שֶׁאֵינוֹ מַנִּיחַ בֵּן לְיוֹרְשׁוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מָלֵא עָלָיו עֶבְרָה. כְּתִיב הָכָא: וְהַעֲבַרְתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ, וּכְתִיב הָתָם: יוֹם עֶבְרָה הַיּוֹם הַהוּא. האֲשֶׁר אֵין חֲלִיפוֹת לָמוֹ וְלֹא יָרְאוּ אֱלֹהִים- רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: חַד אָמַר כֹּל שֶׁאֵינוֹ מַנִּיחַ בֵּן וְחַד אָמַר כֹּל שֶׁאֵינוֹ מַנִּיחַ תַּלְמִיד (ב"ב קט"ז.).

הקושי שעורר את רש"י הוא השאלה מדוע השתמשה התורה בשורש ע.ב.ר כאשר היא מדברת על הבת ואילו בשאר המקרים היא מתארת את פעולת ההורשה בשורש נ.ת.ן: וְאִם אֵין לוֹ בַּת וּנְתַתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לְאֶחָיו… וּנְתַתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לַאֲחֵי אָבִיו… וּנְתַתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו?

משום כך רש"י מפרש בשתי דרכים את עניין ההעברה: פעם אחת מלשון נתינה (על שם שהבת מעברת נחלה משבט לשבט), ופעם שנייה- על בסיס דברי הגמרא, מלשון כעס ועברה: והעברת – לשון עֶבְרה הוא, במי שאינו מניח בן ליורשו.

עוד מהאתר

קודם כל להקשיב

ותבלע אותם ואת בתיהם

הכל בגלל האהבה

על חשיבות השמיעה

לשמוע ולבוא – לשמוע ולשנות

לעבדה ולשמרה

בעל הכלי יקר מדקדק בדברי רש"י ושואל מדוע היה צריך להדגיש רש"י ולהוסיף את המילה ליורשו:

ויש לדקדק ליורשו למה לי?  היה לו לומר כל מי שאינו מניח בן! אלא שרצה לומר אף על פי שמניח בן, אבל אינו ראוי ליורשו! דהיינו: שאינו ראוי לירש מעלת אביו בתורה וחכמה ושררה, אז הקב״ה מלא עברה עליו על שלא הדריך את בנו שיהיה ראוי למלא את מקומו.

למעשה הרב מוציא את הדברים מהמישור הפיזי- ירושת נחלה בארץ, ומעבירם אל המישור החינוכי: המשמעות של השארת והעמדת שם אחרי האדם לא מתבטאת בדברים החומריים שצבר ואסף בימי חייו, אלא במה שבנה ברוחניות ובמה שתרם לחברה: מעלת האב היא בתורה ובחוכמה, שאלו פעולות רוחניות ושכליות, אך לא פחות מזה בשררה שהיא המעורבות והפעילות החברתית של האדם. הביטוי המלא לעשייה זו מתחיל מהבית, מתחילת בילדיו הפרטיים של האדם, ולכן הם המבחן הראשון לבחינת איכות השם שהאדם משאיר.

[העברת המשמעות של דברי רש"י מהמישור הפיזי אל החינוכי יכולה להיות מובנת כאשר מסתכלים אל מי הרב דיבר: פירושיו של הכלי יקר נכתבו קודם כל כדרשות שנשא בקהילת פראג ומקומות נוספים, ולכן כאשר הוא מדבר אל הקהל בגולה, ושאלת העברת נחלה בארץ ישראל רחוקה ממציאותו, הוא שואל- אז איך זה קשור אלינו? כיצד באים לידי ביטוי דברי התורה ורש"י גם במציאות בגולה. התשובה היא: על ידי העברת המשמעות למישור החינוכי. לחנך למצוות ולתת משמעות ערכית לחיים הן משימות שלא מוגבלות רק לארץ ישראל, אלא יש להן משמעות בכל מקום וזמן בו האדם נמצא].

ממשיך הרב ושואל מניין היה לרש"י ללמוד עניין זה? שהרי צלופחד לא היה דוגמה מתאימה ללימוד זה: קודם כל מפני שבאמת בנים זכרים לא היו לו, ויותר מכך (למרות שהרב עצמו לא מציין זאת), הבנות שהשאיר אחריו הן בהחלט ראויות לרשת מבחינת תורה וחכמה, דבר המתבטא היטב במדרשים המספרים אודותיהן:

ולמשפחות מנשה בן יוסף – כשם שחיבב יוסף את ארץ ישראל כך חיבבו בנות צלפחד. (ספרי)

תנה לנו אחוזה בתוך אחי אבינו – רבי נתן אומר יפה כוח נשים מכוח אנשים: אנשים אומרים נתנה ראש ונשובה מצרימה (במדבר י״ד:ד׳), ונשים אומרות תנה לנו אחוזה בתוך אחי אבינו. (ספרי)

למה יגרע שם אבינו מתוך משפחתו כי אין לו בן תנה לנו אחוזה בתוך אחי אבינו –…חכמות דרשניות היו טעמא דאין לו בן הא אם היה לו בן לא היינו תובעות. תנה לנו אחוזה. לא בחקה ולא בחצופות אלא מן הדין: (לקח טוב)

ראויה היתה פרשת נחלות שתכתב על ידי משה רבינו אלא שזכו בנות צלפחד ונכתבה על ידן לפי שמגלגלין זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב: (ילקוט לקח טוב)

אם כן, צלופחד לא היה המקור ללימודו של רש"י, ולכן מבין הרב כי רש"י בדבריו לא התייחס לדברים שבאו לפני דיני הירושה (עניין בנות צלופחד) אלא לאחריהם:

אלא שסמך על סמיכת פרשת עלה אל הר העברים הזה, שלכך קרא הקב״ה שמו הר העברים: כי עליו נתמלא ה׳ עברה על משה על שלא הדריך את בניו שיהיו ראויין ליורשו, שררתו ונבואתו התלויה בהכנת כח המקבל..

השם הר העברים הוא ביטוי לכעס ולעברה של הקב"ה על משה! והכעס נובע משום שלא השאיר משה בן הראוי לרשת אותו כמנהיג העם. ראיית הארץ מבטאת את סוף מנהיגות משה, את העובדה שהוא לא ימשיך להנהיג את העם גם בארץ ישראל ושיש צורך במינוי מחליף. לכן טבעי שבשלב זה של חייו יחשוב משה על מי הוא היה רוצה שיחליף אותו בהנהגה- ואך טבעי שישאף לכך שזה יהיה אחד מבניו. לשאיפה זו שמו לב גם בעלי המדרש:

יִפְקֹד ה׳ אֱלֹהֵי הָרוּחֹת – …מָה רָאָה לְבַקֵּשׁ הַדָּבָר הַזֶּה אַחַר סֵדֶר נְחָלוֹת? אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁיָּרְשׁוּ בְּנוֹת צְלָפְחָד אֲבִיהֶן, אָמַר משֶׁה הֲרֵי הַשָּׁעָה שֶׁאֶתְבַּע בָּהּ צָרְכִּי, אִם הַבָּנוֹת יוֹרְשׁוֹת- בְּדִין הוּא שֶׁיִּרְשׁוּ בָּנַי אֶת כְּבוֹדִי. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (משלי כ״ז:י״ח) : נֹצֵר תְּאֵנָה יֹאכַל פִּרְיָהּ, בָּנֶיךָ יָשְׁבוּ לָהֶם וְלֹא עָסְקוּ בַּתּוֹרָה, יְהוֹשֻׁעַ הַרְבֵּה שֵׁרֶתְךָ וְהַרְבֵּה חָלַק לְךָ כָּבוֹד, וְהוּא הָיָה מַשְׁכִּים וּמַעֲרִיב בְּבֵית הַוַּעַד שֶׁלְּךָ, הוּא הָיָה מְסַדֵּר אֶת הַסַּפְסָלִים, וְהוּא פּוֹרֵס אֶת הַמַּחְצְלָאוֹת, הוֹאִיל וְהוּא שֵׁרֶתְךָ בְּכָל כֹּחוֹ, כְּדַאי הוּא שֶׁיְּשַׁמֵּשׁ אֶת יִשְׂרָאֵל שֶׁאֵינוֹ מְאַבֵּד שְׂכָרוֹ, (במדבר כ״ז:י״ח) : קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: נֹצֵר תְּאֵנָה יֹאכַל פִּרְיָהּ. (במדבר רבה)

מתוך דברים אלו מסביר הרב את סמיכות פרשת ראיית הארץ למינוי יהושע למחליף למשה:

ומלשון זה [הר העברים] הבין משה שלא ירד אחריו כבודו לבניו… ומאחר שהרגיש שהדבר נמנע אמר מיד: יפקוד אלהי הרוחות…

יוצא אם כן שמה שמקשר בין הפרשיות, לפי הכלי יקר, הוא העניין החינוכי כשהדגש הוא על המוריש עצמו: מפרשת דיני הירושה ניתן ללמוד לא רק על מי זכאי לרשת פיזית אלא גם על מה צריך להוריש רוחנית- אדם צריך להשאיר אחריו עשייה חינוכית שמתבטאת בצאצאים שממלאים את חייהם בתוכן רוחנית ושכלי אמיתי. עניין זה נסמך לעליית משה להר נבו מפני ששם מצא הקב"ה מקום לבטא את כעסו על משה על שלא הדריך את בניו שיהיו ראויין ליורשו מבחינה רוחנית. את סמיכת פרשת מינוי יהושע ניתן להסביר בכך שלאחר שהבין משה שבניו לא יירשו אותו מגיעה בקשתו למנות אדם ראוי להמשך ההנהגה.

ואפשר להוסיף, למרות שהרב עצמו לא מביא זאת, שמינוי יהושע ממשיך את הקו שהביא הרב: בגמרא יש ביטוי לא רק להשארת בן ראוי אלא גם לתלמיד ראוי-  האֲשֶׁר אֵין חֲלִיפוֹת לָמוֹ וְלֹא יָרְאוּ אֱלֹהִים- רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: חַד אָמַר כֹּל שֶׁאֵינוֹ מַנִּיחַ בֵּן וְחַד אָמַר כֹּל שֶׁאֵינוֹ מַנִּיחַ תַּלְמִיד… משמע יש דעה הרואה בתלמיד, ולא רק בבן, יורש רוחני לאדם.

גם המדרש מעמיד את יהושע מול בניו של משה שיָשְׁבוּ לָהֶם וְלֹא עָסְקוּ בַּתּוֹרָה ולעומתם הוא הַרְבֵּה שֵׁרֶתְךָ וְהַרְבֵּה חָלַק לְךָ כָּבוֹד, וְהוּא הָיָה מַשְׁכִּים וּמַעֲרִיב בְּבֵית הַוַּעַד שֶׁלְּךָ. הווה אומר הבחירה ביהושע לא נעשתה רק בגלל שבניו של משה לא הלכו בדרכו, אלא משום שהוא עצמו היה ראוי לרשת את משה.