יוציאם ויביאם בהנהגה עליונה

בתקופות שהייתי מ"פ בגדוד מילואים, זכיתי להכיר שני סוגים של מג"דים, אחד השתמש בעיקר בכוחו ובמעמד תפקידו שבה הוא אוחז והשני השתמש בעיקר בחוכמתו ובתבונתו, ללא קשר בהכרח לדרגתו ומיקומו. החודשים הראשונים עם המג"ד ששיטתו הושתתה על מיקומו בהיררכיה של הגדוד היו מורכבים, אבל אחרי תקופה המורכבות נלמדה ואנשים הבינו שאין להם באמת למה להקריב עצמם לשירות מילואים בכל זמן שקוראים להם והדריכות הייתה נמוכה. אף אחד לעולם לא סירב להגיע חלילה, אבל המוטיבציה לא הייתה הכי גבוה שניתן.

המג"ד אחריו הבין היטב את הסיטואציה, השתמש בעיקר בתבונתו ובחוכמתו ונתן לכל אחד מהמפקדים את התחושה שבלי מחויבות של כולם, תהיה עמידה במשימה. תוך פרק של שנה הוא הרים את רוח ההתנדבות למילואים, את המוטיבציה ואת הנכונות להגיע לכל מקום ולכל זמן בצורה מדהימה. אני אישית נדהמתי מהתהליך שהגדוד עבר בפרק זמן קצר כל כך.

ההבחנה הזאת נכונה גם לחיי היום-יום, לעבודה ולבית. אפשר לנהל מתוך מקום של פוזיציה ניהולית (ובעיקר שררה וכבוד העומדים בבסיס זה) ואפשר לבחור לנהל בתבונה ובחיבור של האנשים למטרה גדולה יותר, חזון או משימה. האופציה השנייה בהכרח תחזיק מעמד זמן רב הרבה יותר ותגרור מחויבות גדולה יותר של כלל המנהלים והעובדים.

יִפְקֹ֣ד ה' אֱלֹקי הָרוּחֹ֖ת

פרשת "פנחס" אשר נקרא השבת היא בסימן חילופי הנהגות והיא תלמד אותנו שיעור חשוב במנהיגות. משה מבין שהוא לא הולך להיכנס לארץ ישראל והוא מבקש לוודא שלעם ישראל יש מנהיג ראוי אחריו.  משה מפרט את "תנאי הסף" הנדרשים מאותו מנהיג, שכן הוא יודע בדיוק איזה מנהיג מתאים לאומה הישראלית :

"וַיְדַבֵּ֣ר מֹשֶׁ֔ה אל ה' לֵאמֹֽר׃ יִפְקֹ֣ד ה' אֱלֹקי הָרוּחֹ֖ת לְכׇל־בָּשָׂ֑ר אִ֖ישׁ עַל־הָעֵדָֽה׃  אֲשֶׁר־יֵצֵ֣א לִפְנֵיהֶ֗ם וַאֲשֶׁ֤ר יָבֹא֙ לִפְנֵיהֶ֔ם וַאֲשֶׁ֥ר יוֹצִיאֵ֖ם וַאֲשֶׁ֣ר יְבִיאֵ֑ם וְלֹ֤א תִהְיֶה֙ עֲדַ֣ת יְהֹוָ֔ה כַּצֹּ֕אן אֲשֶׁ֥ר אֵין־לָהֶ֖ם רֹעֶֽה". (במדבר כז, טו-טז)

עצם בקשה זו של משה רבנו אינה מובנת מאליה בימנו. אצלנו, בעת חילופי תפקידים והנהגות, קודם כל דואגים להשחיר את כולם מסביב, אלו שהיו ואלו שיהיו, וכמה הקודם והבאים בתור, יהיו לא טובים וכמה הם טועים ורעים לחברה הישראלית. ואני, אני המנהיג הראוי ביותר. משה מבקש את הטוב ביותר לעם ישראל והוא מתפלל על זה ומבקש את זה לעם ישראל, כי דבר אחד בלבד לנגד עיניו – טובת עם ישראל והצלחתו.

בשנים קודמות עמדנו על החלק הראשון של בקשתו של משה ומדוע הוא פותח בתיאור "אלוקי הרוחות", לפני שנעבור הלאה, חשוב לסכם את הדברים בתמצית על פי דבריו של רש"י (1040-1105, צרפת) :

"אלוהי הרוחות" – למה נאמר ? אמר לפניו: רבש"ע! גלוי וידוע לפניך דעתו של כל אחד ואחד ואינן דומין זה לזה, מנה עליהם מנהיג שיהא סובל כל אחד ואחד לפי דעתו". (רש"י במדבר כז, טו).

מנהיגם של עם ישראל צריך שתהיה לו את היכולת "להלוך עם כל אחד ואחד מהם לפי דעתו" (במדבר רבה כא) או לפחות "לסבול כל אחד ואחד לפי דעתו". מנהיג שלא יודע להתייחס לכל אחד ואחת בעם ישראל, על פי מקומו ודעתו, להבין, להיות קשוב לאנשים ולצד זה להנהיג על פי מיטב שיפוטו, אינו יכול להנהיג את עם ישראל.

עוד מהאתר

על חגבים ונמלים

אדם כי יקריב מכם

ערבים זה לזה

גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה

חוסר צדק במכירת יוסף

אות ענף השקד

אשר יצא לפניהם

הפעם נתמקד ב- "תנאי הסף" – "אֲשֶׁר־יֵצֵ֣א לִפְנֵיהֶ֗ם וַאֲשֶׁ֤ר יָבֹא֙ לִפְנֵיהֶ֔ם וַאֲשֶׁ֥ר יוֹצִיאֵ֖ם וַאֲשֶׁ֣ר יְבִיאֵ֑ם". מה המשמעות של להוציא ולהביא ומדוע זה מופיע בצורה כפולה ומרובעת : "יצא לפניהם" ו-"אשר יוציאם" ו- "יבא לפניהם" ו-"אשר יביאם" ?

רש"י סבור שפסוק זה מתייחס אך ורק לנושא המלחמה. משה מבקש שמנהיגם של ישראל יהיה כזה אשר יוצא בראש המחנה למלחמה (ולא כאומות העולם) והכפילות בפסוק נועדה להדגיש שהיציאה והחזרה בשלום מהמלחמה תהיה בשל זכויותיו של המנהיג:

"אשר יצא לפניהם. לֹא כְדֶרֶךְ מַלְכֵי הָאֻמּוֹת שֶׁיּוֹשְׁבִים בְּבָתֵּיהֶם וּמְשַׁלְּחִין אֶת חַיָּלוֹתֵיהֶם לַמִּלְחָמָה, אֶלָּא כְּמוֹ שֶׁעָשִׂיתִי אֲנִי, שֶׁנִּלְחַמְתִּי בְסִיחוֹן וּבְעוֹג, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כ"א) "אַל תִּירָא אֹתוֹ", וּכְדֶרֶךְ שֶׁעָשָׂה יְהוֹשֻׁעַ….ואשר יוציאם. בִּזְכֻיּוֹתָיו: ואשר יביאם. בִּזְכֻיּוֹתָיו". (רש"י, במדבר כז, יז)

רבי יצחק דון אברבנאל (1437-1508, פורטוגל) סבור אף הוא שבקשתו זו של משה מתייחסת להנהגת המלחמה, אך הוא מוסיף רובד נוסף, שבזכות הנהגתו, זכויותיו, חכמתו ובינתנו, המלחמה תתנהל כך שלא יפלו לוחמים מבני ישראל תחת הנהגתו:

"ובקש עליו שני דברים האחד שיהיה גבור מלחמה ועל זה אמר אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם כי רוב הסכנה במלחמה הוא ההולכים ראשונה ולכך בקש שיהיה כ"כ גבורתו ותקפו שהוא יצא לפניהם ויבא לפניהם. והב' שיהיה טוב המזל כדי שיגבר תמיד על אויביו וישמור את עמו תמיד שלא ימותו תחת ידו ועל זה אמר ואשר יוציאם ואשר יביאם ר"ל שלא יפלו במלחמה לפניו ונכלל בזה המאמר שתהיה לו חכמה ותבונה לסדר המלחמה כראוי באופן שיצליח מעשיו". (במדבר כז, יז)

רבי עובדיה ספורנו (1475-1550, איטליה) מחלק בין שני חלקי הבקשה ומייחס כל חלק ממנו לתחום אחריות אחר. החלק הראשון, אשר ייצא ויבוא לפניהם, מתייחס למלחמה חיצונית כנגד אויבי האומה הישראלית והחלק השני, אשר יוציאם ויביאם, בענייני הנהגת המדינה פנימה – סוגיות פנים לאומיות :

"אשר יצא לפניהם – בענין המלחמה. ואשר יוציאם – בענייני הנהגת המדינה". (ספורנו, במדבר כז, יז)

אפשר לשים לב לחלוקה בין שני החלקים, בעת היציאה למלחמה נדרש המנהיג לצאת לפניהם, לעמוד בראש, להוביל קדימה, ולסחוף את הצבא למלחמה. כאשר מדובר בנושאים בהנהגת המדינה, נושאים פנים לאומיים, הוא נדרש "להוציאם ולהביאם", הוא מבין אבל אם אפשר, ביחד איתם. במלחמה חיצונית כלפי האומה הישראלית, אין שאלות ואין פשרות – המנהיג בראש מוביל את האומה למלחמה. בהנהגה הפנימית – גם כאן על המנהיג להוביל, אבל בשדה הזה, נכון לו למנהיג להקשיב לעם ולחבר את העם לתהליך, לכל העם ולא רק לאלו העושים רעש.

הרש"ר הירש (1808-1888, גרמניה) מחלק אף הוא בין משימותיו החברתיות והצבאיות של המנהיג, אבל הוא מוסיף רובד נוסף חשוב מאין כמוהו לעם ישראל :

"אשר יצא לפניהם וגו' – … מציין יותר מאשר סתם הנהגת החילות בצאתם למלחמה. כאשר שלמה מבקש למלא את חובתו כמלך, הוא שואל מאת ה' "לֵב שֹׁמֵעַ לִשְׁפֹּט אֶת־עַמְּךָ לְהָבִין בֵּין־טוֹב לְרָע", שבלעדיו יהיה חסר יכולת למלא את חובותיו; והוא מתאר מצב זה של חוסר יכולת בלשון זו: "וְאָנֹכִי נַעַר קָטֹן לֹא אֵדַע צֵאת וָבֹא" (מלכים א ג, ז,ט). נמצא ש"יצא ובא" הוא ביטוי לפעילותו הכללית של האדם שהועמד בראש האומה….נמצא שהוא כולל בביטוי "לצאת ולבא" לא רק את היכולת הצבאית אלא את הכישרון הכללי לפעילות ציבורית מכל סוג.…יש צורך באיש "אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם". איש זה "ילך לפני" העם, ויהווה דוגמא עבורם, הן בחייו הציבוריים והן בחייו הפרטיים. ואשר יוציאם ואשר יביאם – על ידי הדוגמא שהוא מעמיד, ובאמצעות השפעתו הכללית, הוא יביא אותם גם למלא את כל החיובים – הציבוריים והפרטיים – כפי שנצטוו". (רש"ר הירש, במדבר כז, יז)

שני יסודות גדולים מאוד מלמד אותנו הרש"ר הירש, אשר נלמדים מכפילות זו. הראשון הוא שמנהיגם של ישראל צריך להוות דוגמא ומופת לעם הן בחייו הציבוריים והן בחייו הפרטיים, כמה רלוונטי וחשוב. כמה מנהיגים נפלו בהיסטוריה העולמית בעיקר בגלל שחיו חיי תאווה, פגומים מוסרית וערכית ושימשו בדיוק את ההפך מדוגמא ומופת. היסוד השני הוא שתכליתו של המנהיג, באמצעות הנהגתו ומעשיו הלאומיים, היא להביא את העם לקיים את ייעודו כלפי הקב"ה. תכליתו של המנהיג היא לא רק להנהיג ולהוביל למלחמה, אלא גם לגרום לעם לממש את ייעודו הלאומי כלפי הקב"ה.

בעל "צוף דבש", רבי דוד בן שמעון (1826-1879, מרוקו וא"י) מביא רובד נוסף, כל כך  מתוק ו יסודי בדרך הנהגתו של מנהיג, שלפעמים כולנו שוכחים כמה הוא קריטי:

"אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם – היה לו לומר אשר יצא לפניהם ויבא לפניהם, "ואשר" השני הוא מיותר, אלא "ואשר" השני מלשון אושר. דהיינו שיהיה מנהיג שמרגיש בתפקיד שהוא מאושר על הזכות שזכה להיות מנהיג בניו של מקום כהוגן". (במדבר כז, יז)

להנהיג את עם ישראל זאת טרחה גדולה אבל גם זכות עצומה, משה מבקש שמנהיגם של ישראל ירגיש את האושר בזכות שניתנה לו כל הזמן. בלי זה, לא ניתן להנהיג. האושר הזה הוא המנוע להנהגה, ללא הבנה שמדובר בזכות (ולא בשררה ובכבוד)  וללא ההבנה של המנהיג שזאת תכלית אושרו להנהיג את עם ה', ההנהגה תהיה פגומה וחסרה.

המדרש מוסיף לימוד מיוחד מכל אחד מארבעת הביטויים הכפולים המופיעים בפסוק, וכל אלו הם דרישות ממנהיגם של ישראל :

"יפקוד ה' – כיון ששמע משה שימות, התחיל לבקש רחמים על ישראל, שיתן להם רועה שיהיה לו רוח לסבלם, והתחיל ואמר רבונו של עולם אתה יודע כל רוחות של בני אדם, מי הוא סבלן, ומי הוא רגזן, אתה פקוד איש על העדה אשר יצא לפניהם במדבר, ואשר יבא לפניהם לעשות כל צרכם, ואשר יוציאם בזריזות, ואשר יביאם בתפלותיו". (מדרש אגדה (בובר), במדבר כז, יז)

וודאי הוא שמשה מבקש על מחליפו שלו ולכן ברור הוא שמחליפו יצטרך להנהיגם גם במדבר, אבל התורה היא תורת נצח וכל אות שבה רלוונטית לדורי דורות. מנהיגם של ישראל, בכל דור, צריך להנהיגם בכל מקום גם אם הוא קשה ומורכב כמו המדבר, גם בתקופות מורכבות ללא הצלחות מיוחדות וללא משאבים רבים. בנוסף, המנהיג צריך למלא את כל צרכם של בני ישראל מהבסיסיים ביותר – לחם ומים ובטחון ועד לצרכים הרוחניים, בדיוק כמו משה שנאבק עבורם לאורך כל הדרך. המנהיג צריך גם להנהיגם בזריזות ולא להתעכב כאשר לא צריך והמנהיג צריך להבין שהוא שליחו של העם כלפי הקב"ה ולהשתמש בזכיותיו ובתפילותיו לקב"ה באופן קבוע.

אני מבקש לסיים את הדברים בדבריו הנפלאים של רבי יצחק עראמה, מחכמי ספרד בזמן גירוש ספרד (1420-1494, ספרד ואיטליה), אשר מלמד אותנו יסוד עצום בהנהגה והחיבור הבלתי ניתן להפרדה מההנהגה האלוקית :

"ולזה זכר זה התואר לומר שמצד זה היכולת ועוצם החכמה בו יפקוד על העדה איש אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם (יו"ד) כלומר שיהי' להם ראש ושר נוהג בם לצאת ולבא לפניהם אמנם שזה הראש לא יהיה לו השררה והאדנות לבד כשאר השרים והמלכים אבל שתמצא בו רוח חכמה בינה ורוח דעת ויראת ה' בו יוציאם ויביאם בהנהגה עליונה אשר יסמכו עליה בכל מעשיהם כמו שהיו שני הענינים נמצאים בו וכמו שאמר על שניהם ודוד עבדי רועה עליהם (יחזקאל ל"ד) ורעו אתכם דעה והשכל (ירמיהו ג') יאמר שיהי' הוא הראש ולא עוד אלא שתהיה רעייתו בדעה והשכל. ולזה אמר ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה כי כאשר יהיה להם שר וראש יוצא ובא לפניהם בלי חכמה ועצה אלהית יהיו כצאן אשר יוצא ובא לפניהם הכבש מאלוף שכלן נמשכות אחריו ואין להם רועה שירעה אותו ואתהן דעה והשכל". (עקידת יצחק, במדבר כז, יז)

מנהיג צריך חכמה, בינה, דעת ותבונה. הנהגה שבסיסה שררה וכבוד תקרוס. הנהגה שבסביבה חוכמה, שכל ועצה אלוקית, בכוחה להוביל את האומה הישראלית לעבר הגשמתה. על הנהגה כזאת יכול עם ישראל לסמוך. לא סיסמאות, לא כותרות, לא תאוות שלטון, לא שררה ולא כבוד. אלא, חכמה, עצה אלוקית ויראת ה' – הם הראויים להנהיג את האומה.

שנזכה. שבת שלום.