בזכות חמש נשים

זה אירע זמן לא רב לאחר שנכנסתי לתפקידי כרב קהילה. בוקר אחד קיבלתי טלפון ממספר לא מזוהה. על הקו היתה אישה, ששאלה לזמן תפילת מנחה באותו יום. היא היתה בעלת מבטא זר, מה שסימן לי שהיא לא תושבת המקום.

התפלאתי. לתפילת מנחה בבית הכנסת היו מגיעים תמיד רק גברים, ובדרך כלל מספרם היה מועט. מה פתאום אישה מתעניינת בזמני התפילות? לא יכולתי לעצור את סקרנותי ושאלתי אותה בנימוס מהול בפליאה, מדוע היא מתעניינת בזמני התפילה. "היום זה היארצייט של אבא שלי", היא אמרה לי, "ואני רוצה לומר קדיש. אוכל להגיע?".

אלו מסוג השאלות שתופסות אותך לא מוכן. ישנם לא מעט דיונים על אמירת קדיש על ידי נשים, אבל מעבר להלכה היבשה יש גם שיקולים של מנהגים, ועד אז, בבית הכנסת שלנו מעולם לא היתה אישה שאמרה קדיש. זה אפילו לא עלה לדיון. אבל אני, באופן אינסטינקטיבי, ידעתי מיד את התשובה. "בודאי", אמרתי לה, "ברוכה הבאה".

זמן מנחה הגיע. היא התיישבה בעזרת הנשים והתפללה איתנו. כשסיימנו את תפילת 'עלינו לשבח', האבלים החלו לומר קדיש, ואז שמעתי את הקול שלה, "יתגדל ויתקדש". חמישה עשר הגברים שהיו בבית הכנסת הופתעו. הם הסתכלו עליה בתמיהה וישר הפנו בחזרה את המבט אליי. חייכתי וסימנתי להם בראש, שזה בסדר. שיענו אמן. "הכל נעשה בהסכמתי". מאז, לאורך כל שנות כהונתי כרב קהילה, זכיתי באותו תאריך לקבל טלפון ממנה. מתי זמן מנחה, היא היתה שואלת. ובזכותה השער נפתח. נשים נוספות צעדו בעקבותיה ואמרו גם הן קדיש על הוריהן.

מדוע היה לי כל כך ברור שכך צריך לנהוג? מה נתן לי את הכוח לחדש מנהג בקהילה, רק זמן קצר לאחר שנכנסתי לתפקיד? פרשייה אחת בתורה הורתה לי לעשות זאת. הפרשייה לא עוסקת בבית כנסת ולא בקדיש, אבל היא כן עוסקת בנשים ובדרישה שלהן לקבל חלק בתורה, והיא מלמדת שכאשר הכוונה טהורה אז הדרישה מתקבלת גם אם היא תקדימית, מורכבת ואפילו בעייתית.

*

פרשת פנחס מכניסה אותנו בחצי רגל אל הארץ. משה מבצע מפקד אחרון של בני ישראל ומסדר את העם על פי משפחותיו, כהכנה לקראת ההתנחלות. הוא מצווה על קרבנות המוספים, אותם יקריבו בבית המקדש העתיד להיבנות בארץ, וגם דורש מאלוהים למנות מנהיג שיוביל את העם בשנות הכיבוש והנחלה.

בין ההכנות הללו, מגיעות חמש בנות ופיהן דרישה:

ותקרבנה בנות צלפחד בן חפר בן גלעד בן מכיר בן מנשה למשפחת מנשה בן יוסף ואלה שמות בנתיו מחלה נעה וחגלה ומלכה ותרצה. ותעמדנה לפני משה ולפני אלעזר הכהן ולפני הנשיאים וכל העדה פתח אהל מועד לאמר. אבינו מת במדבר והוא לא היה בתוך העדה הנועדים על ה' בעדת קרח כי בחטאו מת ובנים לא היו לו. למה יגרע שם אבינו מתוך משפחתו כי אין לו בן תנה לנו אחוזה בתוך אחי אבינו. ויקרב משה את משפטן לפני ה'.

נסו לדמיין את הסיטואציה. חמש נשים מתקרבות ונעמדות מול מנהיגי האומה, גדולי הדור, ובפיהן תלונה: "למה יגרע שם אבינו", ולאחריה דרישה: "תנה לנו אחוזה". הפסוקים מציירים את ההתרחשות הזו כטבעית, אבל הוא כלל לא מובן מאליו. האם חמש נשים יכולות להתקרב בכזו קלות אל משה ולהתלונן בפניו על דין מדיני התורה? אילו הדבר היה מתרחש היום, סביר להניח שהיו אומרים שהנשים הללו חצופות. מן הסתם גם התשובה שהיתה ניתנת להן היתה שלילית. הלכה היא הלכה ואת חוקי התורה אי אפשר לשנות, גם אם הדבר יוצר תחושת הפליה ואי-צדק. לכאורה כך גם היה צריך להגיב משה.

אבל משה לא מגיב בשלילה. הוא לא גוער בנשים אלא מביא את שאלתן אל האלוהים. ואלוהים משיב בחיוב: "כן בנות צלופחד דוברות נתון תתן להם אחזת נחלה בתוך אחי אביהם והעברת את נחלת אביהן להן". דרישת בנות צלפחד התקבלה ובעקבותיהן התחדש דין בתורה: כאשר לאדם אין בנים אלא רק בנות, הבנות ירשו אותו.

*

לא סתם נקבע בתחילה שבנות אינן יורשות את נחלת אביהן. בהמשך הספר, בפרשת 'מסעי', נקרא על ההשלכה שהיתה לחידוש הדין הזה על ידי בנות צלפחד:

ויקרבו ראשי האבות למשפחת בני גלעד בן מכיר בן מנשה ממשפחת בני יוסף וידברו לפני משה ולפני הנשיאים ראשי אבות לבני ישראל. ויאמרו את אדוני צוה ה' לתת את הארץ בנחלה בגורל לבני ישראל ואדוני צווה בה' לתת את נחלת צלפחד אחינו לבנותיו. והיו לאחד מבני שבטי בני ישראל לנשים ונגרעה נחלתן מנחלת אבותינו ונוסף על נחלת המטה אשר תהיינה להם ומגורל נחלתנו יגרע.

אם בנות יכולות לרשת את אביהן בחלוקת נחלות הארץ, מה יקרה אם הן יתחתנו עם בן שבט אחר? באופן אוטומטי, נחלתן תשתייך אל שבטו של הבעל, וכך השבט שממנו הן באו יאבד חלק בנחלה שלו בארץ. זהו אי צדק, טוענים בני שבטו של צלפחד. דין הבנות פוגע באינטרס של כלל השבט.

באופן מפתיע, אלוהים מצדיק גם את טענת בני יוסף "כן מטה בני יוסף דוברים". ומה הפתרון? "זה הדבר אשר צוה ה' לבנות צלפחד לאמר לטוב בעיניהם תהיינה לנשים אך למשפחת מטה אביהם תהיינה לנשים". על דין  בנות צלפחד נוסף כעת עוד חידוש. בנות צלפחד יוכלו לרשת את נחלת אביהן אבל הן תידרשנה להתחתן רק עם גברים מהשבט שלהן, שבט מנשה. ומכאן גם נקבע דין כללי: כל בת שיורשת נחלה תחוייב להתחתן אך ורק עם בן שבטן כדי שנחלות לא יעברו משבט לשבט.

אך גם כאן לא נגמר הסיפור. הדין האחרון גרם לכך שבנות משבט אחד נמנעו מלהתחתן עם בנים משבט אחר, וכך נוצרה הפרדה שבטית בתוך בני ישראל. בשל כך באו חכמים וחידשו חידוש נוסף, לפיו הדין שבת היורשת את אביה לא תישא בן שבט אחר יוגבל רק לדור שנחל את הארץ, אך לאחר מכן – רשאית כל בת שבט אחד להינשא לכל בן שבט אחר. על פי אחת המסורות, תקנה זו, שהתירה את השבטים להתחתן זה בזה, היא העומדת ברקע החגיגות שהיו נהוגות בט"ו באב (בבלי תענית ל, ע"ב).

*

שרשרת החידושים הללו מעידה על התסבוכת ההלכתית שנוצרה בעקבות קבלת דרישתן של בנות צלפחד, והיא מעלה את התמיהה: האם לא היה עדיף להימנע מכך מלכתחילה ולדחות את בקשתן? מדוע היה כה חשוב לקבל את דבריהן.

בנות צלפחד לא התלוננו על חוסר שוויון מגדרי כי הן היו פמיניסטיות. בנות צלפחד התלוננו על הנזק שנוצר לאביהן בעקבות ההלכה שמונעת מהן לרשת את אביהן: "למה יגרע שם אבינו מתוך משפחתו". דאגתן היתה לצלפחד, ששמו עלול היה להיגרע מכלל ישראל. זהו אי צדק, שפוגע בזכרו.

טענה זו מזכירה טענה אחרת, שהושמעה בפרשת 'בהעלתך'. שם באו טמאים לנפש שלא עשו את הפסח עם שאר עם ישראל והתלוננו בלשון דומה: "למה נגרע לבלתי הקרב את קרבן ה' במועדו בתוך בני ישראל". גם אותם טמאים לא התלוננו על חוסר שוויון, שהרי בכל מצווה או איסור טמון חוסר איזון. טענתם הופנתה לנזק שנוצר להם בכך שהם לא היו יכולים לעשות את קרבן הפסח יחד עם כל עם ישראל. ההוצאה שלהם מן הכלל, היא שהפריעה להם.

כמו במקרה של בנות צלפחד, אלוהים מקבל את תלונתם של הטמאים ונותן להם את מצוות פסח שני. פסח שני איננו חג "ההזדמנות השנייה" עבור אנשים שלא יכלו לקיים מצווה. אין תקדים לכך שחג ייחגג בתאריך אחר מזה שנקבע לו. פסח שני הוא תיקון עבור אנשים שההלכה הדירה מלקחת חלק בכלל ישראל, והוא מאפשר להם להיכלל בתוכו.

העיקרון של בנות צלפחד ושל הטמאים זהה. לא מדובר בדרישה לשוויון מאולץ אלא בדרישה לקבל חלק בתוך כלל ישראל. לא ייתכן שאדם לא ייחשב בין המשפחות היורשות את הארץ ולא ייתכן שקבוצת אנשים לא תשתתף בברית פסח הכוללת את כל עם ישראל. כולם זכאים להיות חלק מהכלל. זו הסיבה שאלוהים מקבל את דרישותיהם, גם אם גורמות לו לחדש מצוות שלא מצאנו כדוגמתן.

*

אלמלא פרשת בנות צלפחד היתה כתובה בתורה, לא היינו מסוגלים לדמיין אותה. היעלה על הדעת שתינתן זכות לאנשים מעם ישראל להתווכח עם משה על התורה? הייתכן שאלוהים יסכים לשנות את דיני התורה פעם אחר פעם בעקבות דרישות המגיעות מן העם?

אבל הדבר קרה, והוא מלמד על אופייה של התורה. סיפורן של בנות צלפחד מוכיח שהתורה שבכתב איננה קודקס סגור ומוגבל. גם התורה התפתחה והתחדשה לאורך שנות המסע במדבר ומתוך דיאלוג בין דבר האלוהים ובין העם. התורה לא היתה אדישה למתרחש במחנה. היא לא הונחה מגבוה כגזירת כתוב. התורה הפגינה רגישות לאנשים ונשים, והקשיבה לדרישות שלהם. כך היא תורת חיים, אשר משתלבת בחיי עם ישראל ולא מכופפת אותם.

מבחינה זו, דומה עמידתן של בנות צלפחד מול משה לעמידתו של אברהם מול האלוהים בסדום. אברהם לא מוכן לקבל שאלוהים לא ינהג בדרך הצדקה והמשפט, והוא דורש ממנו להציל את סדום ("חלילה לך מעשות כדבר הזה"). אלוהים לא גוער בו על דרישתו אלא מקשיב לו, וכתלמיד המצטדק לפני רבו הוא מסביר לאברהם שאין מספיק צדיקים בעיר שיצילו אותה. כך עשו גם בנות צלפחד. גם הן לא היו מוכנות להשלים עם חוסר הצדק שבו נהג משה עם זכר אביהן והן דרשו לתקנו. דרך הצדקה והמשפט מחייבת את אלוהים ואת תורתו, ולכל אדם עומדת הזכות וגם החובה לדרוש שכך ייעשה.

*

מאותה סיבה היה לי ברור שאישה שרוצה להגיד קדיש לזכר אביה, יש לאפשר לה זאת בבית הכנסת. לא ייתכן שההלכה תוציא כך אדם מכלל ישראל. לא ייתכן שבגלל שאלת מעמדן של הנשים בבית הכנסת אדם לא יזכה שיאמרו עליו קדיש. כל אדם צריך שיאמרו עליו קדיש, ואם נשים מעוניינות בכך, יש לאפשר להן זאת, גם אם הדבר פחות נוח ואפילו מעורר בעיות.

בספרי 'יהדות על הרצף' טענתי שזו התודעה שמקיפה את התורה. משה נתן לנו מצוות, את ה'מה', אבל אברהם נתן לנו את התכלית, את ה'לשם מה'. מטרת מצוות התורה היא לבטא את הדרך האברהמית, דרך הצדקה והמשפט, ולתת לה ביטוי בחיי כלל עם ישראל. ואם קורה שדין מדיני התורה מחולל את ההפך מכך; צריך האדם לבוא ולהעיר על כך ולדרוש תיקון, ועל פוסקי ההלכה להקשיב לו ולסייע בעדו. אין להתחבא מאחורי חששות וענווה פסולה. מי שעבורו התורה אינה תורת חיים מחמיץ את המורשת הגדולה שקיבלנו מאברהם. את ההלכה הוא ישמור אבל את אלוהים הוא יאבד.

זהו הלקח הגדול שמורה לנו התורה עצמה בפרשת בנות צלפחד. הקשיבו לאלו שקולם לא תמיד נשמע. תנו להם חלק בעם ישראל. שלא ייגרע חלקם.