בין פנחס לזמרי

וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי: לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם:

האירוע שמסיים את פרשת בלק קשור במגע שבין בני ישראל ובין העמים שחיו סביב ארץ כנען: בני ישראל זונים אחרי בנות במואב ומדיין ובעקבות כך גם נמשכים לפולחן עמים אלו, משה מצווה את ראשי העם להעניש את בני שבטם ובתוך כך ניגש זמרי בן סלוא, מול משה והעם, ושוכב עם אישה מדיינית. בתגובה למעשהו קם פנחס בן אלעזר והורג את שניהם – את זמרי ואת המדיינית.

התעוזה הרבה שבה פועלים שני האישים, זמרי ופנחס (זמרי בחוסר הבושה וההחצנה שבמעשיו ופנחס בהחלטיות שבה פעל) מעוררים שאלות: מצד אחד, מה היה הגורם למעשי זמרי? שהרי אם היה מדובר רק בפורקן מיני לא היה צורך לעשות זאת מול משה והעם, משמע היה רצון להביע אמירה על ידי המעשה.

מהצד השני, מה היה במעשה פנחס שהשיב את חמת הקב"ה? שהרי הכעס על מעשי בני ישראל הושב על ידי שפיטת החוטאים: וְהוֹקַע אוֹתָם לַיהֹוָה נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ וְיָשֹׁב חֲרוֹן אַף יְהֹוָה מִיִּשְׂרָאֵל: ואם מדובר על מעשה זמרי אז מדוע מעשהו של אדם בודד, זמרי, מעורר כעס על כלל בני ישראל עד שפנחס- הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל?

למה זמרי חטא עם המדיינית?

המדרש בילקוט שמעוני מנסה לברר את המניעים של זמרי ואומר:

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל שֹׁפְטֵי יִשְׂרָאֵל וְגוֹ׳. הָלַךְ שִׁבְטוֹ שֶׁל שִׁמְעוֹן אֵצֶל זִמְרִי בֶן סָלוּא. אָמְרוּ לוֹ הֵן נִדּוֹנִין דִּינֵי נְפָשׁוֹת וְאַתָּה יוֹשֵׁב וְשׁוֹתֵק. מֶה עָשָׂה. הָלַךְ וְקִבֵּץ עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה אֶלֶף מִיִּשְׂרָאֵל וְהָלַךְ אֵצֶל כָּזְבִּי בַת צוּר. אָמַר לָהּ הִשָּׁמְעִי לִי. אָמְרָה לוֹ בַּת מֶלֶךְ אֲנִי וְכֵן צִוָּנִי לִי אָבִי לֹא תִשָּׁמְעִי אֶלָּא לַגָּדוֹל שֶׁבָּהֶן. אָמַר לָהּ אַף אֲנִי נְשִׂיא שֵׁבֶט. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁאֲנִי גָּדוֹל מִמֶּנּוּ שֶׁאֲנִי הוּא שֵׁנִי לַבֶּטֶן וְהוּא שְׁלִישִׁי לַבָּטֶן. תְּפָשָׂהּ בִּבְלוֹרִיתָא וְהֱבִיאָהּ לִפְנֵי מֹשֶׁה. אָמַר לוֹ, בֶּן עַמְרָם, זוֹ מֻתֶּרֶת אוֹ אֲסוּרָה. וְאִם תֹּאמַר אֲסוּרָה בַּת יִתְרוֹ מִי הִתִּירָה לְךָ. נִתְעַלְּמָה הֲלָכָה מִמֶּנּוּ, גָּעוּ כֻּלָּם בִּבְכִיָּה. וְהַיְנוּ דִכְתִיב ״וְהֵמָּה בֹכִים פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד״.

המדרש מתאר כיצד באים בני שבטו של זמרי אליו בטענה- הורגים אותנו ואתה לא עושה כלום?! בתגובה קם זמרי, אוסף עשרים וארבעה אלף מבני ישראל, לוקח את כזבי בת צור, נעמד איתה מול משה ומעלה בפניו שאלה: אם המדייניות אסורות, אז באיזו רשות אתה נשוי למדיינית?!

הטיעון במהותו הוא הגיוני: אם המעשה אסור – אז הוא אסור לכולם, ואם הוא מותר – אין להעניש את בני ישראל! יוצא מכך שהגורם למעשיו של זמרי – על פי הדרשן, היא מטרה חיובית שמהותה היא הצלת בני שבטו מעונש שנתפס לא הוגן (על פי ראות עיניו).[1] תפיסה זו שמעלה בעל המדרש מסבירה גם את ההחצנה של המעשה: המטרה לא הייתה הפורקן המיני של זמרי, אלא הרצון לבטא בצורה מעשית וקיצונית דעה כנגד משה וזאת בכדי למנוע את המשך העונש לזונים אחרי בנות מדיין. אולם אם בעל המדרש רואה במעשה זמרי פן חיובי (מבחינת המטרה ולא מבחינת הדרך בה בחר לבטא אותה)- האם  באמת ראוי לעונש חמור ומידי כל כך? ויותר מכך, האם יש בכך לעורר כעס על כלל העם?

למה זמרי חטא עם המדיינית?

נראה שהתשובה לכך מורכבת מכמה חלקים שהמדרש מתייחס אליהם:

קודם כל, מעשהו של זמרי התעלם בכלל מחטא העבודה זרה ושם במוקד את עניין הזנות אחרי בנות מואב ומדיין, וזאת למרות שהתורה מציינת בפירוש שהעבודה זרה היא מה שעוררה את כעסו של הקב"ה:

וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר וַיִּחַר אַף יְהֹוָה בְּיִשְׂרָאֵל.

התעלמות זו הביאה לכך שגם אם הייתה איזו שהיא לגיטימיות בטענתו – היא בטלה. התעלמות זו לא נבעה מחוסר הבנה, אלא נראה שהייתה מכוונת: בעל המדרש אומר כי זמרי הָלַךְ וְקִבֵּץ עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה אֶלֶף מִיִּשְׂרָאֵל, ונראה שלא מספר הנלווים אליו הוא החשוב, אלא שהיה חלק בעם שהזדהה עם מעשיו ועם טענתו, כאשר עיקר הטענה הוא שאין הבדל בין שאר העמים לישראל, משמע כשם ששאר העמים מתחתנים זה בזה, עובדים אחד את אלוהי האחר וחיים זה לצד זה – כך גם ישראל יכולים לעשות.

כאשר זמרי טוען בפני משה: בַּת יִתְרוֹ מִי הִתִּירָה לְךָ הוא בעצם אומר- אם משה, מנהיג העם, יכול להיות נשוי למדיינית, משמע שיכולים להתקיים קשרים בין העמים, שההפרדה היא לא מחויבת, ומכך גם נובע כי חטא העבודה זרה אינו בעייתי – כשם שחיים זה עם זה כך עובדים זה את אלוהי זה. גם ייחוסה של כזבי מרמז לכך – הסכמים בין עמים בעולם העתיק נחתמו גם על ידי נישואין, ולכן כאשר זמרי לוקח דווקא אותה ועל בסיס היותו נשיא הגדול ממשה מלמד על תפיסתו לפיה גם ישראל שייך למשחק הפוליטי של עמי האזור.

התפיסה שזמרי מציג היא חמורה, וברור מדוע הקב"ה כועס עליה, אולם ישנה נקודה נוספת העולה מקריאה שבין שורות המדרש: תחילת פעולת זמרי לא הייתה מעצמו, הוא לא קפץ ראשון לעמוד מול משה, אלא רק אחרי שבני שבטו הגיעו לטעון בפניו- הֵן נִדּוֹנִין דִּינֵי נְפָשׁוֹת וְאַתָּה יוֹשֵׁב וְשׁוֹתֵק! מי הם שדנים דיני נפשות?  היו אלו ראשי העם- הנשיאים וראשי השבטים, אשר במעמד זה עמדו בסיטואציה לא פשוטה: מצד אחד ציווי הקב"ה ומצד שני עמדו מולם בני שבטם – אנשים שהם גדלו איתם, הכירו אותם ושהיו קשורים איתם בקשרי משפחה ונישואין, את האנשים הללו הם היו צריכים לדון להורג.

עצם הדרישה הכריחה אותם לבחור בין דרישת הקב"ה ובין הנאמנות האנושית לבני משפחתם ושבטם. ההחלטה כיצד לנהוג יש בה להצביע על סולם הערכים האישי של כל אחד מהם- האם הקב"ה עומד בראשו או שהאנושי? ובנקודה זו זמרי בחר באנושי. אפשר לומר כי טענת זמרי והנלווים אליו היא חמורה בפני עצמה וברור מדוע העלתה את כעסו של הקב"ה, אך חומרה זו עולה כאשר רואים שהיא נבעה משיקול ערכי לקוי השם את הרצון האנושי לפני ציווי הקב"ה.

למה מעשה פנחס משיב את חמת ה'?

מתוך הסתכלות הנ"ל ניתן להמשיך ולראות במעשהו של פנחס ביטוי שהוא ההפך המוחלט למעשה זמרי. זמרי עמד בצומת דרכים ובחר בקשרים האנושיים על פני הקב"ה, לעומתו פנחס בחר הפוך:

האינסטינקט האנושי הבסיסי ביותר הוא להגן על עצמך (שימור עצמי), ופנחס ידע שהוא מכניס את עצמו לסיכון כאשר הוא עשה את מעשהו (בני שבט שמעון יכלו לפגוע בו או שיישפט על מעשיו) אך כנגד זה עמד כבודו של הקב"ה והפגיעה במצוותיו, ולכן הוא וויתר על הצורך האנושי והעמיד את עצמו בסכנת מוות לטובת הקב"ה. משום כך מעשהו השיב את חמת הקב"ה: זמרי ופנחס מייצגים את העם במעמד הזה, ובמידה והמעשה היה נותר ללא מענה אנושי היה זה כאילו העם כולו בחר בדרכו של זמרי – בפחד האנושי וברצון להידמות לשאר העמים. מעשה פנחס הראה שלא זה המצב, שיש בעם מי שברור לו שהבחירה בקב"ה עולה על כל צורך אנושי אחר.

ברוך ה' לעולם אמן ואמן.

———————————-

[1] תגובתו של משה היא שתיקה, נתעלמה ממנו הלכה, מה שיכול ללמד על ההיגיון שיש בדברי זמרי עד שגם משה מבין שמעשיו יכולים להיתפס כצביעות והוא אינו יודע כיצד להגיב וטענת זמרי.