עגלת קניות

כולנו קנאים

מה ניתן ללמוד על קנאות - היא טובה או רעה? היא לגיטימית או פסולה? כדי לענות על כך עלינו לקרוא בזהירות את מעשה פנחס, ולנסות להבין את המניעים שלו. מה גרם לפנחס להרוג נשיא שבט מישראל?

כולנו קנאים

מה ניתן ללמוד על קנאות – היא טובה או רעה? היא לגיטימית או פסולה? כדי לענות על כך עלינו לקרוא בזהירות את מעשה פנחס, ולנסות להבין את המניעים שלו. מה גרם לפנחס להרוג נשיא שבט מישראל?

מספרים על הרב מרדכי אליהו, שפעם אחת הגיע לאולם אירועים, כדי לערוך חופה לזוג שהזמין אותו. כשעלה למקום החופה ראה שבקבוק היין היה פתוח, ואף על פי כן השתמש בו לטקס. הוא ברך על היין את כל הברכות ואף שתה ממנו.

תלמידיו שהיו בסביבתו תהו על הדבר. בדרך כלל רבנים מקפידים שבקבוק היין שמגישים להם בחופה יהיה סגור, כדי שיוכלו לפתוח אותו בעצמם. אחרת, הם חוששים, יפתח את הבקבוק מלצר שאינו דתי, ואז יאסור אותו בשתייה, כדין יין של מחלל שבת. אך הסתבר שהרב אליהו לא החמיר בכך. כשאחד התלמידים אזר אומץ ושאל את הרב כיצד הוא מקל בדין סתם יינם, ענה לו הרב: "אינני מקל בדין סתם יינם. אני מחמיר במצוות אהבת ישראל".

הסיפור הזה ממחיש עד כמה ההבחנה בין 'מקל' ל'מחמיר' היא פעמים רבות חסרת פשר. לכל אדם יש סל ערכים שחשוב לו. לכל אדם יש את העקרונות שעליהם יקפיד והאמונות המוחלטות שעליהן ייאבק. השאלה היא לא האם יש לאדם עקרונות או לא, האם הוא מקפיד או 'לייט', אלא מהם העקרונות שחשובים לו. מי שאוחז במבט מצומצם, יקפיד אולי על מספר דברים, אבל הוא עלול למצוא עצמו מזלזל בערכים אחרים, שאותם הוא לא לוקח בחשבון. שלמות האדם היא להתבונן במבט רחב על המציאות, להצליח להבחין בשיקולים וערכים שונים המרכיבים את חיינו, ומתוך מבט רחב שכזה להסיק את המעשה הנכון לזמן ולמקום. לכן הרב אליהו השתמש ביין. הוא ראה לנגד עיניו לא רק את דין היין, שהוא מדרבנן, אלא גם את ההשפעה של מעשיו על עם ישראל, ששם מעורבת מצווה מן התורה – "ואהבת לרעך כמוך".

במבט כזה יש לאחוז כשאנו באים לשפוט את מעשהו של פנחס. פנחס היה קנאי; על כך אין חולק. גם על כך שעשה דבר נכון לשעתו, אי אפשר לחלוק. אלוהים הרי ברך אותו. אבל מה הפך את המעשה שלו לנכון? האם יש ללמוד ממנו שקנאות היא דבר טוב?

*

התשובה מורכבת. סקירה מהירה של המקרא מלמדת שהוא לא מעביר מסר ברור ביחס לקנאות. שמעון ולוי, למשל, הרגו את כל אנשי שכם לאחר אונס דינה אחותם. יעקב גוער בהם על כך. "עכרתם אותי להבאישני ביושב הארץ", הוא מאשים אותם. בתגובה, שמעון ולוי תוהים "הכזונה יעשה את אחותנו". בכך תם הדיאלוג. יעקב אינו עונה. רק לאחר שנים, לפני מותו, יעקב יגער בהם על מעשיהם ויביע את מורת רוחו מהתנהגותם.

קנאים נוספים שיש לשקול להכניסם לרשימה הם נדב ואביהוא. בני אהרן מקריבים "אש זרה אשר לא ציווה אותם" בחנוכת המשכן כדי לזרז את התגלות השכינה וירידת האש מן השמים. את הפעולה עשו על דעת עצמם, נגד שורת הדין. והתוצאה? שניהם נשרפו חיים. הקנאות שלהם מוצגת כדבר אסור ושלילי.

מנגד, בפרשת פנחס אנו קוראים על פנחס שפעל על דעת עצמו וזכה לכהונת עולם. גם בנות צלפחד, הבאות לפני משה ודורשות נחלה, הן סוג של קנאיות. הן מעיזות לדרוש דבר נגד שורת הדין, ודווקא זוכות למענה חיובי מאת האלוהים.

לעומתן, אליהו הנביא, עליו נקרא בהפטרה, מקנא לאלוהים ומודח בעקבות כך מתפקידו. היה זה לאחר מעמד הר הכרמל, בו הוא שחט מאות מנביאי הבעל. אליהו ברח להר סיני, ושם אלוהים הודיע לו שעליו למנות את אלישע בן שפט כנביא במקומו. קנאותו של אליהו לא התקבלה אפוא על ידי אלוהים.

אז מה ניתן ללמוד מכאן על קנאות – היא טובה או רעה? היא לגיטימית או פסולה? כדי לענות על כך עלינו לקרוא בזהירות את מעשה פנחס, ולנסות להבין את המניעים שלו. מה גרם לפנחס להרוג נשיא שבט מישראל?

*

סוף פרשת 'בלק' מספקת לנו הצצה אל דרמה כואבת המתחוללת בתוך מחנה ישראל. עם ישראל מתחיל לזנות עם בנות מואב ולעבוד את אלוהיהן. בתגובה, אלוהים שולח מגפה שמפילה חללים רבים בעם. ה' מורה למשה לאסוף את ראשי העם ולהרוג את החוטאים, וכך משה עושה: "ויאמר משה אל שופטי ישראל הרגו איש אנשיו הנצמדים לבעל פעור". אלא שאז מגיע איש מתוך מחנה ישראל ומביא אישה מדינית לפני משה ושאר העם. בהמשך נגלה שהיה זה לא אחר מאשר נשיא שבט שמעון, והאישה נסיכה מדיינית. המקרא לא מפרט מה הוא עשה עימה, אך ניכר שמה שעשו חולל משבר במחנה: "והמה בוכים פתח אוהל מועד".

ברגע זה נכנס פנחס לתמונה:

וירא פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן ויקם מתוך העדה ויקח רומח בידו. ויבוא אחר איש ישראל אל הקובה וידקור את שניהם, את איש ישראל ואת האישה אל קובתה, ותיעצר המגפה מעל בני ישראל.

מדוע החליט פנחס להרוג את האיש והאישה? נזכור, כל האירוע מתרחש לפני משה, שצריך להוציא פסק דין ביחס לאותו איש, כפי שעשה לשאר החוטאים. אך פנחס אינו ממתין למשה אלא פועל על דעת עצמו ומחליט להרוג את האיש ואת המדיינית. מדוע? מה עבר בראשו של פנחס? המקרא לא מספק לכך תשובה ברורה אלא מסתפק ברמז: "וירא פנחס". אך מה בדיוק הוא ראה?

*

את המקום שהמקרא החסיר, מילאו חז"ל. המדרש מספק שלוש תשובות לשאלה מה ראה פינחס (בבלי סנהדרין פב, ע"א; בתרגום):

אמר רב: ראה מעשה, ונזכר הלכה. אמר לו: אחי אבי אבא, לא כך לימדתני ברדתך מהר סיני: הבועל את הנכרית קנאין פוגעין בו! אמר לו: קורא האיגרת יהיה השליח לבצעה.

ושמואל אמר: ראה שאין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה' – כל מקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב. 

רבי יצחק אמר רבי אליעזר: ראה שבא מלאך והשחית בעם.

זהו מדרש מרתק, שכן הוא מציע לנו להבין את מעשהו של פנחס בשלושה אופנים שונים לחלוטין. לפי רב, פנחס ראה את מעשה העבירה, וזה הזכיר לו הלכה שלמד ונשכחה מעם ישראל, וכנראה גם ממשה. הוא פנה אל משה כתלמיד הפונה לרבו, וקיבל ממנו אישור הלכתי למעשה ההרג. לדעה זו, פנחס במעשה הקנאות קיים את ההלכה. קנאותו היתה למשה ולתורתו.

לפי שמואל, מעשה העבירה שראה פנחס לא הזכיר לו הלכה אלא גרם לו לפעול נגדה. פנחס הגיב לחילול ה' שנוצר בעקבות מעשהו של זמרי, והפסיק אותו למרות שבכך פגע בכבודו של משה. קנאותו כאן היתה לאלוהים על חשבונו של משה.

לפי רבי יצחק, פנחס בכלל ראה דבר אחר. הוא לא ראה את מעשה העבירה של זמרי כי אם את מלאך המוות שמפיל חללים בעם ישראל, ונחלץ להציל את העם. לדעה זו, קנאותו היתה לעם ישראל. הוא פעל ביוזמת עצמו כדי להציל אנשים ממוות.

*

מי מבין שלושת הפירושים הוא הנכון? האם פנחס קינא למשה, לאלוהים או לעם ישראל?

אני סבור שאם המקרא סתם את דבריו, משמע שהוא מבקש לתת מקום לכל אחד מהפירושים הללו. שלוש הדעות במדרש אינן בהכרח חולקות אלא מציעות בפנינו שלוש זוויות שונות של אותו מעשה, שלושה שיקולים שנטל פנחס. במעשה הקנאות שלו, פינחס שאף לפעול על פי ההלכה. הוא לא זלזל בחוק. אבל פנחס גם הבין שיש כאן מאורע גדול של פגיעה בכבוד ה', שדוחה את הכבוד שהוא מחויב להעניק למשה. ומעל הכל, יש כאן מצב של פיקוח נפש של עם ישראל, שמחייב אותו לפעול.

הד לשיקולים הללו שהנחו את פינחס ניתן למצוא בדברי הברכה של אלוהים אליו בפתח פרשת 'פינחס': 

פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כיליתי את בני ישראל בקנאתי.

שלושה חלקים יש בברכתו של אלוהים כנגד שלושה שיקולים שהנחו את פנחס. פנחס "השיב את חמתי מעל בני ישראל" בכך שמילא את דרישת החוק, והעניש את עם ישראל כפי שהורה אלוהים למשה "הרגו איש אנשיו הנצמדים לבעל פעור". פנחס גם פעל לשם שמים, "בקנאו את קנאתי בתוכם", והגן בכך על כבוד ה'. ולבסוף, פנחס פעל בשביל העם "ולא כיליתי את בני ישראל בקנאתי".

על מעשה קנאות שכזה מתברך פנחס בשכר מיוחד:

לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום.

השלום איננו נדרש כאן רק משום שצצו איומים על פנחס. השלום מבטא כאן עניין עמוק, המאפיין את עולמו של פנחס. פנחס ידע לשלב בין ערכים ושיקולים שונים. הוא לא היה אדם חמום מוח, שלא הצליח להשתלט על כעסו. פנחס פעל בצורה מחושבת, כשעמד מול מצב משברי והצליח לפעול נכון מתוך מבט רחב, הלוקח בחשבון מגוון של שיקולים. זה השלום בקרבו שהוביל לשלמות מעשהו. ובקנאותו, הביא שלום בעם ישראל. זאת ברית השלום.

*

באמצעות מעשה פנחס, חז"ל מוסרים בידינו שלושה קריטריונים לבחינת הקנאות – החוק, המגולם בהלכה; האמת, המגולמת בכבוד השם; והטוב, המגולם בתועלת שהדבר יביא לבני אדם. כל קנאות חייבת לכלול התייחסות לשלושת הקריטריונים הללו. עליה לכבד את החוק ולא לזלזל בו, עליה לחתור לאמת ולהילחם בשקר, ועליה בסופו של דבר להיטיב עם העם. אחרת, זו קנאות פסולה.

שמעון ולוי פעלו ללא ספק מתוך כוונה טובה. הם ביקשו להגן על אחותם ועל משפחת בני ישראל. אבל מה עם החוק? מה עם חילול שם השם שנוצר בעקבות מה שעשו?

נדב ואביהוא כיוונו לכבוד שמים. הם הקריבו אש זרה במטרה להוביל לגלוי שכינה. אך מה בנוגע להלכה? כיצד הרשו לעצמם להקריב "אש זרה אשר לא ציווה אותם" ללא בקשת רשות ובניגוד לחוק?

אליהו שחט את נביאי הבעל. הוא פעל ללא ספק למען כבוד ה'. אבל האם במעשה הזה היטיב לעם ישראל או הזיק לו? דבריו לאלוהים בסיני "כי עזבו בריתך בני ישראל… ואוותר אני לבדי", מעידים כי לא עם ישראל עמד לנגד עיניו במעשים שעשה אלא הוא לבדו. מסיבה זו, כל הקנאויות הללו נדחו על ידי האלוהים. הן היוו סכנה יותר מאשר ברכה. האחיזה בערך אחד והאדרתו היתה עלולה לגרום לכך ששאר הערכים ייפגעו.

בנות צלפחד פעלו אחרת. הן לא עשו דבר נגד החוק, אלא פעלו במסגרתו, כשפנו למשה בבקשתן לקבל את נחלת אביהן. הן הדגישו שאביהן מת בחטאו ולא היה מהמורדים באלוהים, ועל כן אין במילוי בקשתן משום חילול שם השם. והן בסופו של דבר פעלו לטובת עם ישראל כולו – כדי שאדם שיש לו רק בנות לא ייאבד את נחלתו ולא יאבד זכרו. לכן דבריהן התקבלו, אף על פי שפעלו מתוך תעוזה ונגד המקובל.

*

אני מאמין שכולנו קנאים במקומות שונים בחיינו. כל אדם אוחז באמונות וערכים שמבחינתו הם "יהרג ובל יעבור". עבור האחד זו יכולה להיות המסורת הדתית, עבור השני זה יכול להיות המוסר, עבור השלישי אלו יכולים להיות המשפחה או הלאום. חשוב ביותר שלאדם יהיו עקרונות שעליהם יהיה מוכן למסור את נפשו. טוב שיהיה קנאי לערכיו. העקרונות הם שמעניקים משמעות לחיינו.

משום כך מעשה הקנאות של פנחס כה חשוב עבורנו. כי פנחס מלמד אותנו כיצד לפעול בכל פעם שאנו עומדים מול מציאות שמאתגרת את האמונות שלנו ולעתים אף פוגעת בהן. האם נפעל או ניסוג? האם ניאבק או נוותר?

מעשה פנחס מורה לנו לבחון את תגובתנו במבט רחב ולא מצומצם, לקחת בחשבון את השיקולים השונים שמנהלים את חיינו – החוק, האמת והטוב. רק אם המעשה שאנו עושים עומד בכל הקריטריונים הללו, הוא ראוי. אם לא, הוא לא רק שגוי אלא גם עלול להיות מסוכן.

אנשים יכולים לקנא להלכה אבל להוביל בכך לחילול שם שמים. אנשים יכולים לקנא לאלוהים אבל לזרוע בכך הרג ומוות בקרב בני האדם. אנשים יכולים לקנא ללאום שלהם אבל להוביל בכך לחילול שם שמים. צריך מבט רחב, שכל ישר ומתינות פנימית כדי לעשות את המעשה הנכון, שייטיב עם הכל. זה לא תמיד פשוט ולא תמיד קל וגם לא תמיד יש תשובה ברורה לכל מקרה. אבל זה תפקידנו כבעלי צלם אלוהים שיודעים להבחין בין טוב ובין רע. זו הדרך הקנאית שמשכינה שלום בעולם ולא מחריבה אותו. עליה אמר החכם באדם: "ומצא חן ושכל טוב בעיני אלוהים ואדם".

Picture of הרב ד"ר עידו פכטר

הרב ד"ר עידו פכטר

נשוי ואב לארבעה. בעל תואר שלישי במחשבת ישראל ומתמחה בתחומי דת ומדינה והתפתחותה של היהדות האורתודוקסית החדשה בארץ ובחו"ל. כיהן כרב קהילת ישראל הצעיר ברמת פולג, נתניה. מרבני צוהר, רכז תחום דת ומדינה בתנועת נאמני תורה ועבודה ומקים מיזם 'תכלת- יהדות של השראה'.

עוד מהאתר
דילוג לתוכן