בחטאו מת

בפרשת פנחס מספרת התורה על בנות צלופחד ובקשתן מאת הקב"ה ומשה:

(א) וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלׇפְחָד בֶּן חֵפֶר בֶּן גִּלְעָד בֶּן מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה לְמִשְׁפְּחֹת מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֹתָיו מַחְלָה נֹעָה וְחׇגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה. (ב) וַתַּעֲמֹדְנָה לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי הַנְּשִׂיאִם וְכׇל הָעֵדָה פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר. (ג) אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר וְהוּא לֹא הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים עַל יְהֹוָה בַּעֲדַת קֹרַח כִּי בְחֶטְאוֹ מֵת וּבָנִים לֹא הָיוּ לוֹ. (ד) לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ כִּי אֵין לוֹ בֵּן תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ. (במדבר כ"ז, א'- ד')

בנות צלופחד מבקשות לרשת את נחלת אביהם – וזאת למרות שלפי הדין לא היו אמורות לרשת. הקב"ה מקבל את בקשתן ומלמד את דיני הירושה לעם ישראל בזכותן:

(ח) וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר אִישׁ כִּי יָמוּת וּבֵן אֵין לוֹ וְהַעֲבַרְתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לְבִתּוֹ. (ט) וְאִם אֵין לוֹ בַּת וּנְתַתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לְאֶחָיו. (י) וְאִם אֵין לוֹ אַחִים וּנְתַתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לַאֲחֵי אָבִיו. (יא) וְאִם אֵין אַחִים לְאָבִיו וּנְתַתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו מִמִּשְׁפַּחְתּוֹ וְיָרַשׁ אֹתָהּ וְהָיְתָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְחֻקַּת מִשְׁפָּט כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת מֹשֶׁה. (במדבר כ"ז)

שאלת חטאו של צלופחד ומהי סיבת מותו העסיקה את בעלי המדרש ואת הפרשנים שמצאו כמה סיבות אפשריות לעונשו:

כי בחטאו מת – מכאן אמרו זה היה מקושש. (מדרש אגדה בובר)

כי בחטאו מת – כלומר כי הגזרה הכללית על העדה שלא תכנס לארץ. (ר' יהודה אבן בלעם)

והוא לא היה וגו׳ – לפי שהיו באות לומר בחטאו מת, נזקקו לומר לא בחטא מתלוננים ולא בעדת קרח שהצו על הקב״ה היה… ר׳ עקיבא אומר: הוא מקושש, ור׳ שמעון אומר: מן המעפילים היה. (רש"י)

כי בחטאו מת – חטא יחידי, כשאר היחידים החוטאים. (רבנו בחיי)

אם כן סיבות שונות מובאות ביחס לחטאו של צלופחד, אבל השאלה המתבקשת היא- מה זה משנה מדוע הוא נענש? הרי עדיין המצב עומד בעינו- לא היו לו בנים ואין מי שירש את נחלתו! הרש"ר משיב על כך, על פי דברי הגמרא, שלעדת קרח ולמרגלים לא ניתן חלק בארץ ישראל ולכן חשוב היה להן להדגיש שאביהן אינו שייך לחוטאים אלו.

עוד מהאתר

הקיצוניות של קרח

פרה אדומה – עיון במצווה ופרטיה

אדוני הארץ

פרשת בהר ונושאיה

איסור שחיטה מחוץ למשכן

יוציאם ויביאם בהנהגה עליונה

הרב יוסף בכור שור מרחיב נקודה זו, שכבר מובאת בספרי, ואומר:

כי בחטאו מת – כלומר: לא מתו אחרים בחטאו, לא גרם לאחרים שימותו כמו שעשו מרגלים, שגרמו לכל ישראל שמתו במדבר (במדבר י״ד: ל״ב- ל״ג), וכעדת קרח שהצו על משה ועל אהרן ומתו חמישים ומאתים (במדבר ט״ז: ל״ה) ואחר כך ארבע עשר אלף (במדבר י״ז: י״ד), ודין הוא שלא יחלקו בארץ. אבל אבינו לא מת אלא הוא לבדו.

המרגלים, שהביאו עונש על כלל עם ישראל, שמאסו הארץ וגרמו לכך שכל הדור שלהם לא יזכה להיכנס אליהם – ברור מדוע מהם ניטלה הזכות לנחלה בארץ. גם לגבי עדת קרח הדין זהה – הם שהביא מוות על מאתיים וחמישים הנשיאים ואחר כך על ארבע עשר אלף מישראל, וכל אלו שמתו בגלל מעשיהם לא יזכו להיכנס לארץ, גם להם אין זכות לקבל נחלה בארץ.

לעומת זאת שונה המצב עם צלופחד שכן – לא מתו אחרים בחטאו, חטאו היה חטא אישי שלא הביא לפגיעה באנשים אחרים ולא גרם לאחרים לאבד את זכותם לנחלה בארץ. משום כך מבקשות בנותיו לקבל את נחלתו ולא להעמיד אותו באותה הדרגה של קרח והמרגלים.

הרעיון שמחדד הרב ושכאמור מובא כבר בספרי, מלמד על כך שגם כאשר אדם עושה דבר שלילי וגם כאשר הוא חוטא, יש משמעות למעשים. החטא הוא כמובן חטא וכמובן שהוא שלילי, אבל הדרך בה התבצע החטא ורמת הפגיעה באנשים הסובבים את החוטא – גם לה יש משמעות.

ויש ללמוד מכך גם לכיוון ההפוך: גם במעשה מצווה יכולות להיות רמות של השפעה, גם עשייה חיובית יכולה להימדד על פי רוחב ההשפעה שלה על הכלל, ולכן כדאי שבמעשנו ננסה להשפיע לטוב לא רק על עצמנו אלא גם על סביבתנו הקרובה והרחוקה.